לקבל צרעת בשמחה!

כותב הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת, פרק טז, הלכה י': 

וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע.

מצאנו גם מצורעים באומות העולם, אבל צרעת הבית וצרעת הבגד, ודאי שלא תמצא באומות העולם. גם צרעת הגוף, איננה אותה צרעת שישנה אצל אומות העולם.

אצל אומות העולם, צרעת הגוף, תשובה לא עוזרת… שם זו מחלה מדבקת.

כותב האלשיך הקדוש:

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ. עם ישראל נקראים 'אדם', ואין אומות העולם נקראים 'אדם'.

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת – אין וְהָיָה, אלא לשון שמחה.

אתה מקבל צרעת, אומר האלשיך הקדוש, תשמח! הקב"ה רוצה להציל אותך מדיבורים אסורים, אתה צריך להיות בשמחה גדולה!

מביא את זה הקב"ה רק לכם, שאתם קרואים 'אדם', ולא לאומות העולם, שאינם נקראים 'אדם'.

ממשיך הרמב"ם ואומר – וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים כד-ח) 'הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת' (דברים כד-ט) 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-ג) 'וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד' וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה-ב) 'וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא-יט) 'תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו-טז) 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז-ט) 'וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים עג-ט) 'שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ' מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-טז) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ'.

האות ופלא בישראל, בדיני צרעת, בראש ובראשונה, הצרעת שבאה על ישראל, איננה מחלה מדבקת. בשונה ממה שיש באומות העולם, שהצרעת אצלם מדבקת.

לפני כמה שנים, היה בירושלים בית חולים למצורעים, שם היו מאושפזים מצורעים. המצורעים האלה היו בבידוד – אבל הצרעת הזאת, שעם ישראל מקבל, איננה מחייבת בידוד. 

הראיה לכך היא:

שאין רואים  נגעים לחתן, ואין רואים נגעים במועד. כך נפסק להלכה ברמב"ם.

אדם מגיע בפסח… הוא פתאום רואה צרעת בבגד שלו/בבית שלו/בגוף שלו… "נראה לי שקיבלתי צרעת"

אומר לו הכהן – אדוני, עד אחרי המימונה, אין קבלת קהל…

"מה קרה?"

"לא רואים נגעים במועד".

אם אתה מדבר על צרעת מדבקת, אז מה הכוונה ש"אין רואים נגעים במועד"? תרחיק אותו מיד מהבית, שלא ידביק אחרים!

מכאן ראיה שזה לא מדבק.

אותו דבר גם לגבי חתן – לא רואים נגעים לחתן.

קם חתן בבוקר, ורואה שיש לו נגע על היד. הוא בא לכהן ואומר לו – "נראה לי קיבלתי צרעת".

אומר לו הכהן – "אני רואה שיש לך בגדים חדשים ועניבה יפה – מה קרה?"

"התחתנתי לפני יומיים".

אומר לו הכהן – "אדוני תבוא אחרי השבע ברכות… עד אז אל תבוא אליי".

מספר הרב רוזנבלום:

נתתי השבוע שיעור במקום מסוים, ואחד שאל אותי שאלה – איך יכול חתן לקבל נגעים, הרי הגמרא אומרת, שאדם שמתחתן מוחלים לו על כל עוונותיו? 

אז אחד מהציבור שם אמר לו – מה הבעיה, הוא דיבר למחרת על חמותו!…

הלכתי לבדוק את השאלה ומצאתי, שמובא במפרשים, בשם ה'אמרי-אמת' מגור, ששאלו אותו את אותה השאלה.

אמר האמרי אמת מגור – לא יכול להיות שלחתן, תהיה כפרה יותר מאשר יום כיפור. חתן ביום חתונתו, זה יום הכיפורים שלו.

על יום הכיפורים עצמו, אומרים חז"ל, שאין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו… אז מה אתה שואל "איך הוא מקבל נגעים"?!

אם הוא לא הלך לבקש מחילה מהחבר שלו, אז הוא קיבל נגעים!

בכל אופן, לא רואים נגעים לחתן, ולא רואים נגעים במועד – ומשמע שהצרעת איננה מדבקת והיא באה לכפרה על חטא לשון הרע.

ומכיוון שכך הרי היא אות ומופת לעם ישראל ויש לשמוח בה…