הצורך בנוסח תפילה קבוע

מן התורה אין שיעור מסוים לאורכה של התפילה או לתוכנה, אלא שצריך לכלול בה שלושה מרכיבים עיקריים: שבח, בקשה והודיה.

כל יהודי בלשונו צריך לפנות אל הקב"ה, לפתוח בשבח ובהכרה בגדלותו של בורא עולם, להמשיך בבקשה על מה שנצרך לו, ולסיים בהודיה לבורא עולם על החסדים אשר עושה עימו.

ואכן בעבר לא היה נוסח קבוע לתפילה, אלא כל אחד התפלל תפילה אישית בלשונו, יש שהאריכו ויש שקיצרו. כמובן שיש בכך מעלה, שכל אדם מתפלל בלשונו, תפילה אמיתית הבוקעת מעמקי ליבו. אולם בפועל – במשך הזמן נחלשו הדורות, וטרדות היום יום השוחקות הביאו את המוני העם להתפלל תפילות חפוזות וקלושות, וכך היה הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומריבונו של עולם.

והנה, בתחילת ימי בית המקדש השני, ייסד עזרא הסופר בית דין גדול, שעליו נמנו מאה ועשרים זקנים, שנקראו: "אנשי כנסת הגדולה". היו אלה ענקי הרוח של הדור, חלקם היו מאחרוני הנביאים, וביניהם: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל עזריה, נחמיה, מרדכי היהודי, זרובבל, והאחרון שבהם הוא שמעון הצדיק.

ראו אנשי כנסת הגדולה את מצבו הרוחני הרופף של העם: למרות שזכו לדרגות כה מרוממות של השראת שכינה בבית המקדש הראשון, וכן זכו שהיו ביניהם נביאים, בכל זאת מנגד בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות, כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם נישואי תערובת פשו בעם. לפיכך כאשר זכו להקים מחדש את בית המקדש השני, נועדו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו תקנות שונות, גזרו גזירות [איסורים, המכונים איסורי דרבנן, כמו איסור מוקצה בשבת], ניסחו את התפילות והברכות, וקבעו להם סדרים, וכך יצרו לחיים היהודיים מסגרת שלימה שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום. על ידי כך הרחיקו החכמים את העם מחטאים וקירבום לעבודת ה'.

וזהו שפותחת המשנה במסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה".

ומפרש הרמב"ם: אלו הגזרות והתקנות, אשר ירחיקו את האדם מן העבירה, כמו שנאמר (ויקרא יח ל): "ושמרתם את משמרתי", דהיינו שתעשו משמרת [גדר וסייג] למשמרתי [לתורה].

סידור נוסח התפילה

אחד הדברים הבולטים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הוא כאמור – סידור נוסח התפילה. תחת תפילות קצרות ומשובשות, אשר היו רבים מן העם פוטרים בהם את עצמם, ייסדו אנשי כנסת הגדולה נוסחי תפילה קבועים, הנאמרים בזמנים קבועים.

בנוסחים אלו כללו אנשי כנסת הגדולה את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לאדם לבקש. וכך האדם לא מבקש רק על צורכי עצמו, ולא רק על התחום הספציפי שמעסיק אותו, אלא מתחבר ומתאחד עם שאיפותיו ובקשותיו של עם ישראל כולו. שמונה עשרה ברכות תיקנו בתפלת העמידה, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של כל עם ישראל…

אשרי העם שככה לו

סיפור שהובא בסדר היום בהלכה ובאגדה הממחיש זאת:

סיפר חיים ד. מרמת השרון: יום אחד הזדמנתי אל הכותל המערבי. הייתה שעת אחר הצהריים, טרם ערב, והנה ניגש יהודי אחד, סתם יהודי שאיני מכירו, ופצח בקול מתרונן: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". בבת אחת, החלו להתקבץ סביבו עוד יהודים – זרים זה לזה, כביכול – וענו אחריו בקול: "אשרי העם שככה לו – אשרי העם שה' אלוקיו". מבלי לדעת למה ומדוע – הצטרפתי למניינם, בתהילות דוד המלך…

המשכנו בתפילה במילים הישנות נושנות, במילים שבהן שפכו את נפשם לפני ה' אבותינו ואבות אבותינו. לפתע התחוור לי שאיני היחיד, אלא אחד מרבים, כי בשעה קבועה זו עומדים ברחבי העולם רבבות יהודים ונושאים נפשם למרום, מבטאים במילים העתיקות של אבותיהם את רחשי ליבם…

עם תום התפילה, נשקתי לאבני הכותל – ונחרדתי. נחרדתי למחשבה שבעצם נוגעות שפתי בשפתיהם של דורות רבים של יהודים, הדובבות את געגועי ליבם של אלה שנפשם כמהה למקום הזה, אך לא זכו להגיע.

ומאז בהתפללי, מצטייר במוחי ובליבי, שהנה אני מתקשר לדורי דורות של אחי בני עמי, שעמדו ועומדים בשעה זו עצמה, להתייחד עם בוראם ולשאת תפילה באותן מילים עצמן. (מתוך דע את יהדותך. התפילה שער השמים ערכים 25)

תפילה ללא כוונה – כגוף ללא נשמה

"הכוונה בתפילה" לפעמים טועים לחשוב, כי בתיקון נוסח תפילה אחיד וקבוע, כביכול מבטלים אנו את החיות שיש בתפילה, הופכים את התפילה למשהו מכני וחסר חיות. ואולם עינינו הרואות שאין זה כך. המילים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הן כל כך חיות ונושמות, וכל אדם יכול למצוא בהן חיות מחודשת בכל יום.

רבדים של כוונות

בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן התבארו בתורת הקבלה.

וכך כותב רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו "נפש החיים" (ב י):

"בעומק פנימיות כוונת התפילה, אין איתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפילה, מרבותינו הראשונים ז"ל קדושי עליון ועד אחרון הקדוש איש אלוקים נורא האר"י ז"ל, אשר הפליא והגדיל לעשות כוונות נפלאות, אינם בערך אף כטיפה מן הים כלל, נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה, שהיו מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, וכל מבין יבין כי אין אנוש שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפילה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התיקונים של כל העולמות, עליונים ותחתונים וסדר פרקי המרכבה… והוא בלתי אפשרי אם לא על ידי הנבואה העליונה ורוח קודשו יתברך, אשר הופיעה עליהם הופעה עצומה בעת תיקון נוסח מטבע התפילה".

מאידך, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח התפילה כך שיתאים לכל רובדי העם. לצד הכוונות העמוקות אשר טמנו במילות התפילה, אשר רק קדושי עליון מסוגלים להבינם, הרי שישנו אף את הרובד הפשוט, המובן ונוגע לליבו של כל אחד ואחד, כך שכל יהודי יכול להתחבר אל מילות התפילה. בקשותיו ומשאלות ליבו סדורים לפניו בצורה ברורה ומסודרת, ועם אמירת הפה מתעוררת אף כוונת הלב.

"וכן תצטרך לדעת, כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה הייתה התפילה בישראל בלתי מסודרת בתיקון שווה לכולן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שווים בה, בין חכמים בין טיפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתירה, במה שהיא מסודרת שלוש ברכות של שבח לפני התפילה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלוש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך". (רבנו בחיי דברים יא יג)

חיות מחודשת

יהיו שיטעו לחשוב, כי בתיקון נוסח תפילה אחיד וקבוע, כביכול מבטלים אנו את החיות שיש בתפילה, הופכים את התפילה למשהו מכני וחסר חיות. ואולם עינינו הרואות שאין זה כך. המילים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הן כל כך חיות ונושמות, וכל אדם יכול למצוא בהן חיות מחודשת בכל יום.

"כדוגמת כל תופעה בבריאה, שתמיד היא רעננה, ולעולם היא חדשה. מעיינות נחלים השוטפים ועוברים, מביאים עימם בכל רגע ורגע המיה חדשה, המולה חדשה, נעימה חדשה, ולא תמלא עין מלראות… כן בדיוק התפילה והברכה. אם כי המטבע מוצקת מאנשי כנסת הגדולה, ואין אפשרות להזיזה ולשנותה בכל שהוא, אכן טמון בה חיות נצחית ורעננות תמידית. התעלות תמידית, שאיפה נצחית אל על, התפתחות בלתי פוסקת, עלייה מתמדת". (מאורות ירושלים גיליון ג עמוד שעז)

"תפילה ללא כוונה – כגוף ללא נשמה"

ואמנם, כאשר מתפללים בנוסח אחיד וקבוע, ניתן להרגיש קושי לכוון במילות התפילה. יכולות השפתיים להגות את המילים, ברכה אחרי ברכה, ואילו המחשבות מוצאות להן נתיב משלהן – מאילת ועד מטולה, מן השכן ממול ועד נשיא אינדונזיה. יכול הגוף לכרוע עד הארץ במודים, ואילו הראש מרחף בשמי השמים העליונים…

וכמו שמספרים בהלצה:

על אדם שהתפלל שמונה עשרה, ובסיום התפילה לחץ חברו את ידו בחמימות רבה ובירכו במאור פנים בברכת "ברוכים הבאים"…

הלה לא ידע את נפשו מתימהון ופליאה, אך חברו הסביר לו בטוב טעם ודעת: חברי היקר, בתחילת התפילה ראיתי אותך מתחיל לטייל לכאן ולשם, בברכת "אתה חונן" כבר הייתי בעיצומה של טיסה ישירה ללונדון, וב"סלח לנו" כבר טיילת להנאתך ב"ביג בן", בברכת "רפאנו" הספקת קצת לקפוץ ל"משמר המלכה", וב"ברך עלינו" כבר ישבת ברכבת התחתית בדרכך לצרפת. עד ברכת "שמע קולנו" ערכת כמה וכמה סיורים נרחבים ברחבי צרפת, וב"מודים" העפלת לפסגת מגדל האייפל.

לקראת סיום החלטת לתת "קפיצה קטנה" גם לאיטליה, ולאחר כמה סיורים נוספים, עלית חזרה על המטוס. בזה הרגע זכיתי סוף סוף לראותך נוחת בחזרה… ולכן אני מברכך מכל הלב – ברוך שובך לשלום לארצנו הקדושה…

כמובן שלא לתפילה כזאת אנו מתכוונים, כאשר אנו מבקשים לבסוף: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי, לְפָנֶיךָ ה'…". כאשר הגיגי הלב נתונים במחוזות רחוקים, ורק השפתיים ממלמלות את המילים, הרי זה כ"מס שפתיים" ריקני, ובבחינת מה שאמר הכתוב (ישעיהו כט יג): "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", חס ושלום.

וכמו שכותב בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ג): "ודע, כי המילות תהיינה בלשון – כקליפה, והעיון במילות – כמו לב [הפרי]. והמלות – כגוף לתפלה, והעיון – כרוח. וכשיתפלל המתפלל בלשונו, ולבו טרוד בזולת ענין התפילה [בענין אחר], תהיה תפילתו כגוף בלא רוח וקליפה בלא לב [פרי], מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפלתו.

אוצר של מילים, צפצוף הפה – הזו מצות תפילה, לכבד בפה, והלב רחוק?!

הלוא יספות חטא על פשע על לב האבן, אשר לא ימס מזרם קודש אשר ימטירו עליו מסדרי התפילה בעזוז קודשם, אשר הסתירו בכנפי מעייני תפילתם.

(החזון איש זצ"ל. אורחות איש עמוד 34)