אל תבטחו בנדיבים…

תפילתו של ר' זושא מאניפולי

הצדיק רבי זושא מאניפולי זצ"ל היה עוסק בתורה שעות ארוכות, ומתפלל באריכות ובדביקות. לאחר התפילה הנרגשת והממושכת, היה חולץ את התפילין, מקפל את הטלית, יושב בכסאו ואומר: "ריבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון. ריבונו של עולם, זושא מבקש אוכל…"

משרתו הכיר את סדר יומו. כשהיה אומר כן, היה נכנס, ובידיו מזונות וכוס משקה חם. היה הצדיק טועם מעט, מודה לבוראו על המזון, ושב לסדרי לימודיו.

יום אחד החליט המשרת: האם הרבי עושה אותי לצחוק, האם אינו יודע מי מביא לו את האוכל? איזה משחק הוא זה, התעלמות מהמציאות! אשים לכך קץ: אכין את האוכל, אבל לא אגיש עד שיקרא בשמי ויבקש ממני ישירות!

אותו ערב הגיע לאניפולי סוחר עשיר. לן באכסנייה המקומית. מחר, החליט, יסור לבקש את ברכת הצדיק רבי זושא, הרי מספרים נפלאות על ברכותיו. לאחר מכן ימשיך לדרכו.

למחרת ירדו גשמי זלעפות. נטל את תיק הטלית והתפילין, ויצא לבית הכנסת בחסות המטרייה. בימים גשומים הפכו רחובות אניפולי לתעלות מים מרופשים, והתושבים עברו ממדרכה למדרכה על גבי קורות עץ המתוחות לרוחב הרחוב.

הציב הסוחר את רגלו על הקורה, והנה מן העבר השני מגיח יהודי שפוף, נמוך וצמוק, רטוב כל כולו ממטרות העוז. גבה לב הסוחר: מה לו ליהודי זה, החוסם את דרכי? האם אינו רואה שאני מבקש לעבור? מדוע אינו מפנה את הדרך?! הרקיד הסוחר את הקורה והיהודי נפל לתוך הבוץ, ופינה את הדרך…

הגיע הסוחר לבית הכנסת, התפלל ושב לאכסניה. בארוחת הבוקר סח לבעל האכסניה בשביעות רצון על ההיתקלות ביהודי המוזר, החופז בגשם ללא מטרייה, וחוסם את דרכם של סוחרים…

תמה בעל האכסניה לסיפור, וחקר כיצד נראה אותו יהודי. משקיבל תיאור מדויק, קרא: "אוי ואבוי, את הרבי ר' זושא הפלת לבוץ!" ודאי מיהר לטבול במקווה לפני התפילה, ומחשבותיו שוטטו בעולמות העליונים – אוי ואבוי, מה עשית?!"

"אבוי", קרא הסוחר, נרעש ונפחד, "ואני חשבתי לבוא אליו ולבקש את ברכתו – עתה המטתי עלי קללה ולא ברכה. הבה לי עצה, מה עושים?!"

"ברור שחייב אתה לבקש את סליחתו", אמר בעל האכסניה. "ואולם עליך לעשות זאת בצורה מכובדת ורצינית, לא כלאחר יד. עצתי לך שתיגש אליו לאחר תפילת שחרית. בשעה זו נוהג הרבי לטעום מיני מזונות. אכין לך מגש עמוס כל טוב, תגיש לפניו, ואז תבקש בתחנונים סליחה ומחילה. ודאי יקבל את מנחתך וייעתר לבקשתך, יסלח לך ויברכך!"

כעבור שעה סיים הרבי את תפילתו, ישב על כסאו ואמר: "ריבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון, ריבונו של עולם, זושא מבקש אוכל!" והמשרת עמד בפרוזדור, המגש בידו – אבל אינו זז. בשום אופן. עד שהרבי לא יפנה אליו ישירות! ולפתע נכנס יהודי זר דרך הפתח, ובידו מגש עמוס כל טוב. חלף על פני המשרת, והניחו לפני הרבי…

ה' שלח לרבי זושא ארוחת בוקר… (מעיין השבוע  ה קעח)