מסכת אבות- פרק א משנה ה

פרק א משנה ה

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר:

יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, 

וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.

בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ!

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה – גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם.

באור המשנה

יוסי בן יוחנן איש ירושלים – מהעיר ירושלים, אומר – היה רגיל תמיד לומר שלשה דברים, ואלו הם: א. יהי ביתך פתוח לרוחה – שהבית שלך יהיה תמיד פתוח להכנסת אורחים כביתו של אברהם אבינו שהיה אהלו פתוח לארבע רוחות השמים כדי שהאורחים יוכלו להכנס מכל מקום שיבואו ולא יצטרכו להקיף את הבית כדי למצוא את הפתח. ב. ויהיו עניים בני ביתך – קבל את העניים בביתך בסבר פנים יפות, ותדאג תמיד שיהיה להם מקום לאכול ולישון. ג. ואל תרבה שיחה עם האישה – אל תרבה לדבר עם האישה בדברי הבאי שאין בהם צורך (מאירי). ויש שפירשו שמדובר כאשר אשתו נידה שעל ידי ריבוי שיחה עמה עלול לבוא לידי הרגל עבירה. באשתו אמרו – באשתו אמרו חכמים שלא ירבה שיחה, קל וחומר באשת חברו – שלא ירבה שיחה עמה. מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו – באבות דרבי נתן פירש שגורם רעה לעצמו על ידי כך שמספר לה קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני, היא מלמדתו לחרחר ריב. כמו שארע עם קורח שסיפר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה, והביאתו בדבריה לידי מחלוקת, וכך מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בליבה, וזה "גורם רעה לעצמו". ובוטל מדברי תורה – שנמשך אחר דברים בטלים ואינו עוסק בתורה. וסופו יורש גיהנם – שעל ידי כך עתיד הוא להיכשל בעבירה ולירד לגיהנם.

מעשי אבות

יוסי בן יוחנן איש ירושלים היה אחד מחכמי הזוג הראשון, מן הזוגות שעמדו בראש העם אחרי תקופת אנשי כנסת הגדולה. חבירו ובן זוגו היה יוסי בן יועזר איש צרידה ששימש נשיא, והוא, יוסי בן יוחנן, היה משנהו, אב בית דין. שניהם היו תלמידי אנטיגנוס איש סוכו ונחשבו לחכמים גדולים הקרויים "אשכולות".

אחד משלשת הדברים שיוסי בן יוחנן אמר במשנתנו הוא: "יהי ביתך פתוח לרווחה" – באבות דרבי נתן (פרק ז) מובא שאברהם אבינו עמד ובנה פלטרין גדולים על אם הדרך, והניח בהם מאכל ומשקה לכל עובר ושב, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע", אש"ל ראשי תיבות אכילה, שתיה, לוויה. באכילה תיקן את עוונו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, בשתיה תיקן עוונו של נח, שכתוב בו: "וישת מן היין וישכר", בלוויה תיקן עוון אנשי סדום.

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, והוא הוכיח זאת מדברי אברהם שאמר לקב"ה: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" (בראשית יח, ג) שלמרות שהיה באמצע לדבר עם השכינה הלך להכניס את האורחים אל אהלו (שבת קכז.).

מעשה ברבי שמעון בן אנטיפטרס שהיה חכם ועשיר גדול, וביתו פתוח לרווחה, אך שמעו עליו רבן יוחנן בן זכאי וחכמים שאורחים שבאים ואוכלים אצלו, כשנפטרים ממנו הוא מלקה אותם מכת מרדות, אמרו חכמים: מי ילך ויברר לנו את התנהגותו, אמר להם רבי יהושע: אני אלך ואראה מה מעשיו. 

הלך ומצאו על פתח ביתו, אמר לו רבי יהושע שלום עליך רבי, השיב לו: שלום עליך רבי ומורי, אמר לו: אני צריך מקום ללון, אמר לו: בא והיכנס לביתי לשלום, ישבו ועסקו בתורה עד הערב ואכלו ושתו, בשחרית היה רבי יהושע מתיירא שמא ילקה אותו ויקפחנו על שוקיו.

לאחר שאכלו פת שחרית ושתו, אמר לו רבי יהושע מי מלווה אותי לדרכי? אמר לו: אני אלווה אותך, נפנה רבי יהושע לאחריו, אמר לו: רבי, מפני מה נפנית לאחוריך? אמר לו: אני צריך לשאול אותך שאלה, מפני מה אתה מלקה את האנשים הבאים אליך ואותי לא הלקית? אמר לו: רבי! אתה חכם גדול ודרך ארץ יש בידיך, אבל אורחים רבים מהבאים אצלי הייתי מבקש מהם שיאכלו וישתו, והם היו נודרים בתורה שלא יאכלו ושלא ישתו, ואחר כך היו עוברים על נדרם והיו אוכלים ושותים לפיכך הייתי מלקה אותם כי כך שמעתי מפי חכמים שהנודר בתורה ועובר על נדרו הרי זה לוקה, שנאמר: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג).

אמר לו רבי יהושע: ברוך אתה לשמים שאתה עושה כך חייך וחיי ראשך מי שנוהג לעשות כך, הלקה אותו ארבעים כמנהגך, ועוד ארבעים מלקות בשם חכמים ששיגרוני אליך. הלך רבי יהושע וסיפר לפני חכמים מה שראה אצל רבי שמעון בן אנטיפטרס (מסכת דרך ארץ רבה פרק ו).

נאמר בגמרא שמנהג גדול היה בירושלים: מפה פרוסה על גבי הפתח: כל זמן שהמפה פרוסה אורחים נכנסים. נסתלקה המפה, אין אורחים נכנסים (בבא בתרא צג:). 

רב הונא כשהיה אוכל לחם היה פותח דלתות ביתו ואומר: כל מי שצריך לאכול שיבוא ויאכל (תענית כ:).

עוד נאמר במשנה: "ואל תרבה שיחה עם האישה" – מעשה ברבי יוסי הגלילי שהיה מהלך בדרך, בדרכו הגיע לפרשת דרכים, ופגש את ברוריה (אשתו של רבי מאיר בעל הנס) אמר לה: "באיזה דרך נלך ללוד?" אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים, אל תרבה שיחה עם האישה, היה לך לקצר בדיבורך ולומר: "באיזה ללוד?" (עירובין נג:). 

מעשה שהיה באחד שלמד בפרק ראשון של מסכת אבות: אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו. הוא הבין בזה בתמימותו שחייב למעט בדיבור עם אשתו בכל מה שרק אפשר שלא לדבר. וכשהתחתן נהג כך, במקום לדבר עמה אפילו דברים הכרחיים, רמז בידו וקרץ בעיניו עד שאשתו הבינה את כוונתו. בסוף שבעת ימי המשתה נכנסה הכלה לאביה ושפכה לפניו את מר נפשה על התנהגות בעלה. התגבר האב ונכנס לפני ולפנים אל גאון וצדיק הדור רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל לשאול לעצתו. (ידוע ומפורסם שכל מי שרק התקרב לדלת ביתו נפל עליו אימה ופחד מהדרת גדולתו). הרב הרגיעו ואמר שיטפל בעצמו בזה, ושלח לאברך שיבוא אליו. 

האברך דפק באימה יתירה על דלת בית הרב, והשמש נתן לו להיכנס לחדר בו ישב הרב ולמד. הרב הגביה עיניו לרגע קט לראות בנכנס והמשיך בלימודיו. עברו שתי דקות, חמש דקות, והאברך עומד במקומו והוא נבוך. האם עליו להישאר כך עד שהרב יגמור? או שמא הרב לא ראה אותו כלל, ועליו להתקרב או לעורר את תשומת לבו אליו. או אולי עליו לצאת מכיון שאין הרב רוצה לדבר אתו. אך מרוב פחד מהרב נשאר כמשותק במקומו. כך עברו עליו עוד עשר דקות, עשרים דקות, עד שעברו… שעתיים! 

אז הפסיק הרב מלימודו ובלי לשים לב לאברך קרא לרבנית: "שרה, בבקשה בואי הנה". הרבנית יצאה מהמטבח ונכנסה לחדר הרב. ואז הרב אמר לה: "שרה, שבי נא והגידי לי מה עשית הבוקר". ענתה הרבנית שהיא יצאה לשוק. "ומה קנית בשוק" – שאל הרב. ענתה הרבנית: "קצת תפוחי אדמה וקישואים וכו' "… ושוב שאל הרב: "הגידי נא, מה את מבשלת היום לארוחת הצהרים?" ענתה הרבנית שהיא כעת באמצע ההכנות לבשל… אמר לה הרב תודה והרבנית חזרה לעבודתה. אז רמז הרב לאברך שהוא יכול לצאת. 

כעבור שנים סיפר האברך שהוא למד אז באופן די יסודי שני דברים: א. כיצד מרגיש האדם כשלא מדברים עמו ולא שמים לב אליו. ב. שגם רבי יהושע ליב דיסקין שפחדו נפל על קרובים ורחוקים ושקידתו בתורה וביראת שמים היתה כמלאך ממש, "יכול" לדבר עם הרבנית דברים פשוטים כמו על סדר היום שלה.

ומסופר על הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל (מגדולי פוסקי הדור שלפני עשרים שנה, מחולל מהפכה רוחנית בארצות הברית, ראש ישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק, כתב שו"ת "אגרות משה" הכולל חמשה עשר חלקים, העמיד עשרות רבנים בארה"ב), שפעם בא אליו איש צעיר והתלונן כי אשתו מתרעמת על כי אין הוא מצלצל אליה במשך היום, אמר לו רבי משה בתמהון: "אין ספק שעליך לצלצל אליה במשך היום, אני עצמי מצלצל תמיד לרבנית".

נכדו, הרב מרדכי טנדלר, אשר כמעט לא מש ממנו בשנותיו האחרונות, זוכר כיצד דירבן אותו רבי משה להחזיר צלצולים לאשתו ללא דיחוי. הוא גם לא הרשה לו להשאר עימו מעבר לזמן המתוכנן באומרו: "חשוב יותר כי תהיה בבית בזמן שאשתך מצפה לך מאשר להשאר איתי כאן" (חדוות החיים).