מסכת אבות- פרק ד משנה טז

פרק ד משנה טז

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: 

הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין.

באור המשנה

רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור – בית שער, בפני העולם הבא – העולם הנצחי. התקן עצמך בפרוזדור – הכן את עצמך במעשים טובים ובמצוות בעולם הזה, כדי שתכנס לטרקלין – להיכל מקום מושב המלך. כלומר, שעל ידי קיום התורה והמצוות בעולם הזה תזכה לחיי העולם הבא.

מעשי אבות

רבי יעקב שבמשנתנו הוא רבי יעקב בן קורשאי, אחד מרבותיו של רבי יהודה הנשיא.

במסכת הוריות (יג:) מסופר שרבי מאיר ורבי נתן רצו להעביר את רבן שמעון בן גמליאל מנשיאותו. עמד רבי יעקב קורשאי לצידו של הנשיא, וכשנודע לו שישאלו את הנשיא במסכת עוקצין, שלא היה בקי בה, הלך וישב אחורי עלייתו ושנה מסכת זו, וחזר עליה כמה פעמים עד שרבן שמעון בן גמליאל נתן דעתו ולמדה, ועל ידי כך ידע לענות לשאלותיהם של רבי מאיר ורבי נתן ולא העבירוהו מנשיאותו.

מדברי רבי יעקב במשנתנו למדנו שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא כלומר, שהאדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא התכלית. וכן נאמר במדרש: העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא לשבת, מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת – מה יאכל בשבת?! וכן אמרו: העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים. אם אין אדם מכין לו סעודתו עבור הפלגתו בים מה יאכל בים?! (קהלת רבה א, טו).

ובענין זה כתב הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו, חי לפני מאתיים ושישים שנה מקובל וחכם גדול בכל מקצועות התורה, מספריו: "מסילת ישרים", "דעת תבונות", "דרך ה' " ועוד) בתחילת ספרו מסילת ישרים שיסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו. שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא

ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא. כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצינו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם תחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא. לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב.).

ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה. כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה? "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון" (תהלים צ, י). בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת – המוות. ואפילו אחד מאלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית. וגם הוא אילו יגיע למאה שנה – כבר עבר ובטל מן העולם.

ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה, שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם. כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם! אלא אדרבה מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית, שהיא נגד חוקה ונמאס ממנה! אלא בריאתו של האדם למצבו בעולם הבא היא. ועל כן נתנה בו נשמה זאת, כי למענה ראוי לעבוד. ובעבורה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו כעולם הזה. אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט (מסילת ישרים פרק א).

מסופר שפעם בא אל ביתו של החפץ חיים (רבי ישראל מאיר מראדין מגדולי רבני ופוסקי אשכנז, חי לפני שבעים ושתים שנה, מספריו: "חפץ חיים" על הלכות לשון הרע. "משנה ברורה" על השולחן ערוך אורח חיים ועוד). עשיר גדול אחד לבקרו, וכשראה את הבית הפשוט והצנוע של החפץ חיים, מאד תמה על זאת ושאלו: מדוע אין לכבודו שהוא גדול הדור בית מפואר כמו שראוי לו? (רהיטים יפים ספה מרווחת ועוד?) ענה לו החפץ חיים: ואיפה שלך? אמר לו העשיר אני רק אורח כאן בעיר הזאת, אבל בוא עימי לעירי ותראה איזה בית מפואר יש לי. אמר לו החפץ חיים: גם אני רק אורח כאן בעולם הזה, בוא ותראה מה שמור לי בעולם הבא. 

ובעניין זה היה הבעל שם טוב (רבי ישראל בעל שם טוב, איש אלוקים קדוש, בעל מופתים גדולים ונוראים, חי לפני כ-250 שנה, מייסד תנועת החסידות שחוללה מהפיכה ביהדות אירופה בעבודת ה', וקירבה רבים לעבודת ה') אומר: "כשם שהכוכבים אשר בשמים נראים לעינינו כנקודות זעירות בלבד – בשעה שהם עולמות עצומים, כך ישנם יהודים אשר בעולם הזה מראיהם עלוב ושפל – אולם בשמים יהיו עצומים.