פרק ד משנה א
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:
אֵיזֶהוּ חָכָם?
הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, צט):
"מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי"
אֵיזֶהוּ גִבּוֹר?
הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, לב):
"טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר"
אֵיזֶהוּ עָשִׁיר?
הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב):
"יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ"
"אַשְׁרֶיךָ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה. "וטוֹב לָךְ" – לָעוֹלָם הַבָּא.
אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד?
הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, ל):
"כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ"
באור המשנה
בן זומא אומר: איזהו חכם – שראוי שיתהלל בחכמתו? הלומד מכל אדם – ואפילו ממי שקטן ממנו בחכמה וכיון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו היא לשם שמים ולא להתייהר ולהתפאר בה. ולכן ראוי הוא להתהלל בחכמתו וכמו שאמר דוד המלך בספר תהילים: "מכל מלמדי השכלתי" – וסוף הפסוק: "כי עדותיך שיחה לי" – כלומר, הייתי לומד תורה מכל מלמדי ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי וזאת כי עדותיך שיחה לי, שכל כוונתי היתה לשם שמים בלבד.
איזהו גיבור – שראוי שיתהלל בגבורתו? הכובש את יצרו – מי שמתגבר וכובש את יצרו הרע שלו ותאוותיו ומושל ברוחו, שנאמר: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" – כלומר, טוב אריכות אפיים של האדם שבאה מצד לוכד עיר. כגון מלך שכבש עיר ובאו לידו האנשים שמרדו בו, והוא מושל ברוחו ואינו הורגם.
איזהו עשיר – הראוי לו להתהלל בעושרו? השמח בחלקו – שמסתפק במה שיש לו ושמח בזה ואינו רודף אחר העושר, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל" – כשתאכל מיגיע כפיך ממה שיש לך אזי: "אשריך וטוב לך", אשריך – בעולם הזה – שלא תצטרך לבריות, וטוב לך לעולם הבא – שלא תבוא לידי גזל וחמס.
איזהו מכובד – מה יעשה אדם ויהא מכובד בעיני הבריות גם כשאין לו חכמה גבורה ועושר? המכבד את הבריות – כי הנותן כבוד לכל אדם מקבל את הכבוד בחזרה, שנאמר: "כי מכבדי אכבד" – הקדוש ברוך הוא אומר זאת, שמי שמכבד אותו יקבל ממנו כבוד בחזרה, אז קל וחומר לבני אדם, שכן מה הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, מכבד את מכבדיו קל וחומר לבשר ודם. "ובוזי יקלו" – והמבזים את הקדוש ברוך הוא יהיו בזויים מאליהם.
מעשי אבות
בן זומא הוא שמעון בן זומא ולפי שלא האריך ימים ולא נסמך להוראה לכן קראו לו על שם אביו בן זומא ולא רבי שמעון, ובכל זאת הוא נחשב לחכם גדול, עד שאמרו עליו: הרואה את בן זומא בחלום יצפה לחכמה (ברכות נז:). מן המפורסמות שבדרשותיו, היא זו שמסר רבי אלעזר בן עזריה באמרו: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג) ודרש "ימי חייך" – הימים, "כל ימי חייך" – הלילות (ברכות פ"א, מ"ה).
בן זומא נמנה בין ארבעת החכמים שנכנסו ל"פרדס" (כינוי למעשה מרכבה וחכמת הנסתר), כמו ששנו רבותינו: ארבעה נכנסו לפרדס (רש"י פירש: עלו לרקיע על ידי אמירת השם המפורש) ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אַחֵר ורבי עקיבא, אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור שמבהיק כמו מים צלולין, אל תאמרו: מים יש כאן כיצד נלך! לפי שאין זה מים וזה ייחשב לכם כאמירת שקר ונאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא, ז). בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהלים קטז, טו). בן זומא הציץ ונפגע כלומר, נטרפה דעתו, עליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו" (משלי כה, טז). אַחֵר (אלישע בן אבויה) קיצץ בנטיעות. כלומר, כפר בעיקרי האמונה ויצא לתרבות רעה. רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום (חגיגה יד:).
מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית. ראה את בן זומא, אמר לו: "מאין ולאן, בן זומא"? אמר לו: צופה הייתי במעשה בראשית, ואין בין מים עליונים למים תחתונים אפילו טפח. אמר להם רבי יהושע לתלמידיו: "כבר בן זומא מבחוץ כלומר הוא עומד למות, ולא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא (תוספתא חגיגה ב, ה).
בן זומא היה דרשן גדול כמו שנאמר: "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" (סוטה מט:).
מדברי בן זומא שבמשנתנו למדנו שהעשיר האמיתי הוא זה ששמח בחלקו (יש שפירשו בדרך מליצה "עשיר" בראשי תיבות: עיניים, שיניים, ידיים רגליים – מי שבריא באברי גופו הוא העשיר האמיתי). מכיוון שמי שהוא שקוע בהבלי העולם הזה, אי אפשר לו להיות בשמחה, כי הקנאה והתאוה שבו מפריעים לו להיות בשמחה, כי תמיד נדמה לו שחסר לו, וכבר אמר שלמה המלך בחוכמתו "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ט) וכן ראינו במסכתנו בדברי הלל הזקן: "מרבה נכסים מרבה דאגה" (פרק ב', משנה ז) אבל אם האדם מבין שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא (עיין פרק ד משנה טז) והישיבה בו היא רק ישיבת עראי אזי הוא לא יקנא בשום אדם וממילא הוא ישמח במה שיש לו .
מעשה במלך אחד שחלה בנו במחלת עצבות ודכאון, המלך דרש ברופאים רבים אבל אף אחד מהם לא הצליח לרפאות את בנו. לאחר זמן מסוים בא רופא ממדינה רחוקה, ולאחר שבדק את הבן אמר שמצא דרך לרפאות את הבן, על ידי שילבש חולצה של אדם שהוא מאושר.
המלך שלח את משרתיו לבעלי בתי מלון שהם עשירים גדולים וחשב שבוודאי הם מאושרים, אך הם ענו למשרתים שאין הם מאושרים כיון שיש להם דאגות רבות ומתח רב בעניני המסחר וכו'. לאחר מכן הלכו לקבלני דירות ושוב השיבו את אותה תשובה. עד שלבסוף הלכו לרועה צאן, והוא אמר להם שהוא באמת מאושר, וכשביקשו את חולצתו, השיב להם שאין לו חולצה, שאם הייתה לו חולצה לא היה מאושר, כיון שהייתה לו דאגה לכבס אותה ולשמור עליה…. (חדוות החיים).
הוא היה אומר
בן זומא אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטווה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני, כל אומנויות שוקדות ובאות לפתח ביתי ואני משכים ומוצא כל אלו לפני (ברכות נח.).
בן זומא אומר: אורח טוב מהו אומר? "כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי! כמה בשר הביא לפני! כמה יין הביא לפני! כמה גלוסקאות (פת סולת נאה) הביא לפני וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי".
אבל אורח רע מהו אומר? "מה טורח טרח בעל הבית הזה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל הטורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו" (ברכות נח.).