מסכת אבות- פרק ד משנה כ

פרק ד משנה כ

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: 

הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה? 

לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. 

וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה? 

לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. 

רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר: 

הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה? 

לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. 

וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה? 

לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. 

רַבִּי אוֹמֵר: 

אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. 

יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ.

באור המשנה

אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד – הלומד תורה כשהוא עדיין ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש – כמו שכאשר הכתב כתוב על גבי נייר חדש הוא מתקיים, כך גם גירסת הילדות מתקיימת אצלו ואינה משתכחת. והלומד זקן – הלומד כשהוא כבר זקן, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק – נייר שנמחק הכתב הראשון מעליו וכתבו עליו מחדש, שאז הכתב הוא מטושטש ובקלות יכול להימחק. כך גם הגירסה בימי הזקנה אינה נקלטת יפה והיא משתכחת מהר. 

רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר: הלומד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות – שעדיין לא נתבשלו כל צרכן ומקהות את השיניים, כך גם חכמת הילד לא נתיישבה כל צרכה ואין דבריו מתיישבים ומתקבלים על הלב. ושותה יין מגתו – ששמריו מעורבים בתוכו, כך חכמת הילד תערובת ספיקות יש בה.

רבי – רבי יהודה הנשיא, בא וחולק על רבי יוסי בר יהודה ואומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו – אל תסתכל בחיצוניות של הקנקן, כדי לקבוע את טיב היין שבו, אלא במה שיש בו. דהיינו, ביין עצמו. כי יש קנקן חדש מלא ישן – למרות שמבחוץ הוא נראה חדש בתוכו יש יין ישן, כך יש צעיר שחכמתו מרובה וטעמו כטעם זקנים. וישן שאפילו חדש אין בו – ויש קנקן שנראה ישן ואפילו יין חדש אין בו, כך ישנם זקנים שפחותים במעלת החכמה אפילו מן הילדים.

מעשי אבות 

אלישע בן אבויה היה רבו של רבי מאיר בעל הנס. הוא היה אחד מהארבעה שנכנסו ל"פרדס". כלומר, שעסקו בחכמת הנסתר, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וסופו היה ש"קיצץ בנטיעות". כלומר, שיצא לתרבות רעה ונהפך למין, מאז כינוהו חכמים בשם "אַחֵר" (חגיגה יד:).

נאמרו בגמרא טעמים שונים ליציאתו של "אַחֵר" לתרבות רעה. בירושלמי מובא (מסכת חגיגה פ"ב ה"א): אלישע בן אבויה מספר על עצמו, שאבויה אביו היה מעשירי ירושלים והזמין לברית מילה של אלישע בנו את כל גדולי ירושלים והושיבם במקום אחד ואת רבי אליעזר ואת רבי יהושע הושיב במקום אחר. אחר שאכלו ושתו התחילו הציבור לשיר לטפח ולרקד. אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: בעת שהם עסוקים בשלהם, אנו נעסוק בשלנו, ישבו ועסקו בתורה. באותה שעה ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להם אבויה: לשרוף את ביתי באתם? אמרו לו: חס ושלום! אלא יושבים היינו וחוזרים על דברי תורה, מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, אשר באש נתנו. אמר אבויה: הואיל וכך עצום כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה אני מפרישו לתורה. ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה תורתו בידו, לפי שנאמר: "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח).

עוד מסופר במסכת קידושין (טו:), פעם אחת היה אלישע בן אבויה יושב ושונה, וראה אדם אחד שקיים מצות שילוח הקן על ידי שעלה לראש הדקל, נטל את הבנים ושילח את האם וכשבא להביאם לביתו נפל ומת, אמר: כתוב (דברים כב, ז)  "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען יטב לך והארכת ימים"– היכן טובתו של זה האיש, והיכן אריכות ימיו שהתורה הבטיחה למקיים מצוה זו? ולא רצה להאמין בדרשה שדרש רבי יעקב: "למען יטב לך" – לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" – לעולם שכולו ארוך.

יש אומרים שיצא לתרבות רעה לפי שראה את לשונו של רבי יהודה הנחתום שהיה מעשרת הרוגי מלכות נתון בפי כלב (ובקידושין לט:) אמר: הלשון הזה שיגע בתורה כל ימיו היה לו כך, לשון שאינו יגע בתורה על אחת כמה וכמה! ויש אומרים שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן שהיה גוררו "דבר אחר", אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך בעפר?! אמר: אם כן, לא מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא ולא תחיית המתים. ויש אומרים שנעשה כך לפי שכשאמו היתה מעוברת היתה עוברת על בתי עבודה זרה, והריחה מאותו המין ואכלה ממנו והיה אותו המין מפעפע בגופה כארס של נחש (תוס' ד"ה: שובו בנים חגיגה טו. ע"פ הירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).

מעשה בְּאַחֵר (זה אלישע בן אבויה) שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו אַחֵר: מאיר, חזור לאחוריך! כי כבר שיערתי בעקבי סוסי שעד כאן תחום שבת. אמר לו רבי מאיר: אף אתה חזור בך. אמר לו: והלא כבר אמרתי לך, ששמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים חוץ מְאַחֵר. אחז רבי מאיר את אַחֵר והכניסו לבית המדרש, אמר אַחֵר לתינוק: פסוק לי פסוקך (היינו הפסוק שלמדת היום). אמר לו: "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיהו מח, כב). הכניסו בשלשה עשר בתי מדרשות, וכל התינוקות היו אומרים לו פסוקים לא טובים. בבית המדרש השלשה עשר שאל לתינוק: פסוק לי פסוקך! אמר לו: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי" (תהילים נ, טז). אך זה התינוק היה מגמגם בלשונו ולפיכך היה נראה לאלישע שהתינוק אמר: "ולאלישע אמר אלהים מה לך לספר חוקי". יש אומרים שסכין היה בידו, וקרעו ושלחו לשלשה עשר בתי כנסיות. ויש אומרים, שאמר: אם היה בידי סכין הייתי קורעו (חגיגה טו.).

כששמע אלישע בן אבויה את בת הקול שאומרת: "שובו בנים שובבים חוץ מְאַחֵר". אמר: הואיל ואין לי תקוה לשוב בתשובה ולזכות לחיי עולם הבא, לפחות אהנה מהעולם הזה ואצא לתרבות רעה. מצא זונה ותבעה לדבר עבירה, אמרה לו: וכי אין אתה אלישע בן אבויה, ואתה רוצה לעשות כן. מה עשה? עקר צנון מן הערוגה בשבת ונתן לה. אמרה: אַחֵר הוא (שם).

מסופר כשנטה אַחֵר למות, בא רבי מאיר לבקרו וביקש ממנו שיחזור בתשובה. אמר לו אלישע בן אבויה: ואם אשוב האם יקבלוני? אמר לו רבי מאיר: כתוב "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים ד, ג) – ופירשו חכמים "עד דכא", עד דכדוכה של נפש מקבלים בתשובה. באותה שעה בכה אלישע ונפטר מן העולם, והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).

ובמסכת חגיגה (טו:) מסופר שכשמת אַחֵר. אמרו בשמים: לא נוכל לדון אותו לגיהנם – לפי שעסק בתורה, וכן לא נזכהו לעולם הבא – לפי שחטא. אמר רבי מאיר תלמידו: עדיף שידונו אותו בגיהנם בכדי שיוכל לזכות לחיי עולם הבא. ואמר: מתי אמות, ואעלה עשן מקברו (היינו, שאדאג להכניסו לגיהנם כדי שאחר כך יזכה לגן עדן). כשנפטר רבי מאיר עלה עשן מקברו של אַחֵר. אמר רבי יוחנן: וכי זה דבר גדול הוא לשרוף את רבו? (דהיינו, מה הגדולה בכך שרבי מאיר הביא את רבו לגיהנם?). אחד היה ביננו ונכשל ויצא לתרבות רעה, ואין כח ביד כולנו להביאו לחיי העולם הבא? אם אוחז אני בידו להביאו לחיי העולם הבא מי יקחנו מידי? אמר: מתי אמות, ואכבה עשן מקברו (היינו: אוציא אותו מגיהנם ואביאהו לגן עדן). כשנפטר רבי יוחנן נפסק העשן מקברו של אַחֵר (מפני שרבי יוחנן הוציאו מגיהנם). והספדן הספיד את רבי יוחנן ואמר: אפילו שומר הפתח של גיהנם לא עמד בפניך רבינו בבואך להוציא את אַחֵר משם.

מעשה בבתו של אַחֵר שבאה לפני רבי יהודה הנשיא ואמרה לו: רבי פרנסני! אמר לה: בתי, בת מי את? אמרה לו: בתו של אַחֵר אני, אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? אמרה לו: זכור את תורתו ואל תזכור את מעשיו. באותו רגע ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר: ומה למתגנים בה כך, למשתבחים בה על אחת כמה וכמה! (שם).

למרות שאלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה וקראוהו חכמים בשם אַחֵר, אף על פי כן לא עזבו רבי מאיר תלמידו ולמד תורה מפיהו. ומסופר בגמרא שרבה בר רב שילא מצאו לאליהו הנביא. אמר לו: מה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר לו: אומר הוא הלכה מפי כל החכמים, ומפיו של רבי מאיר אינו אומר. אמר לו: מפני מה? אמר לו: משום שלמד תורה מפי אַחֵר. אמר לו: ומה בכך? רבי מאיר רימון מצא – תוכו אכל וקליפתו זרק, אמר לו: עכשיו הוא אומר: מאיר בני אומר… (חגיגה טו:).

הוא היה אומר

אלישע בן אבויה אומר: הלומד תורה בילדותו דברי תורה נבלעים בדמיו ויוצאים מפיו מפורשים. והלומד תורה בזקנותו אין דברי תורה נבלעים בדמיו ואין יוצאים מפיו מפורשים. וכן המשל אומר: "אם בנערותך לא חפצתם – איך תשיגם בזקנותך"?! (אבות דרבי נתן כד).

אלישע בן אבויה היה אומר: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכוח בשתי שנים – כיצד? ישב ששה חודשים ואין חוזר לאחריו – נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא. שנים עשר חודשים ולא חזר לאחריו – נמצא משכח ראשי מסכתותיו. עשרים וארבעה חדשים ואין חוזר לאחריו – נמצא משכח ראשי פרקים, ומתוך שאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכם בחכם ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו, סופו שיושב ודומם. ועליו אמר שלמה: "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד, ל-לא). וכיון שנפל כתלו של כרם, מיד חרב כל הכרם כולו (אבות דרבי נתן כד).