פרק ד משנה יד
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר:
הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה,
וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ,
וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן.
באור המשנה
רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה – אם אין תלמידי חכמים מצויים במקומך שתוכל ללמוד מהם, אזי הווי גולה למקום שיש שם ישיבת חכמים ותלמד מפיהם תורה. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך – כלומר, אל תחכה עד שיבוא רב או חכם לעירך ותלמד ממנו, או שחבריך יקיימוה בידיך – אל תסמוך על כך שחבריך שגלו למקום תורה ילמדוך כשישובו לביתם, ועל ידי כך תתקיים התורה בידך. אלא הוי גולה אתה בעצמך למקום הרב. לפי שאינו דומה שומע מפי התלמיד לשומע מפי הרב ואל בינתך אל תישען – זהו פסוק במשלי (ג, ה), והשתמש בו רבי נהוראי לומר: אל תחשוב שאינך צריך רב וחבר, כי מסוגל אתה להבין ולהעמיק בלימוד התורה מעצמך – על בינתך אל תסמוך.
מעשי אבות
ישנם חילוקי דעות בענין מי היה רבי נהוראי. יש סוברים, שהשם נהוראי הוא כינוי לרבי מאיר בעל הנס. ויש סוברים שהוא כינוי לרבי נחמיה (תלמידו של רבי עקיבא), או לרבי אלעזר בן ערך – מפני שכל אחד מהם היה מנהיר (מאיר) את עיני החכמים בהלכה (עירובין יג:).
מסופר עליו שאליהו הנביא היה מצוי בבית מדרשו, והיו לומדים ביחד תורה. כמו שמובא בירושלמי: שאל אליהו הנביא את רבי נהוראי: מפני מה באין זוועות (רעידות אדמה) לעולם? אמר לו: בעוון תרומה ומעשרות (שבני אדם לא מקיימים אותם). כתוב אחד אומר: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה' " (דברים יא, יב) וכתוב אחד אומר: "המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו" (תהלים קד, לב). הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו? אלא בשעה שישראל עושין רצונו של מקום (הקב"ה) ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן תמיד, אזי מתקיים בהם הפסוק: "עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" ואינן ניזוקין כלום. אבל בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינם מוציאין מעשרותיהן כתיקונן, אזי מתקיים בהם הפסוק: "המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו". אמר לו אליהו הנביא לרבי נהוראי: בני, חייך שכך היא הסברא הנכונה. אבל כך עיקרו של דבר, בשעה שהקב"ה מביט בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיות שיושבות בטח ושאנן ובשלווה ובית מקדשו חרב הוא מיד רוצה להחריב עולמו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב).
הוא היה אומר
רבי נהוראי אומר: הלומד תורה בילדותו דומה לעיסה שנילושה בחמין (כאשר לשים בצק במים חמים הקמח מתערב ומתדבק יפה, כך הלומד תורה בצעירותו יזכור היטב את לימודו). והלומד תורה בזקנותו דומה לעיסה שנילושה בצונן (במים קרים, ואין הבצק מדובק ורך, אלא קשה ומתפורר. כך הלומד תורה בזקנותו קשה לו לזכור את לימודו) (אבות דרבי נתן כג).
רבי נהוראי אומר: כל המבייש פני חבירו לבסוף הוא מתבייש. ולא עוד, אלא שמלאכי חבלה דוחפים אותו וטורדים אותו מן העולם ומראין קלונו לכל באי עולם (מסכת כלה).
רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו (היינו, הדור שיהיה בתקופת ביאת המשיח). נערים ילבינו פני זקנים (כלומר, יחרפו ויביישו אותם), וזקנים יעמדו בפני הנערים (על מנת לכבדם), ובת קמה באמה (לחרפה ולביישה), וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב (כלומר, הדור יהיה חצוף ועז ככלב וכן נאמר במסכת סוטה (מט:) בעקבות המשיח החוצפה תגדל), ואין הבן מתבייש מאביו (סנהדרין צז.).