לשון הרע והכלבים

חז"ל אומרים: "כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים!" 

המאירי ז״ל מבאר:

ראוי להשליכו אחר מיתתו לכלבים. שכל כיוצא בזה אינו בצורת האדם העצמית ואינו ראוי להיקרא אדם אחר המוות. והוא בגדר של נמשל כבהמות  נדמה. 

שואל הספר 'נתן פריו' בביאורו למסכת מכות:

וצריך ביאור מדוע  דווקא בשביל עבירות אלו  אינו ראוי להיקרא אדם ונמשל כבהמות נדמה?

והוא מבאר:

נאמר בתורה: "וייצר ה׳ אלוקים את האדם עפר  מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"

ופירש רש"י: אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה  שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור עכ״ל. 

וכן בתרגום שם, "והוות באדם לרוח ממללא". 

הרי מבואר דמותר האדם על הבהמה הוא בכוח הדיבור שניתן לו. אולם מעלת כח הדיבור חשובה  רק אם הוא משתמש במעלה זו לדיבור של מצווה ושל תועלת  כי אז ניכרת מעלת האדם על פני הבהמה שאין לה כוח זה, אבל אם הוא משתמש בכוח דיבורו לדיבורים אסורים של לשון הרע ועדות שקר הרי שהפסיד את מעלת האדם ונמשל כבהמות נדמה.

 נשאלת השאלה:

מדוע ראוי להשליכו דווקא לכלבים?!

כותב המהרש״א:

 שעל הכלבים כתוב: "ולכל כני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"  שאפילו הכלב הזה שאינו בן דעת לא יחרץ לשונו, וזה האיש החורץ לשונו לדבר בחבירו ישראל ראוי להשליכו לכלבים.

מוסיף הספר 'נתן פריו':

ויתכן עוד בזה עפ״י המבואר במדרש רבה (משפטים פנ״א ע׳): "מה הכלבים אחד נובח וכולם מתקבצים ונובחים על חינם – גם המדבר לשון הרע נוהג כמידת הכלב שמדבר על חינם".

ולפיכך בדין הוא שהמספר לשון הרע יושלך לכלבים, כי אחז  מידת הכלב הנובח בחינם בלא הנאה. 

מעניין לראות שמסיים המדרש: אבל אתם לא תהיו כן מפני שאתם אנשי קודש שנאמר: "ואנשי קודש תיהיון לי" 

ניתן להסביר:

שהכלבים נובחים בחינם אבל אתם אנשי קודש לא תדברו לשון הרע שהוא בחינם בלי הנאה. [ועיין פי׳ מהרז״ו שם הביא את הכתוב בספר משלי (כ״ו ע״ז): "מחזיק באוזני כלב מתעבר על ריב לו לא" – והיינו שנוכח בחינם].