תפילה – חיזוק הקשר עם בורא עולם

תפילה מלשון התפתלות, התחברות חזקה ומפותלת, להיות כרוך ומקושר היטב.

בתפילה האדם מפתל וכורך את עצמו אל הקב"ה. משל ונמשל המבארים שהתפילה היא מטרה לכשעצמה, היא זו שמבטיחה את הקשר והקרבה שלנו עם בורא עולם, היא זו שמסייעת לנו לא 'ללכת לאיבוד' בתוך מרוץ החיים השוטף המשכיח מאתנו את תכליתנו וייעודנו

אֲנִי – תְפִלָּה

דוד המלך ע"ה אומר (תהילים קט): "וַאֲנִי תְּפִלָּה". כל כולי, כל ישותי – תפילה. ומפרש רש"י: "ואני תפילה – ואני מתפלל אליך תמיד!".

 

ואכן אמרו חז"ל (ברכות כא ע"א): "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו!" הלוואי שיזכה האדם לחוש תמיד מחובר, מייחל, כמהָ ומשתוקק לקב"ה; לשאת את עיניו וליבו השמיימה.

 

כי תפילה איננה רק מילים והיגוי שפתיים. תפילה מלשון התפתלות, התחברות חזקה ומפותלת, להיות כרוך ומקושר היטב. בתפילה האדם מפתל וכורך את עצמו אל הקב"ה.

 

התפילה היא התרפקות על ה', כמיהה וכיסופים לאל חי; חיבור אל המקור, אל השורש; היטהרות הלב; "כלות הנפש אל האלוקים".

 

"וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו,

עם רוממותה לבוראה, ושבחה והודאתה לשמו, והשלכת כל יהביה עליו.

(ספר חובות הלבבות שער ח שער חשבון הנפש, פרק ג)

 

לא ללכת לאיבוד!

אכן התפילה והפנייה אל ה' יתברך היא המהות הפנימית והאמיתית של כל יהודי. ואולם כאמור, לעיתים המהות הזו נוטה להידחק אל העומק פנימה ולהישאר דחוקה אי שם במעמקי הלב. העולם בו אנו נמצאים הוא עולם סוער ומבלבל – עולם מלשון "העלם". הקב"ה נעלם ונסתר מאיתנו, אין אנו רואים את הנהגתו עין בעין. הקשר של "תפילה פנייה ישירה לבורא העולם", עלול להישכח ולהיאבד מאיתנו במרוץ החיים ובהמולת הזמן.

 

ואולם הקב"ה אינו רוצה ש"נאבד לו" ונאבד את הקשר שלנו עימו. הן זהו קשר נחוץ והכרחי עבורנו; בלעדיו האדם אובד בעולם ומאבד את עצמו ואת תכלית קיומו. ולכן מראשית יצירת העולם, הכין הקב"ה את התנאים המתאימים, המפנים את ליבנו לתפילה. נתבונן ונראה.

 

תפילת בראשית

הנה, קודם שברא ה' את האדם, הכין עבורו עולם נפלא ומרהיב, משוכלל ומושלם. מרחבי יבשה עצומים, לצד ימים ואוקיינוסים מלאי מים אדירים. בהם מתהלכים אלפי בעלי חיים, מינים ממינים שונים. ממעל פרושים שמי תכלת יפים, ובהם נתונים מערכות  משולבות של מאורות וכוכבים. הכל כל כך יפה וכל כך מושלם, אלא שדבר אחד – חיוני ומשמעותי, היה חסר: צמחיה! למלוא העין נראתה רק אדמה חשופה, ללא כל ירק ועשב!

 

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ…". (בראשית ב ה)

 

אומנם נבראו הצמחים ביום השלישי לבריאה, אלא שעמדו הם על פתח הקרקע ולא יצאו החוצה. וכך כשהגיע האדם לעולם, מצאוֹ ללא צמחיה. הוא התבונן סביבו, והבין כי כדי שתצמיח הארץ אילנות ודשאים, יש צורך שירדו גשמים. או אז נשא האדם את עיניו אל הבורא – התפלל אליו ובקש ממנו שירדו גשמים. מיד ירדו גשמי ברכה והצמיחו שפע של צמחיה. (רש"י)

 

השאלה העולה היא – מדוע??

מדוע ברא ה' עולם חסר? אם הכל כל כך מושלם – מדוע להפיג את הקסם הנפלא הזה על ידי חיסרון של פרט אחד, כל כך חיוני ומשמעותי? למה לא לעשות לאדם 'הפתעה' מושלמת?

 

והתשובה – מחכימה ומאירת עיניים היא!

דווקא עולם מושלם אשר איננו חסר מאומה – הוא עולם חסר, שכן חסר הוא את תחושת הקשר שבין האדם לבוראו. כאשר יש לאדם כל טוב ואין חסר לו כלום – אין הוא חש צורך לשאת את עיניו אל הבורא, וכך הוא הולך ומתנתק ממנו, ומאבד את תכליתו וייעודו. דווקא החיסרון הוא זה שיוצר את הקשר החושי של תלות ונשיאת עיניים של האדם כלפי הבורא יתברך. זהו עולם מושלם באמת – עולם שיש בו קשר זורם, ישיר ומוחשי, בין הבורא לברואיו.

 

נמצאנו למדים מכאן דבר נפלא:

אם עד כה חשבנו שהתפילה היא רק בגדר אמצעי שעל ידה נוכל להשיג את צרכינו ומחסורינו, הרי שכאן התחדש לנו שלא כך הוא, אלא ההיפך: התפילה היא מטרה לכשעצמה, היא זו שמבטיחה את הקשר והקרבה שלנו עם בורא עולם, היא זו שמסייעת לנו לא 'ללכת לאיבוד' בתוך מרוץ החיים השוטף המשכיח מאתנו את תכליתנו וייעודנו.

אלא שכדי להביאנו לידי תפילה אמיתית, מתוך תחושת תלות, יצר לנו הבורא חסרים וצרכים שונים, המעוררים אותנו לשאת את עינינו אליו בתפילה. (ועיין עוד אמרי דעת  ח"א עמוד רחצ)

 

עצתו של המלך

משל למה הדבר דומה?

למלך רם ונישא, אשר לו בן יחיד – אהוב ויקר. למרות טרדותיו הרבים, היה המלך מקדיש זמן רב לבנו אהובו, כי חפץ היה בקרבתו, ונהנה לשהות במחיצתו ולהשתעשע עמו. כמובן שאף את צרכיו הגשמיים דאג לספק ביד רחבה ונדיבה.

לימים גדל הילד, ועמד ברשות עצמו, אך המלך חפץ להמשיך לכלכלו. קרא לו, שאל לצרכיו, ונתן בידיו סכום הגון של כסף, שיספיק לו בהרחבה למשך שנה תמימה. הודה הבן, ופנה לדרכו.

חייו האישיים, לימודיו וטרדותיו – העסיקוהו ביותר, ולא הותירו בידיו פנאי לבוא לבקר את אביו. והמלך בארמונו – מצפה בכליון עיניים לראות את בנו יקירו, להשתעשע שוב בקרבתו הנעימה – והילד איננו. רק כעבור שנה תמימה, כאשר תם הכסף מכיסו – נפנה הבן העסוק לשוב אל אביו…

שמח אביו לראותו, התענג על כל רגע בקרבתו, ונהנה לשוחח עימו, אף קיבל בחיוך את בקשתו לסכום כסף נוסף…

אלא שהפעם – הושיט לו סכום כסף המספיק ליום אחד בלבד! הוא הוסיף וביקש, כי לא יהסס לבוא אליו בכל פעם שיצטרך.

 

המהלך החדש עבד מצוין… למחרת, שב הבן אל אביו. ושוב קבל סכום כסף ליום אחד בלבד. כך – יום יום. בזכות חוכמתו ותושייתו של המלך, זכה הבן לשהות יומיומית – נעימה, ערבה ומחכימה עם אביו, ואף האב התענג ושמח על קרבתו המחודשת עם בנו.

 

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ!

זהו משל נפלא, הממחיש לנו את הקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם!", וכבנים יקרים ואהובים – חפץ ה' מאוד בקרבתנו. הוא פונה ואומר לנו: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה!",

הקב"ה תָּאֵו לשמוע את קול תפילתנו, אלא שטבע האדם – כאשר מסובב הוא בכל טוב ואין חסר לו מאומה – הרי ששטף החיים סוחף אותו ומעסיק אותו, ולא נותן לו לפנות זמן ולב ומחשבה – לבוראו. לכן ברא אותנו ה' עם חסרים וצרכים שונים – המביאים אותנו לשאת אליו את עינינו וליבנו, וכך זוכים אנו בקשר תמידי עם הקדוש ברוך הוא, אשר אין לנו הטבה גדולה מזו.

 

כל אדם יכול לחוות זאת מקרוב: הנה בתקופה מסוימת, ברוך ה' – הכל הולך לו טוב, הכל זורם, הכל מסתדר, אין שום בעיה מיוחדת. במקום מסוים, ניתן לומר, שהוא הולך ושוקע בעצמו ובחייו, אין לו התעוררות ותשוקה מיוחדים לה' יתברך. והנה – פתאום משהו נתקע לו, לא הולך לו, העניינים לא מסתדרים כפי שהוא היה רוצה שיסתדרו. קשה לו, מפריע לו – וככל שהוא מנסה, אין הוא מצליח לחלץ את עצמו מן הבעיה.

ואז – מתוך אוזלת היד והרגשת הקטנוּת, יוכל הוא לשמוע פנימה את קול ה' הפונה אליו באהבה: בני היקר, מחמד נפשי, איפה אתה… התרחקת ממני יותר מידי, אני מחפש אותך, רוצה אותך קרוב יותר אלי, בוא תפנה אלי, תשיח לפני את אשר מעיק על ליבך.

או אז מתעורר הלב היהודי מתרדמתו, ותפילה אמיתית וחמה בוקעת ממנו. משתפך לו הלב בתפילה, מתרפק על ה', גלי חום של קרבת אלוקים שוטפים אותו, ותחושה מתוקה מציפה אותו. או אז חש הוא שמתגמד לו הקושי וקטֵנה הבעיה – לנוכח קרבת האלוקים הנפלאה לה זכה. הקושי והצער היו 'שווים' ומשתלמים, ולוּ רק כדי לזכות בהתרוממות הנפש הזו.

 

קללתו של הנחש

מכאן נוכל להבין את קללתו של הנחש, אשר התקלל לאחר חטא הדעת: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג יד). לכאורה, מה העונש כאן? הלוא העפר מצוי וזמין בכל מקום ובכל עת, ואם כן הנחש התברך בברכה נפלאה מאין כמוה, שתהיה לו תמיד פרנסה בשפע, בלי שום דאגה וטרדה?!

אלא, שדווקא כאן טמונה הקללה: כל הבריאה כולה – עיניה נשואות תמיד אל הקב"ה בקשר תמידי של תלות – "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהלים קמה טו). "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף, וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם" (תהלים קד כא). אבל הנחש התקלל בניתוק הקשר שלו עם בוראו, כביכול אומר לו הקב"ה: "לך מעלי, אין ברצוני לראות את פניך לעולם, אני כלל לא רוצה קשר עמך, קח את מזונותיך הכל מראש, ואל תפנה אלי".

אין קללה גדולה מזו, להיות חס ושלום מנותק מן הבורא יתברך. (ברומו של עולם 83)

 

הקושי – מנוף להתקרבות

בעצם, הראייה השטחית של העולם אומרת: "מי צריך את זה?! אני מעדיף שלא יחסר לי כלום – כמו הנחש"… אבל בהתבוננות נכונה, הלוא אין אלו אלא חיים של בהמה, שאוכלת ושותה ויש לה כל מה שהיא צריכה, ובזה מסתכמת כל חיותה עלי אדמות.

 

אבל האדם – "אֶדְמֶה לה'", נשמת אלוקים שוכנת בקרבו, "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה" (קהלת ג כא). אדם איננו בהמה, נשמתו משתוקקת ונכספת לקרבת ה'. מי שטעם טעם של תפילה אמיתית, יכול להבין ולהרגיש כי כל קושי וכל מחסור שווים ומשתלמים כדי להגיע לקרבת ה' הזאת, לחיבור עם בורא עולם.

 

לפעמים כשיש לאדם קושי וצער – כאשר הוא זוכה להתפלל לה' באמת, הוא חש כזו קרבת אלוקים נפלאה, של "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", מרגיש את ה' עימו. במבט לאחור הוא לא היה מוכן לוותר על הקושי הזה, שכה קירב אותו לה' יתברך! על כך שזכה בתוך העולם המבולבל שלנו – לחוש משהו מן האושר האמיתי והמתיקות הנפלאה שאין כמוה בעולם בשום תענוג אחר שהוא. "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהלים פד ג).

"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ. שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז ד). "וַאֲנִי – קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב!!" (תהלים עג כח). הנה דוד מלך ישראל הודה על ייסוריו הרבים שקירבוהו אל ה' יתברך, ואמר: "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי – לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ!". (תהלים קיט עא) – שמח אני בייסורים ובקשיים שבאו עלי, שבזכותם זכיתי לדבקות כה גדולה באלוקים חיים.

 

הנה כי כן, הצרכים והחסרים התמידיים שלנו, הם ברכה וטובה מאת ה', כדי לחזק את הקשר שלנו עם בורא עולם, כמו אותו בן יקר, אשר דווקא מרוב חיבתו, קצב לו אביו קצבה מוגבלת, כדי שישוב אליו שוב ושוב ויהיה תמיד בקרבתו.