האדם מתקשר עם בוראו

כתב רבי יהודה החסיד: 

"שורש התפילה – שמחת לב בהקדוש ברוך הוא,

שנאמר (דברי הימים א טז): "התהללו בשם קודשו, ישמח לב מבקשי ה'".

ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו,

כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקדוש ברוך הוא". (ספר חסידים אות יח)

מדוע הופר ההסכם?

מעשה שבאו שניים לדין תורה לפני הרב בעל ספר "מגלה עמוקות": האחד – גביר מעשירי העיר, והשני – תלמיד חכם גדול. התובע היה הגביר, הוא פתח את תביעתו ואמר: ברצוני לתבוע את החכם לדין על כך שהיפר את ההסכם שעשיתי עימו! ומה היה ההסכם? תלמיד חכם זה היה רגיל לצורך פרנסתו ללכת לשוק כל יום למשך כמה שעות, היה מוכר את סחורתו, וכאשר ראה שהרוויח די פרנסתו לאותו יום, היה חוזר לבית המדרש וממשיך להגות בתורה עד אמצע הלילה.

והנה העשיר בראותו זאת, התעורר בליבו לחשוב כי אין זה נאה שתלמיד חכם כזה יעסוק בשוק במסחר, ועל כן ניגש אליו והסכימו ביניהם כי מעתה ואילך ישלם העשיר את כל הוצאותיו וצרכיו, וכך יוכל התלמיד חכם לשקוד על התורה באין מפריע. כך עשו למשך תקופה מסויימת, ואולם לאחרונה זה כמה ימים שהעשיר שם לב לפתע שהחכם חזר למסחרו. כאשר העיר לו על הפרת ההסכם, נענה הלה ואמר כי הוא חוזר בו מההסכם, וכבר אין ברצונו לקבל ממנו תמיכה כלכלית.

הגביר סירב לשמוע על כך – הסכם זה הסכם! אך החכם אף הוא לא אבה לשנות את דעתו. משלא הגיעו לכלל הסכמה, החליט הגביר לתבוע את החכם לדין תורה.

התפלא הרב על החכם, מדוע חזר בו מההסכם, אחר שכל הרווח הוא שלו שיוכל להגות בתורה כל היום, וזה היה משוש חייו. ענה החכם ואמר כי אכן בתחילה כך חשב אף הוא, שמעתה ירווח לו ויוכל לעסוק בתורה באין מפריע, ולכן נתן את הסכמתו להצעת הגביר, ואולם כעבור תקופה קצרה הוא הרגיש שהדבר גורם לו הפסד בעניין אחר: הנה עד עכשיו כאשר היה נזקק לעסוק במסחר לצורך פרנסתו, בכל יום שהיה קם ממיטתו היה מרגיש שעליו להתפלל על מזונו, שיזמין לו ה' סחורה בזול, ושיוכל למכרה ביוקר, ושיזדמנו לו קונים מיד ולא יצטרך להישאר בשוק הרבה שעות, וכדומה משאר עניינים הקשורים לצורך פרנסתו.

ובזה היה מרגיש כל היום שהוא תלוי בחסדי הבורא, ועיניו היו נשואות אל ה' בתפילה מדי יום ביומו על כל פרט ופרט שיצליח. אולם מאז שהסכים עם העשיר על העסק הנ"ל, הנה לפתע רואה הוא ששוב אינו מרגיש את עצמו תלוי כל כך בחסדי הבורא עולם כאשר היה אז, בהיות שהעשיר נותן לו כל הוצאותיו ואין לו כל כך על מה להתפלל כאשר היה מתפלל אז על כל פרט בכוונת הלב

. ובגלל החיסרון הזה החליט שמקח טעות היה לו בכל העסק הזה, המפריע לו מדבקותו בה', שיהיה מרגיש שתלוי בחסדיו ממש ויהיו עיניו נשואות אליו בתמידות, ועל כן אינו יכול להמשיך לקיים את ההסכם.

ישמח לב מבקשי ה'

"כמה עלינו להודות לבורא יתברך שמו, שנתן לנו מתנה נפלאה כזאת – "עבודת התפילה", שהיא עבודה שבלב – בה האדם מתקשר עם בוראו, ומרגיש את ה"בנים אתם לה' אלוקיכם", שופך לפני חיי החיים את כל ליבו, ולאחר כל תפילה הוא נעשה בריה חדשה, והוא מלא אושר שיש לו אב גדול כזה, המשגיח עליו השגחה מיוחדת, ונותן לו כל הצטרכותו, ומאפשר לו לעובדו ולעשות נחת רוח לפניו על ידי קיום מצוותיו" (מאורות ירושלים גיליון ג עמוד שצה).

התפילה לנפש היא כמו המזון לגוף

התפילה – משיבה לב יהודי אל בוראו. מתייחד היהודי עם קונו, שופך לפניו שיחו. נקשרת הנשמה אל מקורה, נטהר הלב, מתמלאת הנפש… הדימוי שמביא ה'כוזרי': סדר זמני התפילה – דרוש לנשמה, כמו סדר סעודות היום – לגוף. כי התפילה לנפש היא כמו המזון לגוף. והקשר של התפילה לתיבת נח… והמסקנה: ככל שאדם ישקיע את עצמו יותר ויותר בעבודת התפילה, כך יזכה להתרומם מעל גלי החיים…

חיזוק בעבודת ה'

הרצון האמיתי

רבי אלכסנדרי לאחר תפילתו היה אומר: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך! ומי מעכב? שאור שבעיסה [היצר הרע] ושעבוד מלכויות [קושי הגלות]. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". (ברכות יז ע"א)

"אלוקי, נשמה שנתת בי – טהורה!". כמה טהורה היא הנשמה, כמה שואפת היא לטוב! הרצון הפנימי האמיתי של כל יהודי ויהודי – הוא לעשות את רצון ה'. "כי עצם נפשות בני ישראל משתוקקים ונמשכים אחר הקדוש ברוך הוא, רק הבלי העולם הזה מסירים את אהבת הלב" (שפת אמת).

כה חזק וכה טבעי הוא הרצון לעשות את רצון ה', עד שאמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות!" (סוטה ג ע"א).

"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר"! (קהלת ז כט), ומה מעקם אותו? מה מעכיר את זוך נשמתו? מה גורם לו להשתטות ולחטוא? – "רק הבלי העולם הזה מסירים את אהבת הלב"!

טרדות הזמן, כל מה שהאדם פוגש ורואה, שומע וחווה במהלך היום – כל אלה משפיעים על נפשו, מעכירים ומחספסים את זוך נשמתו. מחדירים בלבבו רכושנות, תאוותנות, נהנתנות, תחרותיות, אנוכיות, הישגיות, רוגז וכיוצא. וכך הלב אט אט הולך ונאטם מלעבוד את ה', ונוהה אחר הבלי העולם. \

יש מי שרק שכבה דקה מעיבה על נשמתו, תיכף תוסר – וכבר שוב יבער לבו באהבת ה'. ויש מי שתעה עמוק עמוק, ועל ליבו כבר נערמו שכבות שכבות – אטומות ומכבידות, המשתיקות את קולה של הנשמה הטהורה, ומשכיחות ממנו כליל את ייעודו.

התפילה – מזון הנפש

האומנם – כך נעביר את חיינו עלי אדמות?! התשאר הנשמה, על רצונותיה היפים והטהורים, עטופה בשכבות של אוטם?! האומנם תצליח המולת הדרך להשכיח מליבנו את היעד?! !!!!

כצוֹרי ללב וכמרפא לנפש באה מצוות התפילה – משיבה לב יהודי אל בוראו. מתייחד היהודי עם קונו, שופך לפניו שיחו. נקשרת הנשמה אל מקורה, נטהר הלב, מתמלאת הנפש. והדרך כבר ברורה, ונהיר הוא הכיוון. מה עיקר ומה תפל, במה צריך להשקיע יותר ובמה פחות, ממה צריך להיזהר וממה יש לברוח.

פרופורציות מעוותות חוזרות ומתיישרות, בלבולי מחשבות מתחלפים בבהירות המחשבה, רוחות של שטות מפנות את מקומן לרוח טהרה ממרומים.

וכך כותב ספר 'הכוזרי': סדר זמני התפילה – דרוש לנשמה, כמו סדר סעודות היום – לגוף. כי התפילה לנפש היא כמו המזון לגוף. השפעת תפילה אחת מלווה אותו עד זמן תפילה השניה – כגוף האדם המקבל כח מאכילת סעודת היום עד סעודת הלילה. כל שיתרחק זמן התפילה, הנפש הולכת וקודרת בגלל המגע עם ענייני העולם.

כל שכן כשיצטרך לבוא במגע עם חברת נערים או אנשים רעים, וישמע מהם דברים מכוערים, או ניגונים שיכערו את זוך נפשו, והם דברים שהנפש נוהה אחריהם אך אין בה די כח להשתלט עליהם. ובזמן התפילה נטהרת נפשו מכל מה שעבר עליה, ויחד עם זאת אף יתקין את נפשו לקראת הבאות. (הכוזרי מאמר ג אות ה)

כותב בספר "חסד לאברהם" (עמוד קלו), כי התפילה דומה היא לתיבת נח, אשר היתה למגן ולמקלט מפני מי המבול. כך העצה היעוצה לאדם להינצל משטף מי המבול של העולם הזה – "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה"! [בלשון הקודש 'אותיות' נקראות 'תיבות'] העצה היא להיכנס לגמרי לתוך האותיות של התפילה – לתוך עבודת התפילה.

וככל שאדם ישקיע את עצמו יותר ויותר בעבודת התפילה, כך יזכה להתרומם מעל גלי החיים, ולצלוח בשלום את הפלגת חייו.