התפילה חבויה בעומק טבעו של היהודי!
התפילה
"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ – אֱלֹקִים,
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים"
(תהלים פרק מב פסוקים ב-ג)
הרגעים הגורליים הגיעו. בחדר עמדה חרדה איומה, מהולה בתחושת אין אונים.
על שולחן הניתוחים שכב "הכופר" – כך כינו אותו כולם. זה מכבר הפנה עורף אל כל הקדוש והיקר ובעט בתורה ובמצוות; דעותיו הכפרניות ודיבוריו האפיקורסיים הרעילו את האוויר.
לפני תקופה קצרה חלה במחלה נדירה ומסוכנת, ודרש ברופאים לחפש תרופה ומזור למחלתו. אך יד הרופאים קצרה, ומחלתו הלכה והחריפה, כשהיא מרוקנת אט אט את הגרגרים האחרונים בשעון החול של חייו.
רק תקווה אחת נשארה להצלתו – ניתוח מסובך ומורכב, היכול להעלות ארוכה ומרפא למחלתו. אך דא עקא – שזהו ניתוח מסוכן ביותר, אשר סיכויי הצלחתו נתונים בספק רב, ולא רחוק הוא הסיכון שבעת ההרדמה – ייעצמו עיניו לנצח ולא יקום עוד, ה' ירחם. היות שהיה זה הסיכוי היחיד להצלתו – הוא הסכים לגשת לניתוח.
כעת, ברגעים האחרונים שלפני הניתוח – הוא נפרד בדמעות מיקיריו, מי יודע אם יזכה שוב לראותם?!
ההכנות האחרונות הולכות ונשלמות, החרדה הולכת ומעמיקה, עד כי הופכת לתחושת מחנק משתקת. והנה מגיע הרגע, הרופא המרדים ניגש לבצע את ההרדמה הגורלית – – – והנה, זעקה נוראה נשמעת מפיו של "הכופר", ומפלחת את חלל החדר – "בידך אפקיד רוחי, פדית אותי – ה' אל אמת!"
האינסטינקט היהודי
הכיצד?! איך יתכן שיהודי אשר כה התנכר לה' ולתורתו – פונה לפתע בתפילה לה'? כך שאל רבי אליהו לופיאן. והשיב: "ממעמקים – קראתיך ה'!" – במעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת הקריאה והפניה אל ה' יתברך.
יש יהודי אשר "מעמקים" אלו שוכנים על פתחי לבבו – בכל צעד ושעל מחייו הוא חש את ה' ופונה אליו. יש אחרים אשר ה"מעמקים" שלהם חבויים יותר, ורק במצבים מיוחדים, כאשר הם חשים שהם זקוקים לסיוע מיוחד משמים, הם מתעוררים לפנות לה'.
ויש כאלה שירדו והתרחקו כה רבות, עד שמעמקיהם חבויים "עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" – ורק מצבים קשים ביותר גורמים להם לפתע להתחבר עם האמת הפנימית שלהם ולפנות אל ה' יתברך. (עפ"י לקח טוב – חיים של תורה, עמוד רסג)
הקב"ה נפח באדם נשמת חיים, אשר היא "חלק אלוה ממעל", ולכן הנקודה הפנימית האמיתית של כל יהודי היא תפילה והתרפקות וכמיהה אל בורא עולם.
כל יהודי יכול לחוש זאת על עצמו. לעיתים הוא יכול לחוש רחוק מה' יתברך, עסוק בענייניו, מרוכז בהישגיו, ושטוף בשאון חייו. אבל לפתע, ברגעים של התעוררות, במצבים של התפכחות – עולה ופורצת מעמקי לבבו, מתוך עומק ישותו – תפילה.
והתפילה הזאת איננה מגיעה אליו כמשהו חיצוני. זה לא כמו שעליו ללכת לאיזה שר לדבר עימו ולהשתדל אצלו, שזהו מעשה מאולץ וחיצוני. אלא התפילה פורצת ועולה מעומק לבו פנימה, כי הפנייה והכיסופים אל ה' יתברך נמצאים בעומק טבעו של היהודי.