לכרות את עץ החיים
טהרת המצורע, נעשתה בדוגמת טומאת מת.
כשם שבטומאת מת, מזים מאפר הפרה ע"י עץ ארז ואזוב, כך במצורע, לוקחים עץ ארז ואזוב, ומזים עליו.
משמע, שסדר ההזאה, הוא סדר שנעשה מעין טומאת המת.
שואלים רבותינו:
מה הקשר בין מוות למדבר לשון הרע? למה זה סדר הטהרה במצורע נעשה מעין סדר הטהרה מטומאת המת?
מביאה הגמרא את הקשר במסכת נדרים סד, ב:
ותניא ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים…
מדוע מצורע חשוב כמת?
כי הוא צריך לשבת בדד, מחוץ למחנה… וכידוע לכולם, המילה 'בדד' מופיעה גם אצל אבלים כפי שמביאה הגמרא מסכת ברכות ו, ב:
אגרא דבי טמיא שתיקותא – השכר של בית האבל, זו השתיקה… והגמרא מביאה על זה פסוק (איכה ג, כח): "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו".
גם קראנו בשבת פרשת שמיני, שנפטרו נדב ואביהוא, אומרת התורה (ויקרא י, ג): "וַיִּדֹּם אַהֲרֹֽן" – אגרא דבי טמיא שתיקותא – אם אתה בא לבית אבלים, אסור לבן-אדם לפתוח בדברים, לפני שהאבל פותח בדברים, כי הדבר הראשון בבית האבל, זו השתיקה. אתה נושא בעול יחד עם הנפטר, שלא יכול יותר לדבר.
יוצא איפה, שגם אבלות נקראת בשם 'בדד', וגם קבלת הצרעת נחשבת כמת, כמו שאמר משה רבינו אל מרים "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת…"
והסיבה היא:
כי האדם השתמש עם הלשון, שהוא מקור החיים של האדם, לא לעמל פה, ולעמל תורה… אז בעצם, הוא פגע במקור החיים שלו – הוא איבד את מטרת החיים שלו!
ברגע שאדם, לא עושה את ציווי הבורא, הוא פוגם בשליחות, שלשמה הקב"ה שלח אותו.
המהר"ל מביא הוכחה, מהמדרש בויקרא רבה, פרשה טז, אות ב':
מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מַחֲזִיר מסתובב בָּעֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ סְמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר, מַאן בָּעֵי לְמִזְבַּן סַם חַיִּים – מי רוצה לקנות סם חיים?…
אומר המהר"ל – שמעה בתו של רב ינאי את הכרוז, עלתה ואמרה לאביה – רוכל אחד מסתובב בחוץ, ומוכר סם חיים.
קרא ר' ינאי לאותו רוכל, ואמר לו – הראיני נא, את אותו סם חיים שאתה מוכר…
אמר לו הרוכל – אתה רוצה לדעת מהו סם החיים?! הוציא לו מקופתו ספר תהילים, ופתח לו פרק ל"ד בתהילים וקרא: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים … נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב".
הלך ר' ינאי, האכילו והשקהו , ונתן לו שש סלעים.
אמרה לו ביתו – לא היית יודע פסוק זה – מה אתה כל-כך מתרגש, מה הוא כבר הראה לך שם?!
אמר לה – הן. אבל בא זה וביררו – הסביר לי אותו כמו שצריך.
נשאלת השאלה:
מה החידוש, שחידש הרוכל לר' ינאי?
למה אותו רוכל, בחר דווקא בפסוק הזה – מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב?
הכלי יקר כבר מפרש, שאותו רוכל היה נגוע, בעוונות של לשון הרע, ולכן הוא נקרא בשם 'רוכל' ולא חנווני … שהיה "מוכר" רכילות לכולם.
אז היות והוא היה "מוכר" רכילות לכולם, הוא רצה לתקן את זה. כך כתוב בכלי יקר.
אבל המהר"ל שואל:
והלא לא חסרות סגולות לאריכות ימים. הרי אומרים חז"ל – יש לך שתי מצוות… אחת קלה שבקלות, ואחת חמורה שבחמורות, ובשניהם יש לך אריכות ימים:
חמורה שבחמורות, זה כיבוד אב ואם, שנאמר בה אריכות ימים, וקלה שבקלות, זה שילוח הקן, שגם בה נאמר אריכות ימים… אם אתה מחפש אריכות ימים, לא חסרות מצוות, שמקנות לאדם אריכות ימים.
למה בחר אותו רוכל, להביא לנו את הפסוק הזה מתהילים דווקא?
אומר המהר"ל:
ר' ינאי לא חיפש סגולה לאריכות ימים… אלא הרוכל אמר "אני מוכר סם של חיים". "סם של חיים" פירוש הדבר, שלשון הרע, זה לא סגולה לאריכות ימים, אלא פירוש הדבר, שהלשון הרע, זה החיים עצמם, כי תפקידו של האדם בעולם הזה, זה לדבר דברי תורה, ולא דיבורים אסורים.
אז כשבן-אדם לוקח את הפה שלו, ומשתמש בו לדיבורים אסורים, פירוש הדבר, שהוא אומר לכולם "רבותי, אני רוצה למות!"
לכן מצורע חשוב כמת, כי התורה באה לאותת לאדם – תדע לך, שבדיבורים אסורים, אתה כורת את עץ החיים, שבו אתה אוחז, כי הקב"ה נתן לך חיים… ואם אתה מדבר דיבורים אסורים, אתה כורת את מרכז החיים שלך.
החידוש הגדול, שחידש אותו רוכל הוא, שהוא לא אמר 'סגולה לאריכות ימים'. סגולה לאריכות ימים, זה כיבוד אב ואם, זה שילוח הקן…
אמר המהר"ל – לשון הרע, זה משחק בחיים עצמם!
אם ככה יוצא, שהיסוד הגדול, שמלמד אותו רוכל את ר' ינאי, שלשון הרע, זו לא סגולה לאריכות ימים, אלא זה החיים עצמם, לכן שמח כל כך ר' ינאי בפירוש שלו.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעוֹ, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.
אמר ר' ינאי – זה לא שהוא מכר לי סגולה לאריכות ימים, הוא מכר לי את עיצומם של החיים, וזה היה החידוש הגדול, שחידש לו אותו רוכל!