למה המלאך סותרו על פיו?

הגמרא במסכת נידה (דף ל, ב) מביאה את תהליך יציאת הוולד לאוויר העולם:

ת"ש "בסוד אלוה עלי אהלי" וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר (בראשית ד-ז): "לפתח חטאת רובץ" ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר (ישעיה מה-כג): "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון".

נשאלת השאלה:

לשם מה המלאך נותן לו דווקא מכה על הפה ומשאיר לו סימן לכל חייו? שייתן לו מכה על הראש או על איבר אחר. מה רוצה המלאך לומר לתינוק ולהשאיר בו סימן לזה לכל חייו?!

התשובה נמצאת בגמרא מסכת סנהדרין (דף צט, ב):

אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה-ז) כי » אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא? כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א-ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" – הוי אומר לעמל תורה נברא …

אם אלה הדברים נוכל להבין:

כשבא המלאך, ונותן לתינוק מכה על הפה, ומכניס בו את הנשמה… כניסת הנשמה לגופו של היהודי אומרת – דע לך, התפקיד שלך כאן, הרוח ממללא שלך, נועד לעמל פה – עמל תורה ועמל תפילה.

אומר המלאך, לאותו יהודי שיוצא כרגע לאוויר העולם  – אתה באת לכאן, בגלל הפה שלך! זה עיקר תפקידך כאן!

נוכל לחבר את דברי רש"י, בתחילת פרשת בראשית – בראשית ברא. 

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.

היהודי שנולד עכשיו, בא המלאך ואומר לו – יהודי, באת לעולם הזה… מהו תפקידך בעולם הזה?

התפקיד שלך בעולם הזה, הוא עמל פה… בשביל זה באת, כי זו תכלית הבריאה!

השל"ה הקדוש (פרשת בהעלותך), מביא את דברי הרוקח:

פעמיים בשיר-השירים, משבח שלמה המלך, את השיניים של עם ישראל …

פעם אחת מופיע (ד, ב): 

שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם.

הפעם השנייה (ו, ו): 

שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם.

שואל השל"ה הקדוש, בשם הרוקח:

איך יתכן שפעם אחת נחשבים השיניים כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, ופעם אחת נחשבים השיניים כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים. מהי החלוקה הזאת?

משיב השל"ה הקדוש: 

כתוב ברוקח, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, שהזכות שתגן על עם ישראל, תהיה בזכות הקורבנות. כך הוא הראה לו כבר, בברית בין הבתרים (בראשית טו, ט): "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל"

אמר לו הקב"ה – דע לך, הזכות של עם ישראל, זה בזכות הקורבנות. כפי שאמרנו (או נאמר) ב'שבת הגדול' ובליל הסדר, שהקב"ה הביא אותנו לארץ ישראל, כדי לבנות לנו את בית הבחירה, כדי לכפר על כל עוונותינו… הקורבנות, הם אלו שיגנו על עם ישראל.

יוצא, שהקורבנות, הם אלו המגנים על עם ישראל.

ברגע שאוכלים קרבן, כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. באכילת הקרבנות, זו היכולת של האדם, לכפר על עוונותיו.

היום אין לנו בית מקדש, אז אנחנו לא מקריבים קרבנות…

אומרת הגמרא במסכת מגילה (דף לא, ב): 

אמר אברהם לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו: "לאו!". 

אמר לפניו: "ריבונו של עולם במה אדע?" אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת…" 

אמר לפניו: "ריבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?" אמר לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם".

אם כך, אומר הרוקח דבר נפלא:

בפי האדם, ישנם שלושים ושתים שיניים – שש-עשרה עליונות ושש-עשרה תחתונות. השיניים נבראו לאדם, כדי לטחון את האוכל המוצק.

בזמן שהיו לנו קורבנות, אז הייתה לנו אכילה מדאורייתא… (היום אין לנו, מלבד שתי אכילות בשנה – פסח וסוכות… וגם האכילה בסוכה היא מהתורה רק למאן דאמר, שאכילה ראשונה של כזית בסוכה היא מדאורייתא).

בזמן שבית המקדש היה קיים, כל אכילה, הייתה אכילת מצווה מדאורייתא. היום שאין לנו קרבנות, האפשרות שלנו "לאכול את הקרבנות", היא ע"י אמירת סדר הקרבנות.

הקורבנות כנגד השיניים

מחשב השל"ה הקדוש – שני כבשים היו מביאים, בקרבן התמיד של שחר, ובקרבן התמיד של בין הערביים, שנאמר (שמות כט, לט): "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". 

בסה"כ, יש לנו ארבע-עשרה קורבנות – שבעה ימים בשבוע, בכל יום שני קורבנות.

בשבת, היו מוסיפים שני קורבנות נוספים, שנאמר (במדבר כח, ט): "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִים".

בסה"כ, יש לנו שש-עשרה קורבנות של כבשים, שמביאים בשבוע.

אומר הרוקח – השש-עשרה שיניים הראשונות, הם כנגד הכבשים, שהיו מקריבים בכל שבוע בבית המקדש, ועל זה שיבח שלמה המלך ואמר – שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים…

העליות לתורה כנגד השיניים

שלמה מדמה את השיניים לעוד דבר – "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת" מה זה מסמל?

אומר הרוקח – העלייה לתורה, בכל שבוע ושבוע.

יש לנו שש-עשרה עליות בכל שבוע:

בימים שני וחמישי = שש עליות (שלוש בכל פעם). 

בשבת – שבעה עולים בבוקר, ועוד שלוש עליות במנחה – בסה"כ, יש לנו שש-עשרה עולים.

לכן שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת – מה שהקציבו לנו חז"ל, את העליות לתורה, מידי שבוע בשבוע שישה-עשר אנשים, מכוונות כנגד שש-עשרה שיניים.

ממילא, בזמן שבית המקדש היה קיים, השיניים העליונות, היו משמשות כנגד שש-עשרה קורבנות. הקורבן היה מלמד את תורת האכילה… אבל היום, שאין לנו אכילת קרבנות, כל מה שיש לנו, זה לומר את סדר הקורבנות… 

יוצא, שכל הל"ב שיניים שלנו, נועדו לדבר אחד – לעלות לתורה ולומר את פרשת הקורבנות.

אומר לנו שלמה המלך – תשתמש עם השיניים שלך, כדי לעסוק בתורה.

את המידע הזה מקבל התינוק, עוד לפני שיש לו שיניים בכלל… נותנים לו מכה על הפה, ואומרים לו – דע לך, התפקיד שלך, כאן בעולם הזה, הוא לעמל הפה – לעסוק בדברי תורה.