מסכת אבות- פרק ד משנה כב

פרק ד משנה כב

הוּא הָיָה אוֹמֵר: 

הַיִּלּוֹדִים – לָמוּת, וְהַמֵּתִים – לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים – לִדּוֹן, 

לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע,

שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, 

הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. 

בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה, 

וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, 

וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. 

וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, 

שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, 

וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, 

וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, 

לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

באור המשנה

הוא – רבי אליעזר הקפר, היה אומר: הילודים למות – מי שנולד כבר עתיד הוא למות. והמתים להחיות – עתידים המתים לחיות ולעמוד ליום הדין. כמו שכתוב: "ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל יב, ב). והחיים לידון – אותם שעודם חיים עתידים להיות נידונים ליום הדין. לידע – לידע מאחרים, להודיע – לאחרים, ולהוודע – עתיד כל אדם להבין מעצמו לראות בעיניו, שהוא אל – כמו שנאמר: "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג), הוא היוצר – הוא הבורא שכל העולם הוא בידו כחומר ביד היוצר. לפי שהוא הבורא – שברא את כל העולם כולו יש מאין, לפיכך יכול לעשות בו כרצונו. הוא המבין – את כל מעשה בני האדם. הוא הדיין – אחר שהבין את כל מעשיהם מביאם בדין לפניו. הוא עד – המעיד על מעשי בני אדם, שהרי הכל גלוי וידוע לפניו. הוא בעל דין – שהוא תובע את החוטאים לדין והוא עתיד לדון – אותם לעולם הבא. ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה – להטות את הדין. ולא שכחה – שהרי הכל כתוב לפניו. ולא משוא פנים – שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישנו על עבירה קלה שבאה לידו. ולא מקח שוחד – אינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה, אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. שהכל שלו – ואין במה לשחדו. ודע שהכל לפי החשבון – כשם שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כך עבירות קלות כשהן מרובות עולות לחשבון גדול.

ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך – אל יבטיח לך יצר הרע שהמוות זה מקום המפלט שלך מהעונש על כל העבירות שעשית, אלא דע לך שיש דין ויש עונש לאחר המוות. שעל כרחך אתה נוצר – שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שהנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אשה במקום טמא, ובא מלאך ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי אשה. ועל כרחך אתה נולד – בשעת הלידה אינו רוצה לצאת, לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו, ומלאך בא ומוציאו בעל כרחו. ועל כרחך אתה חי – שיש אדם שמדוכא ביסורים ורוצה למות ואינו יכול. ועל כרחך אתה מת – שרוב בני אדם אינם רוצים למות ואין אדם שיכול לעכב זאת. ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – על כל מה שעשית, שאין לך הכרח לעשות עבירות וזה תלוי בבחירתך. 

מעשי אבות

למדנו מדברי רבי אלעזר הקפר במשנתנו, שאל לו לאדם לחשוב שהמוות זה מקום המנוס שלו ולא יהיה דין וחשבון לאחר מותו, לפי שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

הגאון מוילנא (רבי אליהו מוילנא, מגדולי חכמי אשכנז לפני כמאתיים שנה) הקשה קושיה גדולה על דברי המשנה הללו והיא: שאם כל הדברים הללו הם בעל כרחו של האדם. הוא נוצר, נולד וחי בעל כרחו, אם כן מדוע בעל כרחו הוא יהיה עתיד ליתן דין וחשבון? והלא הדברים היו בעל כרחו וייתכן מאוד שאם היו שואלים אותו אם רצונו לבוא לעולם הזה הוא היה אומר שאינו רוצה לבוא לעולם הזה (כפי שמובא במסכת עירובין (יג:) שנחלקו בית הלל ובית שמאי שלש שנים ומחצה, אם נוח לו לאדם שנברא ובסוף הסכימו שנוח לו לאדם שלא נברא). אם כן אז מדוע הוא יצטרך לתת דין וחשבון? והלא זה דומה לגביר אחד שכפה והיכה לאיש אחד שיהיה ממונה ואחראי לכתוב לו ולסדר לו את ספר הזכרונות והחשבונות, ואותו האיש אמר לו שאין ביכולתו לכתוב ולסדר לו את ספרו מכיון שאינו בקי בדברים אלו, אבל הגביר לא קיבל את דבריו והיכהו וכפה אותו לעשות זאת.

בסוף השנה כשניגש הגביר אצל אותו האיש לראות את עבודתו, חרה אפו על שהספר לא היה מסודר כראוי, וציוה הגביר להכות את אותו האיש מכות נמרצות, והאיש המסכן צעק בקול מר והלא אנכי מקודם אמרתי לכם כי אין ביכלתי לא לכתוב ולא לחשב חשבונות אז מדוע אתם מכים אותי על לא עוול בכפי. כן הדבר הזה כאן, אם אדם נוצר, נולד, חי ומת בעל כרחו מדוע הוא עתיד ליתן דין וחשבון על מעשיו? 

הגאון ענה לזה תירוץ נפלא על פי הגמרא במסכת בבא בתרא (ד:) המקיף את חבירו משלש רוחותיו (שרכש שלש שדות מסביב לשדהו של חבירו) וגדר את הראשונה והשנייה והשלישית, אין מחייבין אותו (אין מחייבין את בעל השדה האמצעית להשתתף בהוצאות הגדרות משום שיכול לטעון ולומר, אינני מעונין לגדור את השדה שלי), אבל אם עמד (בעל השדה האמצעית) וגדר את הרביעית, מגלגלים עליו את הכל, (הואיל וגילה דעתו ורצונו שהגידור נוח לו, מחייבים אותו להשתתף גם בהוצאות הגידור של שלש הרוחות שמסביב). והנה כאן גם כן ביצירת האדם, גדר הקדוש ברוך הוא אותו משלש רוחותיו בשלש גדרות. והם המה שחשבם התנא אחת לאחת: א – על כרחך אתה נוצר. ב – על כרחך אתה נולד.  ג – על כרחך אתה חי. והנה לפי הדין הנ"ל שהמקיף את חבירו אין מחייבים אותו, אבל כאשר האדם יחלה רחמנא ליצלן ונוטה למות אז משתדל ברופאים ועושה הכל כדי שיתרפא מחוליו ויחיה. וכל אשר לו יתן בעד נפשו, צועק ובוכה כי חפץ הוא בחיים. אם כן זה דומה ממש להדין הנ"ל דאם עמד ניקף וגדר את הגדר הרביעית אז מגלגלים עליו את הכל, דכאן גם כן גילה דעתו בזה שנוח לו בשלשת הדברים הנזכרים לעיל. וזאת היא מליצת התנא במשנה: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי". ואולי תטען שלא נוח לך בשלשת הגדרים האלה. לכן אמר התנא אבל "ועל כרחך אתה מת". כי בעצמך תשתדל לגדור רוח הרביעית, וגילית דעתך שנוח לך במה שאתה נוצר, נולד וחי. ולכן על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, דמגלגלין עליך את הכל (קול אליהו – אבות).

ובספר יסודי העיקרים (בפרשת ויקהל) כתב ששמע מרבו הנצי"ב מוואלזין ז"ל שהמגיד מדובנא היה נוכח עם תלמידי הגר"א סביב לשולחנו כשאמר חידוש נפלא זה על המשנה, והמתיק תיכף דבריו על פי המשל הבא: משל לעשיר אחד שהיו לו שתי בנות, אחת מכוערת ביותר ורעת מראה, אך בעלת אופי טוב חכמה ונבונה. והשניה יפה אבל בעלת אופי רע, פיה מלא תמיד אלה וקללה. ואותו עשיר הזמין את טובי השדכנים כדי שימצאו חתנים לבנותיו אך כלום לא עלה בידם. עד שבא שדכן אחד לאותו עשיר ואמר לו שמצא שני חתנים מתאימים לבנותיו. האחד סומא בשתי עיניו שיתאים לבת המכוערת לפי שאינו רואה דבר, והשני חרש בשתי אוזניו שיתאים עבור הבת בעלת האופי הרע שתמיד צועקת ומקללת. ההצעה מאוד מצאה חן בעיני העשיר ומיד ביקש מהשדכן שיפגיש ביניהם וכך עשו והחליטו שני הזוגות להתחתן.

ויהי כאשר עברו כמה שנים והזוגות האלו גדלו והצליחו בעסקיהם ובכל מעשי ידיהם והתעשרו עושר רב. ויהי היום ויעבור שם בעירם רופא מומחה לרפואת עיניים ואוזניים ולאחר שבדק אותם אמר להם שיש באפשרותו לרפאותם אך זה יעלה להם סכום גדול של כסף. שני האחים הסכימו והתחייבו לשלם לו את הסכום הדרוש מיד לאחר שיתרפאו מחוליים. ויהי לאחר שטיפל בהם הרופא וריפא אותם מאוד שמחו האחים על כך. אך כאשר הגיעו לביתם מחלוקת גדולה נפלה בין הזוגות, זה ראה את אשתו עד כמה שהיא מכוערת, וזה שמע את הצעקות והקללות שאשתו מקללת. ויהי כאשר בא הרופא לבקש משכורתו כעסו עליו האחים, ואמרו לו שלא ישלמו לו כלום עבור עבודתו כי הכניס אותם לצרה יותר גדולה ממה שהיו קודם שריפא אותם.

כששמע זאת הרופא תבע אותם למשפט, ויבואו לבית המשפט ויטענו את טענותיהם לפני השופט. וכששמע זאת השופט אמר לרופא תודה שהאחים צודקים שעשית להם רעה גדולה יותר מהטובה שעשית עמהם. לכן מוכרח אתה להסיר את הרעה מנגד עיניהם ואוזניהם ולהחזירם למצבם הראשון, אם יש באפשרותך לעשות זאת כמובן. ויאמר הרופא: זה עוד הרבה יותר קל ופשוט לי להחזירם כבתחילה למצבם הראשון מהטורח הגדול שהיה לי לרפאותם.

ויהי כאשר שמעו האחים זאת התנגדו לפסק דין זה בתוקף ואמרו שאין רצונם בכך.

אז אמר הרב אם זאת איפוא חייבים אתם לשלם לרופא את כל משכורתו שלימה כי גיליתם דעתכם שנוח לכם במה שריפא אתכם. כך הנמשל כאן הוא ממש כדברי הגאון מוילנא, שלמרות שהאדם נוצר, נולד וחי בעל כרחו, בכל זאת הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הואיל ובעל כרחו הוא מת.

הרי הוא מגלה את דעתו שהוא חפץ בחיים. ולכן בדין הוא שישלם בעד מעשיו שעשה במשך כל ימי חייו.