מסכת אבות- פרק ד משנה כא

פרק ד משנה כא

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר אוֹמֵר: 

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד –

מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

באור המשנה

רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה – קנאת איש מרעהו. והתאווה – המבקש למלאות תאוותו באכילה, שתיה ובעילה וכיוצא בהן. והכבוד – הרוצה שיכבדוהו בני אדם. מוציאין את האדם מן העולם – מן העולם הזה ומן העולם הבא. מפני שבאלו המידות או באחת מהן, יפסיד את אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות (רמב"ם).

ורבינו יונה מביא לכך אסמכתא מן הכתובים: הקנאה – כמו שנאמר: "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל). התאוה – כמו שנאמר: "תאות עצל תמיתנו" (משלי כא, כה). והכבוד – כמו שמצינו אצל יוסף שמת עשר שנים קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות כלומר, בשררה.

מעשי אבות

רבי אליעזר הקפר היה בסוף תקופת התנאים, בזמנו של רבי יהודה הנשיא הוא נקרא פעם "בריבי", שפירושו: אדם גדול וחשוב (חולין פד:).

למדנו במשנתנו מדברי רבי אליעזר הקפר שהקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ובאמת מידות אלו רעות הם ביותר. הקנאה שאדם מקנא במה שיש לחבירו מעידה על חוסר אמונה שיש לו בבורא העולם שנותן לכל אחד ואחד מבני האדם את מה שמגיע לו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימה (יומא לח:). וכתב הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו. חי לפני מאתיים ושישים שנה, מקובל וחכם גדול בכל מקצועות התורה, מחבר ספר "מסילת ישרים", "דרך ה'  ". ועוד) בספרו מסילת ישרים: הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו, וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, אינו אלא מפסיד לעצמו. ואמנם יש מי שסיכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה לחבירו איזה טובה – יתעשת בעצמו וידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו, מצער מה שהוא רואה ביד חבירו. והוא מה שאמר עליו החכם: (משלי יד, ל): "ורקב עצמות קנאה", עד כאן דבריו.

ובעניין זה מובא מעשה באנשים שהיו חופרים בשדה של רב נחמן, ובאו למקום אחד לחפור ובמקום זה היה קבור רב אחאי בר יאשיה. גער בהם רב אחאי שלא יחפרו במקום הזה. כששמעו אותו האנשים נבהלו ולא ידעו מה לעשות. הלכו לרב נחמן וספרו לו את כל המאורע. הלך רב נחמן בעצמו אל אותו מקום ואמר לו: מי הוא אדוני? אמר לו: אני אחאי בר יאשיה! אמר לו רב נחמן: וכי לא כן אמר רב מרי: "עתידים צדיקים שיהיו עפר" ואני רואה שיש בכבודו ממש ושהוא מדבר עימי. אמר לו רב אחאי: ומי הוא זה מרי שאיני מכירו ואיני חושש לדבריו. אמר לו רב נחמן: והרי נאמר: "וישוב העפר על הארץ כשהיה" (קהלת יב, ז)? אמר לו רב אחאי: אם למדת קהלת לא למדת משלי, כי כתוב במשלי  פסוק אחר: "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל) – כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו נרקבין. ועליו נאמר הפסוק בקהלת: "וישוב העפר על הארץ כשהיה". וכל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו נרקבין בקבר.

גשש רב נחמן וראה שיש בו ממשות. אמר לו רב נחמן: יעמוד אדוני וילך לביתו. אמר לו רב אחאי, גילית את דעתך שאפילו נביאים לא למדת שכתוב בנביא יחזקאל (יחזקאל לז, יג): "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם"  – מכאן שאין למתים רשות לעלות מקברם עד שיעלה אותם הקדוש ברוך הוא מקבריהם.

אמר לו רב נחמן: והלא כתוב: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"? (בראשית ג, יט) אמר לו רב אחאי: זה יהיה שעה אחת קודם תחיית המתים (שבת קנב:).

ועוד כתב הרמח"ל: ואחות הקנאה היא החמדה והתאווה, הלא היא המייגעת לב האדם עד יום מותו, וכמאמרם זכרונם לברכה: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה א, יג) עיין שם. וכתב הרשב"ץ בספר מגן אבות בשם מבחר פנינים, שהביאו משל על הקנאה והחמדה (היא התאווה), כי הקנאי והחומד פגעו בשטן ואמר להם: יבקש אחד מכם דבר, וינתן לו, ולחבירו ינתן כפליים: לא רצה הקנאי לבקש תחילה, שהיה מתקנא במה שיתנו לחבירו כפליים. דחק החומד את הקנאי לשאול תחילה, ושאל שינקרו לו עין אחת, כך שלחומד ינקרו את שתי העיניים.

וכבר אמר שלמה המלך את הפסוק על תאוות העולם הזה: "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא, ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו" (קהלת ה, יד). ומשלו במדרש משל נאה על פסוק זה.

משל לכרם מלא ענבים, והוא סגור מכל סביביו בגדר. עבר שם השועל וראה מרחוק את הענבים ונתאווה להם, אך לא מצא פתח להיכנס דרכו אל הכרם, כי אם חור קטן צר מאוד, מה עשה? צם שלשה ימים, עד שכחש בשרו, ונכנס דרך החור אל הכרם, ואכל שם ענבים כתאוות נפשו עד שובעו. אך כשקרבו ימי הבציר פחד מאוד מבעל הכרם פן יהרגנו, ביקש לברוח משם אך לא יכל לצאת מרוב שהשמין. עד אשר שוב חזר וצם שלשה ימים עד שהכחיש בשרו כבתחילה, ויצא דרך החור שבו נכנס.

כאשר יצא מן הכרם, הפך את פניו אל הכרם ואמר: כרם כרם! מה נאים ומתוקים פירותך. אבל מה הנאה יש ממך, שכשם שנכנסתי אליך כחוש ורזה כך גם יצאתי ממך כחוש ורזה. והנמשל הוא שכך גם העולם הזה, אדם יוצא מבטן אמו ערום וריק מכל, וכך הוא שב ללכת אל קברו כמו שבא. ואין לו בסופו שום הנאה מכל עמלו שעמל להשיג בו את תענוגותיו.

ועוד דרש על כך רבי מאיר כשהאדם נולד ובא לעולם ידיו קמוצות וסגורות. כלומר, הוא חושב שכל העולם כולו שייך לו וינחל אותו, אך כשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות. כלומר, הוא מראה לכולם שלא נחל מן העולם הזה כלום (קהלת רבה ה). 

בענין תאוות העולם הזה, כתב הגאון מוילנא (גדול חכמי ישראל לפני כמאתיים שנה) באגרת לבני משפחתו שהם דומות לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרווה צמאונו אך נעשה צמא יותר.

רבי נחמן מברסלב (בן נכדתו של הבעש"ט, חי לפני כמאתיים שנה. מייסד חסידות ברסלב) היה אומר: "נדמו כל תאוות העולם הזה לקרן אור: אדם רוצה לתופסה בידיים, ואין בכף היד ולא כלום".

ובענין הכבוד כתב הרמח"ל שהוא הקשה מכולם, כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.

הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבוד הכבוד. הוא מה שאמרו זכרונם לברכה: תפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו. אמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן! אמר לו: מי בראש? אמר לו: בן ישי בראש! אמר לו: אם כך איני רוצה (סנהדרין קב.).

מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד הוא שגרם לפי דעת חכמינו זכרונם לברכה (זהר פרשת שלח) למרגלים שיוציאו דיבה על הארץ. וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסתם לארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם. על מה התחיל שאול לארוב אל דוד? אלא מפני הכבוד! שנאמר: "ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" וכו' "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שמואל א יח, ז-ט) כללו של דבר: הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל החמדות והתשוקות שבעולם… על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד, כא): "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (מסילת ישרים פרק יא בפרטי מידת הנקיות).

הוא היה אומר

רבי אליעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל (מגילה כט.).

רבי אליעזר הקפר אומר: גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום (ספרי נשא קמד).