מדוע התקדשו הבכורים?

מפני שהיו צינור לקידוש שם שמים בעולם. בזמן שהרג הקב"ה את בכורי מצרים והשאיר בחיים את בכורי ישראל, ראו הכול את כוחו יתברך, וע"י זה התקדש שמו של ה' בעולם.

העיר על כך החפץ חיים:

מתוך כך שהבכורים לא עשו מאומה לצורך זה, ולא השקיעו מאמצים מיוחדים לקדש את השם, אלא, הדבר בא מאליו ממילא, אנו למדים,  שכאשר מתקדש שם שמים על ידי מאן דהוא, אף שהוא עצמו לא פעל מאומה, גם זה נחשב קידוש שם שמים, והשכר שלו יהיה בהתאם לכך.

סיפור נפלא על קידוש ה':

לצאר ניקולאי הייתה תזמורת מלכותית המורכבת מכנרים, חצוצרנים, פסנתרנים ומתופפים. כאשר על ניצוחה הופקד ולדימיר, מנצח הלהקה. הוא ניצח במיומנות על התזמורת, לקול תשואותיהם של כל הנוכחים.

כאשר הלהקה נתבקשה לנגן יצירה קלאסית מיוחדת במינה. חדי האוזן מקרב הקהל הבחינו כי התזמורת מתקשה לבצע את הניגון, ואכן, עד מהרה הוא הוחלף באחר. הצאר התרגז מאד, ומאוחר יותר הוא שאל את המנצח, מדוע לא הצליחו הנגנים עתירי הניסיון לנגן את הקטע ההוא.

"הוד מלכותו", הסביר לו ולדימיר, "יצירה זו היא אחת מהיצירות המורכבות והמסובכות ביותר. רק נגן יהודי יוכל לבצע אותה באופן מדויק, שכן חכמת הנגינה ירושה היא להם מאבותיהם מן הימים שמקדשם עמד על תלו".

"אם כן", ציווה הצאר, "אני מטיל עליך לחפש נגן מקצועי מקרב היהודים!".

והנה ביום בהיר התפלא ר' ראובן לראות כמה מאנשי התזמורת המלכותית ניצבים בפתח ביתו. לשאלתם מה הביאם אליו, שחו לו: "תרים אנו אחר אמן מקצועי שיוכל לנגן את היצירה המורכבת הזו לפני הוד מלכותו הצאר". תוך כדי דיבור פתחו לו את ספר התווים, לראות היוכל לפענח את צפונותיה של היצירה.

נטל ר' ראובן את כינורו בידו, הלך אל הצאר, עלה בביטחון על הבמה, הביט בתווים והחל מנגן ביד אמן את היצירה הקשה, מול עיניהם הפעורות של הנגנים המלכותיים והקהל. הללו עמדו נדהמים לחלוטין. ובשעה שסיים ר' ראובן להפיק את היצירה המורכבת מכינורו בטרקלינו של הצאר, רעש האולם הגדול ממחיאות הכפיים הסוערות.

לאחר ששולם לו שכרו, שב ר' ראובן לביתו, ולתומו חשב כי בזאת תם העניין. אך לא ארכו הימים והוא קיבל הזמנה בשנית אל ארמון הצאר.

"הנגינה שלך שבתה את לב כולנו", פנה ניקולאי אל היהודי. וכאן הנחית אליו את סופו של המשפט, שגרם לו כמעט ליפול תחתיו מזעזוע: "בתי המושלמת חפצה להינשא לך"…

ר' ראובן חש שהשמיים קורסים על ראשו! להינשא לבת נכר? אוי לאוזניים שכך שומעות! וקולו של הצאר ממשיך להלום באוזניו כאלפי פטישים: "לשם כל, עליך להפוך לנוצרי כמונו"

ענה ר' ראובן ללא היסוס: "לצערי, עלי לדחות את הצעת הוד מלכותו. תורתנו אוסרת עלי את הדבר". באותו רגע אדמו פניו של הצער מחרון. כיצד שם אותו היהודי ללעג ולקלס. הלא בנישואין אלו יכול הוא להפוך לאדם המאושר ביותר במדינה! כיוון שכך, הבהיר לו חד משמעית, כי אין זו שאלה, אלא צו מלכותי שהוא חייב להשמע לו.

ראה ר' ראובן כי כלתה אליו הרעה, ונתן את הסכמתו בלית בררה.

ביום המיועד עשתה הפמליה המלכותית את דרכה במרכבה הדורה, לעבר הנהר, שם אמור להיערך טקס ההטבלה של האמן היהודי. גם כמרים נלוו לפמליה, כדי שיערכו את הכול "כדת וכדין".

בתוך המרכבה יושב ר' ראובן ומכין עצמו בדחילו ורחימו לרגע הנשגב שבו יזכה לקדש שמו יתברך. מפעם לפעם הציץ מבעד לחלון המרכבה, וברגע שעלו על הגשר העובר מעל הנהר. המתין שהמרכבה תגיע לאמצע הגשר – ואז זינק בין-רגע מהחלון, היישר אל מימי הנהר העמוקים תוך שהוא קורא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"

בתוך דקות ספורות עלתה נשמתו הטהורה של ר' ראובן השמימה. הצאר ובני לווייתו היו נדהמים ונבוכים. מעשה הגבורה של היהודי שמסר נפשו ובלבד שלא יישא גויה גם אם היא בתו של הצאר בכבודו ובעצמו, היכה גלים והתפרסם בעולם כולו, כשהוא גורם לקידוש ה' נורא גדול…