התפילה היא במקום הקורבנות
חז"ל תיקנו את התפילות כנגד הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, למשל: תפילת שחרית כנגד קרבן התמיד של שחר שהקריבו בכל בוקר, ותפילת מנחה כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, וכן הלאה. (ברכות כו ע"ב)
"עתה התפילה היא במקום קרבן. והנה אם האדם מתפלל בהתלהבות גדולה ובתשוקה גדולה, ורשפי אש שלהבת יה תבער בו, נתגבר בו כח האש, והריהו כשורף ומקריב את חלבו ודמו, וההבל היוצא מפיו נראה בחוש שהוא כמו עשן, וההבל ההוא עולה עד כסא הכבוד, ובעשן הזה הוא כל המחשבות והיראה והאהבה של התפילה. והעשן הזה יעלה לריח ניחוח לפני ה'". (מאור ושמש פרשת יתרו)
אכן בתפילה מקריב האדם את ליבו לה' יתברך! ולוואי ונזכה כי "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ [על מזבח הלב], לֹא תִכְבֶּה".
בלבבי משכן אבנה – להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו.
ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי – את נפשי היחידה.
(רבי אלעזר אזכרי זצ"ל בעל ספר חרדים)
שיר חדש אשירה לך!
מונולוג של יהודי פשוט:
נעמדתי להתפלל. הרגשתי הרגשה כזאת חלולה. שמעתי על גדולי ישראל שהתפללו בחשק ובהתלהבות, בדבקות עצומה ובכוונה עילאית.
ואני – כזה מין קריר ויבש, אין בי שום חשק והתלהבות. בחסדי ה', גם לי יש זמנים שליבי בוער בחום של קירבת ה', ואני מתפלל בחשק ובכוונה. פעם כשהיתה לי איזו צרה, הרגשתי שאני ממש נשפך בתפילה. אבל היום – איך לומר? אין לי שום דבר מיוחד.
לא חשק ולא התלהבות, לא חום ולא השתפכות. אתמול בערב העברתי את הזמן סתם בבטלה, והיום על הבוקר כבר הספקתי לכעוס.
כך שאין בי אפילו איזו התעלות מסויימת או מעלה מיוחדת שאיתם אני אבוא עכשיו להתפלל.
סתם אדם אחד רגיל ופשוט, שקם בבוקר אחד אפרורי ושגרתי. איזו תפילה כבר אצליח להתפלל? תפילה רדודה ואפרורית שכזו…
אם אנסה להתרכז, אולי אצליח לכוון בחלק ממילות התפילה.
אבל זה לא זה. זו לא השתפכות הנפש, לא התלהבות גדולה, לא התעוררות עצומה, לא התרפקות מתוקה.
זו ודאי לא תפילתם המיוחדת של החפץ חיים או הבבא סאלי, אפילו לא תפילה כזאת כמו שגם אני יודע באמת להתפלל לפעמים.
אז עם מה בעצם אבוא היום אל בורא עולם?
… הנה, רואה אני לנגד עיני תפילות גדולות ומיוחדות – שעושות רעש בשמים, שעולות לנחת רוח לפני ה' יתברך.
הנה הנה תפילתו של האר"י הקדוש – אהה… אלו כוונות וייחודים, אלו תיקונים עצומים ונוראים… כמה נחת רוח!
והנה תפילתו הזכה של האור חיים הקדוש – איזה טוהר לב, איזו התרפקות…
הנה תפילתו של החפץ חיים – איזו התלהבות, איזו אש ושלהבת קודש, האח… כמה נחת רוח!
הנה תפילתו של הבבא סאלי – קדושה עצומה, רוממות נשגבה…
אני רואה לנגד עיני גם תפילות רותחות של יהודים בעיתות של מסירות נפש, ותפילות רוויות געגועים וכיסופים של יהודים לאורך הגלות.
הנה גם תפילות מתחננות ומעתירות של יהודים בעיתות של צרה, ותפילות הודיה גדושות שמחה ורננה בעת תשועה. אהה… אלו בנים יקרים יש לו לבורא עולם, כמה נחת רוח עושים הם לפניו בתפילותיהם היקרות.
ו… כן, כן… רואה אני גם את תפילותיי שלי עוברות בסך – תפילת נעילה המרגשת של יום הכיפורים, והתפילה המרוממת בהיותי בכותל מול שריד בית המקדש. התפילה רווית הדמעות שהתפללתי לפני כחודש בעת של השתפכות הנפש, והתפילה המתוקה של שבוע שעבר לאחר שזכיתי לחוש עונג אמיתי בלימוד התורה.
ועוד ועוד תפילות יפות ויקרות – שכולן מגיעות לפני בורא עולם, ועושות לפניו נחת רוח כה נפלאה…
אך התפילה שלי של היום – מה יהא עליה? כיצד תעלה אף היא לריח ניחוח לפניו?
והנה, במין איזו הארה שמימית – כאילו שומע אני בת-קול בלבבי. אותו קול השוכן בליבו של כל יהודי, ומאיר את דרכו. הנה, פונה הוא אלי ולוחש לי –
… בן יקר שלי, אני מצפה ומייחל לתפילה נוספת, יחידה ומיוחדת במינה.
תפילה שאף אחד לפניך עדיין לא התפלל אותה. רק אתה יכול להתפלל אותה. רק אתה, ודווקא היום. הקשב נא בני. אני מייחל עכשיו לאיזו תפילה אחת של איזה יהודי אחד פשוט, שיקום באיזה בוקר אחד אפרורי.
יהודי שאין לו שום התרגשות מיוחדת ולא ציפייה עצומה, לא איזו משאלה רצינית ולא שמחה אדירה, לא כאב ולא צרה.
סתם רגש אפרורי ושגרתי. והיהודי הזה מנסה לחפש אותי בתוך שגרת היומיום האפורה.
יהודי כזה שחושב שהוא לא מי יודע מה, ואפילו שהוא כבר הספיק לכעוס על הבוקר – הוא מנסה להתנער, מנסה להתרומם, ולכוון את ליבו לשמים. ואפילו שאין לו שום התעוררות מיוחדת – הוא מנסה בכוחותיו הדלים להתחבר אל בוראו.
ואפילו שהוא חש מין קרירות כזו, ולא הולך לו לכוון – הוא מנסה לחטוף בכח כמה מילים בכוונה. אי אי אי…. כמה כָּמֵהַּ אני לתפילה שכזאת. תן לי את הנחת רוח הזאת, בן יקר שלי…
או אז ניגשתי להתפלל – את אותה תפילה יחידה ומיוחדת, שרק אני מכל העולם יכול להתפלל אותה היום, אפילו לא החפץ חיים והבבא סאלי! ואני יכול להתפלל אותה רק היום – בדיוק בסיטואציה העכשווית שלי, ועם ההרגשות המסוימות שיש לי היום…
ובכן:
תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי, מַלְכִּי וֵאלֹקָי, כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל…!
אכן, כל תפילה – היא יחידה ומיוחדת.
הנה רואים אנו בעינינו, שכל אדם הוא מיוחד במינו: במראהו, בדעותיו, באופיו… מדהים ביותר לראות כיצד למרות שהמבנה הכללי של כל בני האדם הוא שווה – בכל זאת כל אדם הוא כל כך שונה וכל כך ייחודי, ממש עולם מלא. מי שמתבונן בזה באמת – נאחז בהתפעלות אדירה: מיליוני מיליוני בני אדם, וכל אחד כל-כך כל-כך שונה!
חשוב בלבבך: האם יכול אתה להצביע על איזה אדם מסויים ולומר: 'הוא בערך כמוני, אותו דבר, אותו רעיון'… לא, ודאי שלו! מכל העולם לא תמצא אדם אחד שהוא 'בערך אותו רעיון' כמוך. כל אדם ותכונותיו הייחודיות, כל אדם – הגיגיו ורעיוניו, ונפתולי לבו…
כך גם הקשר שיש לכל אדם עם בורא עולם הוא מיוחד וייחודי, והקב"ה מצפה ומייחל דווקא אליו!
הנה לנו אמא, אשר כל אחד מילדיה יכול לגרום לה נחת ושמחה בדרכו שלו, והיא מייחלת ומשתוקקת לנחת של כל אחד ואחד מהם בפני עצמו: הנחת שמסב לה הילד הגדול בהנהגותיו והליכותיו היפות – אינה מבטלת כלל וכלל את ההשתוקקות והערגה לחיוכו המקסים של התינוק; קורת הרוח שיש לה מהתקדמותו היפה של בן השש בלימוד הקריאה – אינה מפחיתה במאום את ההנאה מדיבורו המתוק של בן השנתיים…
כך הקב"ה מייחל ומשתוקק לתפילתו של כל אחד ואחד מישראל, כי כל יהודי הוא עולם מלא, והקשר שלו עם בורא עולם הוא קשר מיוחד במינו. הקב"ה מייחל לתפילותיהם האדירות והעוצמתיות של גדולי ישראל, אך יחד עם זאת כָּמֵהַ לתפילתו של היהודי הפשוט.
יש לו אף נחת רוח מיוחדת בתפילתו של אדם שחטא, אשר למרות הכל הוא שב ומתפלל אליו. וכך כל אדם ואדם – הנחת רוח המיוחדת שהוא, ורק הוא, יכול לעשות לבורא עולם בתפילתו.
ואף אותו אדם עצמו – אין תפילותיו שוות. האדם עובר כל מיני מצבים בחיים – ובכל מצב ובכל סיטואציה – יש בתפילתו משהו חדש ושונה. וכך כותב הרב וולבה (בספרו עלי שור): משל לנוסע ברכבת ומסתכל בנוף. אפילו לא משתנה הנוף, בכל זאת אין מראה רגע דומה למשנהו, כי הלוא כל רגע רואים את הנוף מנקודה חדשה.
כן בתפילה – האדם נוסע הוא, הלוך ונסוע כל ימי חייו, ואף רגע הוא אינו רואה את העולם מאותה נקודה פנימית בה עמד קודם. המעיין בתפילתו, רואה בה סגולה נפלאה לבגרות והתקדמות פנימית תמידית. הרגשות עדינות הולכות ומתעוררות, רשמים דקים של רוממות הולכים ומתחזקים. גישה מחודשת אל האמונה הולכת ומסתמנת.
נאמר מעתה: כשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין תפילותיהם דומות. וכשם שאין טיפה אחת דומה לחברתה – כך אין תפילה אחת דומה לחברתה. כל תפילה יכולה להוביל את האדם בצעד נוסף בהכרת ה', כל תפילה יכולה לחדש ולחדד עומק נוסף בקשר שבין האדם לאלוקיו.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שאכן נזכה לעשות לפניו נחת רוח בכל תפילה ותפילה!
דע לך, שכל רועה ורועה – יש לו ניגון מיוחד משלו.
דע לך, שכל עשב ועשב – יש לו שירה מיוחדת משלו.
(ר' נחמן מברסלב)