מסכת אבות- פרק ג משנה יז

פרק ג משנה יז – חלק א

(חלק ב' בהמשך המאמר)

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: 

אִם אֵין תּוֹרָה – אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. 

אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ – אֵין תּוֹרָה. 

אִם אֵין חָכְמָה – אֵין יִרְאָה. 

אִם אֵין יִרְאָה – אֵין חָכְמָה. 

אִם אֵין בִּינָה – אֵין דָּעַת. 

אִם אֵין דַּעַת – אֵין בִּינָה. 

אִם אֵין קֶמַח – אֵין תּוֹרָה. 

אִם אֵין תּוֹרָה – אֵין קֶמַח. 

באור המשנה

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה – אם האדם לא קרא ולא למד תורה אז אין דרך ארץ – אין משאו ומתנו יפה עם הבריות מכיון שרוב המידות הטובות שבדרכי העולם הן בתורה. אם אין דרך ארץ – מי שאינו בעל מידות טובות אזי גם אין תורה – אין ערך לתורתו, שכן התורה מתחללת ונמאסת על ידו וסופו שמשתכחת ממנו.

אם אין חכמה – מי שאין בו חכמה להשכיל גדולת הבורא אזי גם אין יראה – אינו יכול להגיע לידי יראת הרוממות מה' יתברך. אם אין יראה – אם אין לאדם את יראת הרוממות מה' יתברך אז אין חכמה – אינו יכול לקנות חכמה בשלמות.

אם אין בינה – בינה נקראת הבנת הדין, או הדבר שלומד, וכן הבנת דבר מתוך דבר. אז אם האדם לא מבין את הדבר שלומד אז אין דעת – אין לו דעת. דהיינו, הוא לא יבין את טעם הדבר. אם אין דעת – אם אדם לא הבין את טעם הדבר אז אין בינה – הוא לא יוכל ללמוד דבר מתוך דבר הואיל ולא הבין כראוי את הדבר.

אם אין קמח – אם אין לאדם מה לאכול אז אין תורה – אינו יכול ללמוד תורה מכיון שאין דעתו מיושבת עליו. אם אין תורה – אם אדם לא עוסק בתורה. אין קמח – מה יועיל לו הקמח שבידו, הואיל ואין בו תורה נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב.

מעשי אבות

רבי אלעזר בן עזריה היה מגדולי חכמי יבנה. הוא היה כהן מיוחס ועשיר מופלג כפי שמספרת הגמרא במסכת שבת (נד:) תריסר אלפי עגלים היה מעשר רבי אלעזר בן עזריה בכל שנה ושנה מהצאן שלו, וכן נאמר במסכת ברכות (נז:) הרואה את רבי אלעזר בן עזריה בחלום יצפה לעשירות.

בזכות חכמתו, ייחוסו – שהיה דור עשירי לעזרא הסופר, ועושרו, זכה להגיע לנשיאות. בזמן שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו על שלא נהג כבוד ברבי יהושע, ובאותו הזמן היה בן שמונה עשרה שנה בלבד ובדרך נס נתמלא זקנו בשמונה עשר שורות של שערות שיבה כדי שיהיה יותר מכובד בעיני הציבור וזה מה שאמר במשנה במסכת ברכות (פרק א משנה ה): הרי אני כבן שבעים שנה – שפירשוהו לא בן שבעים שנה אלא שנתמלא ראשו בשערות שיבה שנראה כבן שבעים שנה.

באותו היום שעלה רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות סלקו את שומר פתח בית המדרש, וניתנה לכל התלמידים רשות להיכנס, לפי שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש, ובאותו היום נתווספו ארבע מאות ספסלים עבור התלמידים, ובאותו היום נשנתה מסכת עדויות ולא היתה הלכה אחת שנשארה בספק (ברכות כח.) 

אחד מרבותיו של רבי אלעזר בן עזריה היה רבי יוסי הגלילי ובירושלמי מובא מעשה שאשתו של רבי יוסי הגלילי היתה מצערת אותו הרבה. בא אליו רבי אלעזר בן עזריה תלמידו ואמר לו: רבי גרשה, שאין זה כבודך לדור עם אשה כזאת. אמר לו רבי יוסי, כתובתה מרובה עלי, ואין לי במה לשלם את כתובתה. אמר לו רבי אלעזר: אני אתך לך את סך כתובתה וגרש אותה. וכן עשה רבי יוסי נתן לו את סך כתובתה וגרשה.

הלכה גרושתו ונשאת ליהודי אחד שהיה שומר העיר. אחר כך ירד השומר הזה מנכסיו, וגם נעשה סומא בשתי עיניו, והיתה אשתו מנהגת אותו לחזר על בתי העיר לקבץ צדקה.

פעם אחת חזרה על כל בתי העיר ולא נתנו לה כלום. אמר לה בעלה, אין כאן עוד רחוב שנלך לקבץ שם. אמרה לו, יש כאן רחוב שאישי הראשון שגרשני דר בתוכו, ואיני יכולה להכנס בתוכו מחמת הבושה. התחיל בעלה להתקוטט עמה ולהכותה כדי שתכנס באותו רחוב לקבץ נדבות. תוך כדי כך עבר שם רבי יוסי הגלילי ושמע קולם שמתבזים בשווקים וברחובות. לקחם ונתנם באחד מהבתים שהיו לו, והיה מעלה להם מזונות ומפרנסם כל ימי חייהם וקיים את הדרשה על הפסוק: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז) – זו גרושתו של אדם, שאין להתעלם ממנה (ירושלמי כתובות פי"א, ה"ג).

רבי ישמעאל היה חביב על רבי אלעזר בן עזריה, וקרא לו: ישמעאל אחי (ברכות יא.) חבריו היו רבי טרפון ורבי יהושע (מסכת ידים פרק ד משנה ג).

רבי יהודה הנשיא דימה את רבי אלעזר בן עזריה ל"קופה של רוכלין". כלומר, דומה הוא לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה ובאו בני המדינה ואמרו לו: יש לך שמן טוב? יש לך בשמים? ומוצאים הם שיש עמו הכל. כך גם היה רבי אלעזר בן עזריה: בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלו שאלו במקרא – אומר לו, שאלו במדרש – אומר לו, שאלו בהלכות – אומר לו, שאלו באגדות – אומר לו, וכיון שיצא מלפניו הרי הוא מלא בטובה וברכה (אבות דרבי נתן יח).

רבי יהושע בן חנניה שיבח את רבי אלעזר בן עזריה ואמר: אשריך אברהם אבינו, שרבי אלעזר בן עזריה יצא מחלציך! אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו (ירושלמי חגיגה ג, יד).

רבי אלעזר בן עזריה דן בהלכה עם תנאים גדולים ועצומים שהיו בדורו, ובהם עם רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי עקיבא, רבי יהושע בן חנניה ורבי טרפון – שעמם ישב בליל פסח בבני ברק ועמם סיפר כל אותו הלילה ביציאת מצרים.

היו לו (לרבי אלעזר בן עזריה) קשרים הדוקים גם עם חכמי ישראל שבחוץ לארץ ובסוף ימיו הוא עבר לגור בציפורי, שם לימד תורה לרבים עד לרגעיו האחרונים, ציונו נמצא בכפר עלמא שבגליל העליון (כ-9 ק"מ צפונית לצפת, ראה מפה בסוף הספר).

הוא היה אומר

רבי אלעזר בן עזריה אומר: עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה (יפייס) את חבירו (יומא פרק ח משנה ט).

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו (בראשית רבה לב, ג).

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אל יאמר אדם אי איפשי (איני רוצה) לאכול בשר חזיר…. אלא איפשי ואיפשי (אני רוצה ורוצה) אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך (ספרא קדושים ט).

רבי אלעזר בן עזריה אומר: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קיח.).

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מניין שפיקוח נפש דוחה את שבת? – מה מצות המילה שהיא באחד מאבריו של האדם – דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת (שבת קלב).

המשך פרק ג משנה יז (חלק ב)

הוּא הָיָה אוֹמֵר: 

כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, 

וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוֹ וְהוֹפְכַתּוֹ עַל פָּנָיו, 

שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, ו): 

"וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב". 

אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה? 

לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, 

שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם): 

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, 

ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

באור המשנה

הוא – רבי אלעזר בן עזריה, היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו – שיודע הרבה תורה אך מקיים רק מעט ממצוות התורה. למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין – שהענפים דומים לחכמת התורה שאצלו היא מרובה, אך השורשים שהם העיקר דומים למצוות התורה שאצלו הם מועטים. והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו – לפי שאילן זה אינו מושרש בקרקע כראוי, כך גם מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת כי המעשים הם העיקר. שנאמר: "והיה כערער בערבה" – כאילן יחיד במדבר, מלשון ערירי בלא בנים, ואין לו אילנות אחרים שיגנו עליו מפני השמש. "ולא יראה כי יבוא טוב" – גם בעונת הגשמים לא ירגיש שינוי לטובה. "ושכן חררים במדבר" – ישכון במקום שמם וחרב מחום השמש הלוהט במדבר. "ארץ מלחה" – באדמה שאינה מוציאה כל צמח, כאילו זרעו בה מלח. "ולא תשב" – ואין בה ישוב בני אדם, ופסוק זה נאמר על מי שבוטח באדם ומסיר לבו מה' יתברך בדומה לזה שלומד תורה ואינו מקימה.

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו – כל מי שמקבל עליו לקיים את כל מה שהוא ילמד כבר נחשב לאחד שמעשיו מרובין מחכמתו. למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין – היינו, למרות שחכמתו אינה מרובה אבל רצונו הטוב ומעשיו הטובים מרובים שהם העיקר. שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל" – דהיינו: נחל מים, "ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג" – מכיון שהוא מסתפק מהמים שבנחל, "ולא ימיש מעשות פרי" – ופסוק זה נאמר על הגבר הבוטח בה' יתברך כפי שכתוב בירמיה (יז, ז).

מעשי אבות

מדברי רבי אלעזר בן עזריה במשנתנו למדנו עד כמה חשוב הוא המעשה. ואפילו יותר מן הידיעה שכל מי שמעשיו מרובים מחכמתו הרי זה דומה לאילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו.

מסופר על רבי טרפון והזקנים שהיו מסובים בעליית בית נתזה בלוד, ונשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ:).

פעם רבי אבהו שלח את רבי חנינא בנו ללמוד תורה בטבריא, באו ואמרו לו: רבי חנינא, בנך גומל חסד הוא שעוסק כאן בקבורת מתים שזהו חסד של אמת, שלח רבי אבהו שליח לבנו ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין ששלחתיך לטבריא? שהלא כבר נמנו חכמים ואמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה! רבותינו שבקסרין עיר מושבו של רבי אבהו אמרו שהתלמוד גדול דוקא כשיש מי שיעשה את המעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה – המעשה קודם (ירושלמי פסחים פ"ג, ה"ז).

נאמר בחומש ויקרא (כו, ג): "אם בחקתי תלכו… ועשיתם אותם" – שנה רבי חייא: פסוק זה נאמר על הלומד על מנת לעשות, ולא על הלומד שלא על מנת לעשות, שכל הלומד שלא על מנת לעשות, נוח לו שלא נברא, וכן אמר רבי יוחנן: הלומד תורה שלא על מנת לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם! (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ב).

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאדם שרוכב על סוס והרסן בפיו, לכל מקום שהוא רוצה הוא מוליכו, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לרוכב על סוס ואין הרסן בפיו – רכב עליו, ונפל ממנו, ושבר את מפרקתו (אבות דרבי נתן נוסחה ב', לד).

רבי שמעון בן חלפתא דרש כך על הפסוק שבחומש דברים (כח, א): "לשמור לעשות את כל מצוותיו", כל מי שלומד דברי תורה ואינו מקיים, ענשו חמור ממי שלא למד כל עיקר, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, הכניס לתוכו שני אריסים, האחד היה נוטע אילנות ומקצצם, והשני לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצם, על מי המלך כועס יותר? ודאי שעל אותו אחד שנטע אילנות וקצצם! כך גם כל מי שלומד דברי תורה ואינו מקיים אותה, עונשו חמור יותר ממי שלא למד כל עיקר (דברים רבה ז).

כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו, מה הטעם לכך? אמר רב פפא: אמר הכתוב: "ולמדתם… לעשותם" (דברים ה, א) – כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה (יבמות קט:).