מסכת אבות- פרק ג משנה יד

פרק ג משנה יד

הוּא הָיָה אוֹמֵר: 

חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. 

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו): 

"כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". 

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. 

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, 

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם". 

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. 

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב): 

"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".

באור המשנה 

הוא – רבי עקיבא, היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם – היינו בצלם   אלוהים, והרמב"ם פירש שזוהי ההשגה השכלית אשר בו יתייחד האדם, שתכליתה היא ידיעת אלוהים כפי האפשר ברוח האדם והשגתו.

חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם – חיבה גלויה ומפורסמת הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם בכך שהודיע לו שנברא בצלם, לפי שהמטיב לחבירו ומודיעו הטובה שעשה עמו, מראה חיבה יתירה יותר משאילו היטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו. שנאמר: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" – הרי לנו שהקדוש ברוך הוא מרוב חיבתו לאדם מודיע לו המתנה הטובה שניתנה לו, ולכן צריך כל אדם להיזהר לעשות רצון בוראו.

חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם לה' אלקיכם" – חיבה יתירה הראה הקדוש ברוך לעם ישראל בכך שהודיעם שהם בניו. 

חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה – היא התורה שנקראת "חמדה" שנאמר:  "תורת ה' תמימה… משפטי ה' אמת.. הנחמדים מזהב ומפז רב" (תהלים יט, ח-יא) וכן אמרו (במסכת זבחים קטז.) כשנתן הקב"ה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו… וכל מלכי אומות העולם נתקבצו אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו להקב"ה בבית גנזיו ומבקש ליתנה לבניו.

חיבה יתרה נודעת להם, שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם – כמו שאמרו (בראשית רבה א) "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל) התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה: בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין (ארמון) אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת האומן…. כך היה הקדוש ברוך מביט בתורה ובורא את העולם. וחיבה יתרה היא שהודיע הקב"ה לישראל שנתן להם את התורה. שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו – "ולקח" זה התורה, שנאמר: "יערוף כמטר לקחי" (דברים לב, ב) וזוהי החיבה היתרה שהודיע הקדוש ברוך הוא לישראל שנתן להם את התורה.

מעשי אבות

אחד מרבותיו של רבי עקיבא היה רבי "נחום איש גם זו" שנקרא כך לפי שעל כל דבר ודבר שעבר עליו, אפילו דבר לא טוב, היה אומר: גם זו לטובה! מסופר בגמרא על רבי נחום איש גם זו, שהיה סומא בשתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין, ורגלי מיטתו מונחות בספלים של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת היתה מיטתו מונחת בבית רעוע, ביקשו תלמידיו לפנות מיטתו משם ואחר כך לפנות את הכלים שבבית, אמר להם: בני, פנו את הכלים, ואחר פנו את מיטתי, שמובטח לכם, שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל, פינו את הכלים ואחר כך פינו את מיטתו – ונפל הבית. 

אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך? אמר להם: בני, אני הוא שגרמתי זאת לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משא על גבי שלשה חמורים, אחד של מאכל, אחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, בא עני אחד ועמד בדרך ואמר לי: רבי, פרנסני, אמרתי לו: המתן עד שאפרוק את המשא מן החמור, לא הספקתי לפרוק את המשא מן החמור עד שיצאה נשמתו.

הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך – יסומו, ידי שלא חסו על ידיך – יגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך – יקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין, אמרו לו תלמידיו: רבינו, אוי לנו שראינוך בכך! אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך (תענית כא.).

ומפני מה קראו לו "נחום איש גם זו"? מפני שעל כל דבר שהגיע לו הוא היה אומר: "גם זו לטובה". פעם אחת ביקשו ישראל לשלוח דורון לקיסר על מנת שיבטל מהם גזירה רעה, אמרו: מי ילך? והחליטו חכמים שילך רבי נחום איש גם זו, לפי שהיה מלומד בנסים. שיגרו בידו ארגז מלא בזהב אבנים טובות ומרגליות.

הלך ולן בפונדק, בלילה עמדו בעלי הפונדק ופתחו את הארגז ונטלו את כל מה שהיה בתוכו ומלאוהו עפר, כאשר הגיע נחום איש גם זו לקיסר, פתחו את ארגזו וראו שהוא מלא עפר. אמר המלך: מלגלגים עלי היהודים, ביקש להורגו, אמר: גם זו לטובה, בא אליהו הנביא ונדמה לו לקיסר כאחד משלהם, ואמר לו: שמא עפר זה מעפר אברהם אביהם הוא, שכשהיה אברהם זורק עפר הוא היה נעשה חרבות, וכשהיה זורק קשין נעשים חיצים, שנאמר: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).

היתה מדינה אחת שלא יכול היה המלך לכובשה, בדקו בה את העפר וכבשוה. שמח על כך המלך עד מאוד וציוה למשרתיו שיכניסו את נחום איש גם זו לגנזי המלך, ומלאו את ארגזו באבנים טובות ומרגליות ושגרוהו בכבוד גדול. בחזרתו לן באותו פונדק, אמרו לו בעלי הפונדק: מה הבאת עמך למלך שעשו לך כבוד כזה גדול? אמר להם: מה שהבאתי מכאן הבאתי לשם, מה עשו? סתרו את ביתם והביאו את עפרו למלך, אמרו לו: אותו עפר שנתן לך נחום איש גם זו – משלנו היה, בדקוהו ולא הועיל להם כלל, וציוה הקיסר להורגם (תענית כא.) 

רבי נחום איש גם זו טמון בעיר צפת (ראה מפה בסוף הספר).

ובאמת רבי עקיבא למד ממנו מידה יקרה זו, לדעת שכל מה שקורה הכל לטובה. כפי שאנו רואים זאת מהמעשה המובא במסכת ברכות (ס:) פעם רבי עקיבא הלך בדרך, היה עמו חמור שהיה רוכב עליו, תרנגול שהיה מעירו משנתו ונר שהיה לומד לאורו תורה בלילה. בא למקום אחד ורצה שיתנו לו מקום להתאכסן וללון, אך אף אחד לא נתן לו ולא הזמינו אותו אל ביתם ובכל זאת אמר רבי עקיבא: כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. כלומר, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה זאת.

בלית ברירה הלך ולן בשדה, בא אריה ואכל את חמורו, אמר רבי עקיבא: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה, בא חתול ואכל את התרנגול, אמר רבי עקיבא: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה, באה הרוח וכיבתה את הנר שהיה לומד תורה לאורו ובכל זאת לא הצטער רבי עקיבא ושוב אמר: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה והמשיך ללמוד תורה בעל פה כשהוא יושב בחושך, בלילה ההוא באו גייסות ושבו את כל אנשי העיר, אמר רבי עקיבא: זה מה שאמרתי כל מה שעושין מן השמים, הכל הוא לטובה, כי אילו היה הנר דולק, היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול מקרקר, אז הגייס היה בא ושובה אותי, וכל זה היה אך ורק לטובתי.

מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה שחור כפחם, והיה טעון על ראשו עצים מטען עשרה בני אדם והיה רץ כמרוצת הסוס, גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, ואמר לו: למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? אם עבד אתה, ואדונך עושה לך כך, אני אפדה אותך מידו, ואם עני אתה אני אעשיר אותך, אמר לו, בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו אותם הממונים עלי, אמר לו רבי עקיבא: מה זה, ומה מעשיך? אמר לו, מת אני ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפים אותי בהם, אמר לו רבי עקיבא: בני, מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? אמר לו: גבאי המס הייתי, והייתי נושא פנים לעשירים והורג עניים, אמר לו רבי עקיבא: כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו, שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילו היה לי בן שאומר בקהל ברכו את ה' המבורך או קדיש, והקהל עונים אחריו: יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד מתירים אותי מן הפורענות, אמר לו רבי עקיבא מה שמך? אמר לו, עקיבא, ומה שם אשתך? אמר לו: שושבינא, ומה שם עירך? אמר לו: לודקיא, באותה שעה קיבל רבי עקיבא על עצמו לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הציבור.

הלך לאותו מקום ושאל עליו, אמרו לו: ישחקו עצמותיו של אותו רשע, שאל על אשתו, אמרו לו: ימחה זכרה מן העולם, שאל על הבן, אמרו לו, הרי ערל הוא ואפילו מצות מילה לא נתקיימה בו, מיד נטל רבי עקיבא את הבן ומל אותו והושיבו לפניו, והתחיל ללמדו אותיות אך הוא לא היה קולט עד שישב עליו רבי עקיבא ארבעים יום בתענית על מנת שיבין את התורה שמלמדו, יצאה בת קול ואמרה לו: רבי עקיבא לך ולמד אותו, הלך ולימדו תורה, קריאת שמע, תפילת שמונה עשרה וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר קדיש וברכו את ה' המבורך, וענו הקהל אחריו, באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות, ובא אותו מת לרבי עקיבא בחלום ואמר לו, רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גיהנם, פתח רבי עקיבא ואמר (תהלים קלה, יג): "ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור" ומכאן המקור למנהג אמירת הקדיש לעילוי נשמת ההורים הנפטרים (מסכת כלה רבתי פרק ב'). 

וכתב הבן איש חי הואיל ובאמירת הקדיש יש בה צורך גדול לעילוי נשמת הנפטרים, לפיכך המחסר אפילו קדיש אחד נחשב למזלזל בכבוד אביו ואמו הנפטרים, ולכן חובה גדולה היא לאומרם כולם, ואין לך כבוד לאב ואם הנפטרים יותר מאמירת הקדיש (שו"ת רב פעלים חלק ב', או"ח סימן י"ד).

מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, שהיו מהלכין בדרך ושמעו קול המולה של רומי ממרחק של מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק, אמרו לו: עקיבא, למה אתה משחק? אמר להם: למה אתם בוכים? אמרו לו: עובדי כוכבים הללו, שמשתחווים לעצביהם ומקטירין לאליליהם, יושבים בבטח שלוה והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו (היינו, בית המקדש) שרוף באש – ולא נבכה?! אמר להם רבי עקיבא: לכן אני משחק, אם לעוברי רצונו כך – לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל אחד שהיה יוצא מבית קדש הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק, אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" (במדבר ג, י) עכשיו נתקיים בו: "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יח) – ולא נבכה?! אמר להם: לכך אני משחק שכמו שנתקיימה נבואת הפורענות של אוריה שאמר: "לכן בגללכם ציון שדה וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" (מיכה ג, יב) כך גם בעזרת השם תתקיים נבואת הנחמה של זכריה שאמר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד), כששמעו דבריו בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו! (מכות כד.).