לחשוב מה נכון לזולת 

"זאת תהיה תורת המצורע…"  – לחשוב מה נכון לזולת

לא פעם אנו מעוניינים לעשות טוב לשני, חושבים שאם רק נאמר… או אם רק נגיד… אז יהיה לו טוב יותר… 

באה התורה ומזהירה לזכור את מעשה מרים הנביאה: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" (דברים כד ט). שלא נטעה, כפי שהיא טעתה ולקתה בצרעת. מה הייתה הטעות שלה?!  

המדרש בתנחומא לפרשת מצורע (סימן ב') מביא:

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: "מי האיש החפץ חיים"… 

וכתוב: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". לכך נאמר: זאת תהיה תורת המצורע.

ללמדך, שהמספר לשון הרע, הנגעים באין עליו, שנאמר: זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, מוצא רע, שהנגעים רעים מוצאין בגופו.

ראה מה כתוב במרים: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב,א).
לפיכך, "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת" ( במדבר יב,יא). 

מה כתוב שם: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים" (דברים כד ט).
והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה אלא באחיה חביבה שלא בפניו ולא נתכוונה, אלא להחזירו לאשתו, כך המספר לשון הרע על חברו, על אחת כמה וכמה".

היא לא נתכוונה אלא לטובה אבל זה לא היה הדבר הנכון למשה רבנו שנדרש לזמינות תמידית בטהרה על מנת לדבר עם הקב"ה.

סיפור מליצי או בדיחה יהודית הממחישה לאיזו חשיבה יכול להגיע אדם סכל, עד כי בכל טיפשות מוצא הוא את הדבר ה"טוב" כביכול שעשה על מנת להצדיק את רשעותו:

יהודי אחד הגיע לביתו, וראה במקרר עוף מקולקל.
 אשתו  ביקשה ממנו שיזרוק אותו לפח,
 בטיפשותו אמר לה: "למה לזרוק?! אפשר לתת לשכן".

 אחרי כמה ימים, השכן 'חטף' קלקול קיבה…  אותו יהודי, מתוך אי נעימות, הלך לבקרו…
 לאחר שבוע, המצב התדרדר המערכות קרסו, והשכן נפטר.

 כשכן "טוב" הלך מיודענו להלוויה, ואיך יתכן?! שהוא, לא ילך להלוויה של ידידו הטוב?!
 אחרי ההלוויה הוא ניחם את אישתו ושנים-עשר ילדיו של השכן…

 כשהוא חזר לביתו עייף מכל הסיפור, הטיחה בו אשתו: "לא עדיף שהיית זורק את העוף"?!
 ענה לה הכסיל ב"חכמתו": השתגעת?! זהו עוף של מצוות!

 ארבע מצוות קיימתי איתו:
 1) גמילות חסדים,  2) ביקור חולים,  3) הלווית המת,  4) ניחום אבלים…

הבה לא נהיה כאותו סכל, נזכור את מעשה מרים שאפילו שנתכוונה לטוב – נצטרעה… ונשמר מחטוא בלשוננו…