מסכת אבות- פרק ג משנה טז

פרק ג משנה טז

הוּא הָיָה אוֹמֵר: 

הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים, הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, 

וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, 

וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת – יָבוֹא וְיִלְוֶה, 

וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, 

וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, 

וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, 

וְהַדִּין – דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה.

ביאור המשנה

הוא – רבי עקיבא. היה אומר:

הכל נתון בערבון – אדם ערב לכל מעשיו ואינו יכול להיפטר מן הדין לפי שהוא ובניו ערבים על כל המעשים.

ומצודה פרוסה על כל החיים – הכוונה לייסורים ולמיתה שהם מצויים בכל העולם, החנות פתוחה – ובני אדם נכנסים לשם ולוקחים בהקפה, כך בני אדם יכולים ליהנות מתענוגי העולם הזה כרצונם. והחנווני מקיף – ומאמין לכל מי שלוקח מהחנות ומוכר לכולם בהקפה, כך הקדוש ברוך הוא נותן לבני האדם לחטוא כרצונם וממתין להם עד שיבוא עיתם ויגבה מהם חובם על הכל.

והפנקס פתוח והיד כותבת – והמוכר כותב בפנקס את כל החובות של הקונים שלקחו בהקפה על מנת שלא ישכח את החובות שחייבים לו, כך גם הקדוש ברוך הוא אמנם מאריך אפו ולא מעניש מיד את החוטאים אך כל מעשיהם נרשמים בספר הזכרונות לגבות מהם חובם בבוא זמנם.

וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה – כלומר, לא מכריחים שום אדם לבוא ולקנות מן החנות שלא ברצונו כך גם לא מכריחים את האדם לחטוא שלא מרצונו וזו בחירה שלו.

והגבאים מחזירים תדיר בכל יום – החנווני שולח גבאים מדי פעם בפעם לגבות את החובות מן הקונים, כך גם הקדוש ברוך הוא שולח יסורים ופגעים רעים מדי פעם בפעם לחוטאים על מעשיהם הרעים. 

ונפרעין מן האדם מדעתו – שפעמים זוכר האדם את חובו ואומר לחנווני אתה צודק. כך גם פעמים שזוכר האדם את חטאיו ואומר שטוב עשה הקדוש ברוך הוא ששלח לו יסורים ופגעים רעים, ושלא מדעתו – שלפעמים האדם לא זוכר את חובו ומתווכח עם החנווני, כך גם לפעמים האדם שוכח את החטאים שעשה, וקורא תגר נגד דינו של הקדוש ברוך הוא, מדוע הביא עליו ייסורים ופגעים והלא הוא צדיק גמור. ויש להם על מה שיסמוכו – לגבי החנווני יש על מה לסמוך שגובים את החוב וזהו הפנקס שרשומים בו כל החובות ועל החנווני שהוא נאמן על פנקסו, כך הייסורים הללו הבאים על האדם החוטא הן נסמכים על מעשיו של האדם הנזכרים לפני הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהם נשכחים מן האדם.

והדין דין אמת – אין הקדוש ברוך הוא גובה מן האדם יותר ממה שמגיע לו, כפי שאמרו במסכת עבודה זרה (ג.) "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא (בתלונה ובעלילה) עם בריותיו". והכל מתוקן לסעודה – בין צדיקים ובין רשעים יש להם חלק לעולם הבא לאחר שגבו מהם את חובם.

מעשי אבות

רבי יהודה הנשיא שיבח את רבי עקיבא בכך שקרא לו: "אוצר בלום", למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חיטים – מניח בה, מצא שעורים – מניח בה. מצא כוסמין – מניח בה, מצא פולין – מניח בה, מצא עדשים – מניח בה, כיוון שנכנס לביתו – מברר חיטין בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, כוסמין בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן – כך עשה רבי עקיבא את כל התורה טבעות טבעות (אבות דרבי נתן יח).

כלומר: הוא למד מרבותיו מקרא, הלכה, מדרש ואגדה במעורב. והיה חוזר עליהם וגורסם עד שהיו סדורים בפיו, וכשנעשה חכם גדול – סידר מדרש ספרי וספרא לבדם ולמדם לחוד, הלכות לחוד ואגדות לחוד, כפי שמונים מטבעות – כל מין לחוד (אבות דרבי נתן יח).

שנו רבותינו: ארבעה נכנסו לפרדס (לימוד חכמת הנסתר) ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אַחֵר (זהו אלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהלים קטז, טו), בן זומא הציץ ונפגע. עליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו" (משלי כה, טז), אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום ועליו הכתוב אומר (שיר השירים א, ד): "משכני אחריך נרוצה" (חגיגה יד:).

כשגזרה מלכות רומי הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, לא היסס רבי עקיבא לעבור על הגזירה, והיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, וכששאלו פפוס בן יהודה: עקיבא, אי אתה מתירא מן המלכות? ענה לו רבי עקיבא במשל: למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני הרשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותינו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, אמר רבי עקיבא לפפוס בן יהודה: ומה עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שהיא חיינו כמו שכתוב בה: "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ). כך, אם אנחנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה! אמרו חכמים: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסוהו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו, אמר לו: פפוס מי הביאך לכאן? אמר לו: "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים" (ברכות סא:).

מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו, בכל יום ויום היה מכניס לו מים במידה, יום אחד מצאו שומר בית האסורים, אמר לו: מפני מה מימך היום מרובין? שמא לחתור את בית האסורים אתה צריך? שפך חצים והניח חצים.

כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו: יהושע, אי אתה יודע שזקן אני וחיי תלויים בך, מדוע הבאת לי רק חצי מכמות המים? סח לו את כל אותו המאורע, אמר לו תן לי מים שאטול את ידי, אמר לו: לשתות אין מגיעים – ליטול ידיים מגיעים? אמר לו: ומה אעשה? מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי. אמרו חכמים: לא טעם כלום עד שהביא לו  מים ונטל ידיו, וכששמעו זאת חכמים אמרו: ומה בזקנותו כך – בילדותו על אחת כמה וכמה! ומה בבית האסורים כך – בביתו על אחת כמה וכמה! (עירובין כא:).

רבי יוחנן הסנדלר היה בא אליו גם כשהיה בבית האסורים על מנת ללמוד תורה והיה שואל שאלות מבחוץ ברמז כדי שהרומאים לא ישימו לב, רבי עקיבא היה עונה לו את התשובות גם בדרך רמז, יום אחד עשה עצמו כרוכל ועבר לפני בית האסורים והיה מכריז ואומר: מי מבקש מחטים? מי מבקש צינורים? חלצה בינו לבינה מהו? הציץ רבי עקיבא מן החלון ואמר לו: יש לך כושין? יש לך כשר? ועל ידי כך ענה לו ברמז שהחליצה כשרה (ירושלמי יבמות פי"ב ה"ה).

רבי עקיבא הוצא להורג על ידי הרומאים ביום כיפור בשנת 3880 לבריאת העולם (120 לספירה הנוצרית) ובאותה שעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו הרומאים הרשעים סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה רבי עקיבא מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: (דברים ז, ה)  "ובכל נפשך" – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי תבוא לידי הזכות לקיים פסוק זה ולמסור את נפשי לכבודו של ה' יתברך, ועכשיו שבאה לידי אפשרות זו לא אקיימנה?! סיים רבי עקיבא את הפסוק של "שמע ישראל" והיה מאריך במילה "אחד" עד שיצאה נשמתו ב"אחד" יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא (ברכות סא:).

משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה, בטלו זרועי תורה, ונסתתמו מעיינות החכמה (סוטה מט.).

רבי עקיבא חי מאה ועשרים שנה כמשה רבינו כהלל הזקן וכרבן יוחנן בן זכאי (ספרי דברים שנז) והשאיר אחריו בנים ובנות, חמשת תלמידיו האחרונים היו: רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע והם אלו שהפיצו את התורה בארץ ישראל בדור שאחריו. 

משמת רבי עקיבא פסקו הדרשנים (סוטה פרק ט, משנה טו).

רבי עקיבא טמון בטבריה (בכניסה המערבית לטבריה, בשכונת קרית משה) רבים נוהגים לעלות לציונו מדי שנה בשנה בערב יום הכיפורים, אף אשתו רחל טמונה בטבריה בצד הדרך המוליכה לחמי טבריה (ראה מפה בסוף הספר).

הוא היה אומר

רבי עקיבא אומר: סייג לכבוד – שחוק, סייג לחכמה – שתיקה, סייג לנדרים – פרישות, סייג לטהרה – קדושה, סייג לענווה – יראת חטא. הוא היה אומר: מפני מה תלמידי חכמים מתים כשהם קטנים? לא מפני שהן מנאפים ולא מפני שהן גוזלים, אלא שפוסקין מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקים (אבות דרבי נתן כו).

אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך (סנהדרין פרק י, משנה א)

אמר רבי עקיבא: כל המגביה עצמו על דברי תורה – למה הוא דומה? לנבלה שמושלכת בדרך – כל עובר ושב מניח ידו על חטמו ומתרחק ממנה שנאמר (משלי ל, לב): "אם נבלת בהתנשא, ואם זמות – יד לפה" (ברכות לה.).

רבי עקיבא אומר: כל המדבק בעוברי עבירה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם – הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהם, וכל המדבק בעושי מצוה – אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל שכר כיוצא בהן (אבות דרבי נתן ל).

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים פרק ט הלכה ד) 

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל לו, כה) ואומר: "מקוה ישראל ה' " (ירמיה יד, ח) מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל (יומא פרק ח משנה ט). 

רבי עקיבא אומר: אותו היום שבו ניתן שיר השירים לישראל, הוא היום הגדול מכל הימים שכל השירים קודש ושיר השירים הוא קודש קדשים (מסכת ידים ג, ה).

רבי עקיבא אומר: הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים בעולם הזה כדי לתת להם שכרם מושלם בעולם הבא, ומשפיע שלווה לרשעים בעולם הזה כדי להיפרע מהם לעתיד לבוא (ויקרא רבה כז, א).

אמר רבי עקיבא: איש ואשה שזכו ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת – שכינה ביניהם – הקב"ה משרה את שכינתו ביניהם, שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן אות יו"ד באיש ואות ה"א באשה, לא זכו – אש אוכלתן – לפי שהקדוש ברוך הוא מסלק את  שמו מביניהן ונמצאו אש ואש (סוטה יז.).