החשיבות של הבכור

טעם המצווה של פדיון הבן:

כי כאשר מתו בכורי מצרים במכה האחרונה – מכת בכורות, ובכורי ישראל נצלו (שמות י"ב), ציווה הקב"ה את משה רבינו: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם… לי הוא" (שמות י"ג ב').

וכאשר חטאו ישראל בחטא העגל, אמר הקב"ה למשה: "ואני הנה לקחתי את הלווים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל" (במדבר ג' י"ב).

הלווים החליפו את הבכורים, ומפני שהבכורים קדושים, ציווה לפדותם שנאמר:

"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (שמות י"ג יד – טו)

הבכור הוא בדרך כלל מעמודי התווך של הבית – הוא למעשה, החוליה המקשרת בין דור ההורים לדור ההמשך – הבנים.

כאשר הקב"ה הרג את בכורי מצרים המשמעות של זה הייתה למעשה: הרס החברה המצרית. וכנגד זה – לעומתה נועד פדיון הבכורות לחזק את קישורו של הדור הבא עם מורשת הוריו ועם ביתו.

זוהי אם כן החשיבות של פדיון הבן…