מסכת אבות- פרק ג משנה יג

פרק ג משנה יג

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: 

שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ – מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. 

מַסּוֹרֶת – סְיָג לַתּוֹרָה. 

מַעַשְׂרוֹת – סְיָג לָעשֶׁר. 

נְדָרִים – סְיָג לַפְּרִישׁוּת. 

סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה.

באור המשנה

רבי עקיבא אומר:

שחוק וקלות ראש – השחוק, הליצנות והתנהגות האדם בקלות ראש, מרגילין לערוה – מרגילין את האדם לבוא לידי פריצות, אבל כובד ראש ויראה – הם סייג לאדם שלא יכשל בעריות.

מסורת – סייג לתורה – המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב, שעל ידי המסורת אנו מבינים ויודעים כיצד לקיים חלק מהמצוות כגון, שכתוב בתורה: "בסכת", "בסכת", "בסוכות", שניים חסרים ואחד מלא, שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בשלש דפנות.

מעשרות – סייג לעושר – על ידי שאדם נותן מעשרות הוא זוכה להתברך בעושר, שנאמר: "עשר תעשר" (דברים יד, כב) ודרשו חכמים: עשר בשביל שתתעשר (תענית ט.) 

נדרים – סייג לפרישות – בזמן שאדם מתחיל בפרישות שמחמיר על עצמו לנהוג איסור גם בדברים המותרים, כדי שלא ייכשל בדברים האסורים, אם הוא מתיירא שמא יצרו יתגבר עליו, יקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך, ועל ידי כך הוא יכבוש את יצרו ויתחזק במידת הפרישות.

סייג לחכמה שתיקה – לא מדובר בשתיקה מדברי תורה שהרי כבר נאמר: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח) וכן לא מדובר בשתיקה מרכילות ולשון הרע שדברים אלו אסורים מן התורה, אלא רבי עקיבא דיבר בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחבירו, שיש לו לאדם למעט הדיבור בהם כל מה שאפשר, כמו שאמר שלמה המלך בחכמתו: "גם אויל מחריש חכם יחשב" (משלי יז, כח).

מעשי אבות

רבי עקיבא היה מגדולי התנאים "איש האשכולות" דהיינו, איש שהכל בו, כל מעלות המידות והחכמות בו. הוא נולד בשנת 3760 לבריאת העולם (בשנה הראשונה לספירה הנוצרית), חי לפני ואחרי חורבן בית המקדש השני, אביו של רבי עקיבא היה גר צדק ושמו יוסף, חוטר מגזע סיסרא, שר צבא יבין מלך כנען (ר"ן ברכות כז:).

במסכת נדרים (נ.) מסופר שרבי עקיבא היה רועה צאנו של כלבא שבוע אחד מעשירי ירושלים לפני החורבן ונקרא כך מכיון שכל מי שהיה נכנס אצלו רעב ככלב היה יוצא שבע. ראתה רחל בתו של כלבא שבוע את מידותיו הנעלות והצנועות של רבי עקיבא, אמרה לו: אם אתקדש לך תלך לבית המדרש ללמוד תורה? אמר לה, הן. נתקדשה לו בצנעא ושלחתו ללמוד תורה. 

כששמע זאת כלבא שבוע הוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו, הלכה ונשאה לרבי עקיבא, הדבר היה בימות החורף והם היו ישנים במתבן, והיה רבי עקיבא מלקט התבן מתוך שערותיה אמר לה, אילו היתה לי אפשרות הייתי נותן לך תכשיט שירושלים של זהב חקוקה עליה. בא אליהו הנביא על פתח המתבן על מנת לנחמם. אמר להם: אנא תנו לי מעט תבן שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר רבי עקיבא לאשתו, ראי אדם זה, שאפילו תבן אין לו ולנו יש לרוב. 

הלך רבי עקיבא לבית המדרש וישב שם שתים עשרה שנה לפני רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניא, בסוף שתים עשרה שנה חזר לביתו ושמע זקן אחד אומר לרחל אשתו: עד מתי תהיי כאלמנה בחיי בעלך? השיבה לו: לו היה שומע בקולי היה יושב בבית המדרש עוד שתים עשרה שנה, אמר רבי עקיבא: הואיל ונתנה לי רשות אחזור לאחורי, שוב הלך וישב שתים עשרה שנה נוספות בבית המדרש, (ואמרו המפרשים שהטעם לכך שהוא אפילו לא נכנס לביתו לומר שלום לאשתו וילדיו הוא מפני שחשש שמא יתעכב שם ולא יחזור ללימודו, או עשה זאת כדי שלא יהיה הפסק ברצף לימודו). בשובו הביא עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים, יצאו כולם לקראתו: שמעה אשתו ויצאה אף היא לקראתו, אמרו לה השכנות: שאלי לך בגדים יפים ולבשי והתכסי כראוי, אמרה להם: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י) כשהגיעה אצלו נפלה על פניה לפניו והיתה מנשקת את רגליו, דחפוה תלמידיו ממנו. אמר להם: הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא. 

שמע אביה כלבא שבוע שחכם גדול בא לעיר, אמר: אלך אצלו אולי יתיר לי את הנדר שנדרתי לא להנות את בתי, בא אצלו, אמר לו רבי עקיבא, אילו ידעת שיהא בעלה אדם גדול האם היית מדירה? אמר לו, אפילו אם ידע פרק אחד או הלכה אחת לא הייתי מדירה. אמר לו: אני הוא. נפל על פניו ונשקו לרבי עקיבא על רגליו ונתן לו חצי מממונו (כתובות סב:).

כשנתעשר רבי עקיבא זכר את הבטחתו לרחל אשתו בימי עוניו, וקנה לה תכשיט מזהב שירושלים חקוקה עליה, אמרו לו תלמידיו: רבינו, ביישתנו ממה שעשית לה שאנחנו לא יכולים לעשות כך לנשותינו, אמר להם: הרבה צער נצטערה עימי בתורה (אבות דרבי נתן פרק ו).

וכשראתה אשתו של רבן גמליאל הנשיא את עיר הזהב שעשה רבי עקיבא לאשתו נתקנאה בה, באה ואמרה לבעלה שיעשה גם לה, אמר לה: האם עשית כשם שהיא עשתה לו, שהיתה מוכרת מקלעות ראשה ונותנת לו שיעסוק בתורה? (ירושלמי שבת פ"ו ה"א).

רבי עקיבא היה עצום בכל מכמני התורה למרות שהתחיל ללמוד רק בגיל ארבעים כפי שמובא באבות דרבי נתן (פרק ו) שבן ארבעים שנה היה רבי עקיבא ועדיין לא למד כלום, פעם אחת היה עומד על פי הבאר בלוד וראה אבן שנקבוה המים, אמר מי חקק אבן זו? אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט) המים שנופלים עליה בכל יום הם שחקקו אותה, מיד דן רבי עקיבא קל וחומר בעצמו: אם המים הרכים פיסלו את האבן הקשה, דברי תורה הקשים כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו ויחדרו לליבי שהוא בשר ודם, הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמד תינוקות, אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח, כתב לו אלף בית ולמדה, היה לומד והולך עד שלמד את כל התורה כולה אצל רבותיו רבי אליעזר ורבי יהושע.

רבי עקיבא בתחילה היה לומד תורה מתוך דוחק ועוני כפי שמובא באבות דרבי נתן (פרק ו) בכל יום ויום היה רבי עקיבא מביא חבילה של עצים, חציה מוכר ומתפרנס, וחציה משתמש בה, עמדו עליו שכניו ואמרו לו, עקיבא, אבדתנו בעשן, מכור לנו אותם וטול שמן בדמיהם ושנה לאור הנר, אמר להם: הרבה סיפוקים אני מסתפק מהם, אחד שאני שונה בהם ושנית שאני מתחמם כנגדם והדבר השלישי שאני יכול גם לישן על גביהם, אמרו חכמים: לא נפטר רבי עקיבא מן העולם עד שהיו לו שלחנות של כסף ושל זהב עד שעלה למטתו בסולמות של זהב והיתה אשתו יוצאת במעילים יקרים ובעיר של זהב. ונתקיימה בו המשנה: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (אבות ד, ט).

אמר רבי עקיבא: כך היתה תחילת תשמישי אצל חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה שאין לו מי שיעסוק בקבורתו, והולכתי אותו מרחק של ארבעה מיל (כארבעה ק"מ), עד שהבאתיו לבית קברות ושם קברתיו, וכשבאתי אצל רבי אליעזר ורבי יהושע אמרתי להם את הדבר, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלה עליך הכתוב כאילו שפכת דמים (הואיל וביזה את המת ולא קבר אותו במקום מיתתו שמת מצוה קונה את מקומו), אמרתי: ומה אם בשעה שנתכוונתי לזכות במצוה – נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות – על אחת כמה וכמה! באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים (ירושלמי נזיר פ"ז, ה"א, שמחות ד).

אמרו חכמים במסכת נדרים (נ.) שאחד מששת הדברים שמהם התעשר רבי עקיבא הוא הממון והרכוש הרב שקיבל מחותנו כלבא שבוע שלאחר שהתיר לו את נדרו נתן לו חצי מכל נכסיו, וכן התעשר ממטרוניתא אחת שפעם אחת הוצרכו רבי עקיבא ותלמידיו למעות, הלכו אצל מטרוניתא אחת וביקשו ממנה הלוואה, אמרה לו לרבי עקיבא, הריני מוכנה להלוות לך אך רוצה אני שהקדוש ברוך הוא והים יהיו ערבים להלוואה זו. הסכים לכך רבי עקיבא וקבע לה זמן לפרעון החוב, וכשהגיע הזמן היה רבי עקיבא חולה, ולא יכל לבוא ולפרוע את חובו, ראתה אותה מטרוניתא שרבי עקיבא לא בא, מה עשתה? עמדה על שפת הים, ואמרה, ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שרבי עקיבא חולה, ואין בידו לפרוע חובו, הביטה וראה שאתה ערב בדבר, באותה שעה נשתטית בתו של הקיסר ונטלה ארגז מלא דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות והשליכתו לתוך הים, והים הציף אותו למקום שהיתה אותה מטרוניתא יושבת על שפת הים, מיד לקחה את אותו ארגז והלכה לה, לימים נתרפא רבי עקיבא  בא לו אצל אותה מטרוניתא ומעותיו בידו, אמרה לו: כבר פניתי אל הערב, והוא פרע לי את כל החוב ואפילו יותר מזה, קח לך את מה שנתן לי יותר! ונתנה לו סכום כסף גדול, ונפטרה ממנו לשלום.

מקור נוסף להון הרב שהיה לרבי עקיבא היה מאשתו של טורנוסרופוס הרשע כפי שמובא המעשה שהיה טורנוסרופוס הרשע מפטפט כנגד רבי עקיבא, ורבי עקיבא מקפחו במקראות בפני הקיסר ומקנטרו בדברים, פעם אחת בא טורנוסרופוס לביתו ופניו זועפים, אמרה לו אשתו: מפני מה פניך זועפים? אמר לה: מפני רבי עקיבא שמקנטר אותי בכל יום בדברים. אמרה לו: אלוהיהם של היהודים שונא זימה. תן לי רשות ואני אכשילנו בדבר עבירה שהיתה יפת תואר ביותר. נתן לה רשות והלכה ונתקשטה והלכה לה אצל רבי עקיבא.

כשראה אותה רבי עקיבא ירק, שחק ובכה. אמרה לו: מהם שלשת הדברים הללו שעשית? אמר לה: שניים אגיד לך והשלישי לא אגיד לך: ירקתי – על כך שבאת מטיפה סרוחה, בכיתי – על יופי זה שיבלה בארץ, ומה ששחק לא פירש לה, והוא שחק, לפי שצפה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו, אמרה לו: כלום יש תשובה? אמר לה: הן, הלכה ונתגיירה ונשאת לו, והכניסה לו ממון רב (עבודה זרה כ.).

במסכת בבא בתרא (י.) מובא מעשה עם טורנוסרופוס הרשע ששאל את רבי עקיבא אם אלקיכם אוהב עניים – מפני מה אין הוא מפרנס אותם? השיב לו רבי עקיבא: כדי שבזכות הצדקה, שאנו נותנים להם נינצל מדינה של גיהנם, שנאמר: "וצדקה תציל ממות" כלומר, מדין גיהנם.

אמר לו טורנוסרופוס: אדרבא, הצדקה שאתם נותנים לעניים צריכה להוביל אתכם לגיהנם! אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו, אסר אותו בבית הסוהר וציוה כי לא יתנו לו לאכול ולשתות, ובא אדם אחד ונתן לעבד זה מאכל ומשקה – האם לא יכעס עליו המלך על זאת?! והלא אתם, היהודים, קרויים עבדים שנאמר (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"! העני הוא כמו העבד שהקדוש ברוך הוא גזר עליו שלא יהיה לו מזון, ואתם – בניגוד לרצונו של המלך – נותנים לו!

ענה לו רבי עקיבא: אמשול לך משל למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם, שכעס על בנו, חבש אותו בבית האסורים וציוה כי לא יאכילוהו ולא ישקוהו, ובא אדם אחד והאכיל והשקה את בן המלך, האם המלך לא יודה לו על כך כאשר ישמע זאת?! ואנו – הן קרויים אנו בנים שנאמר (דברים יד, א): "בנים אתם לה' אלקיכם"! העני הוא כמו בן המלך, וכלום לא ישמח מלכו של עולם, שאנו מצילים ומחיים את בנו?! (בבא בתרא י.).

מעשה בטרונסרופוס ששאל את רבי עקיבא, אמר לו: למה הקדוש ברוך הוא שונא אותנו שכתוב: "ואת עשיו שנאתי"? (מלאכי א, ג) אמר לו, למחר אני מחזיר לך תשובה, למחרת אמר לו טרונסרופוס לרבי עקיבא: מה חלמת זה הלילה ומה ראית? (טרונסרופוס אמר זאת לרבי עקיבא בדרך שחוק, לפי שלא השיב לו מיד כששאל אותו), אמר לו רבי עקיבא בחלומי ראיתי הלילה שני כלבים, אחד ששמו רופוס ואחד ששמו רופינא, כששמע זאת טרונסרופוס מיד כעס ואמר לו: לא קראת שם כלביך, אלא על שמי ועל שם אישתי, נתחייבת עכשיו הריגה למלכות! אמר לו רבי עקיבא, ומה בינך לביניהם, אתה אוכל ושותה והם אוכלים ושותים, אתה פרה ורבה והם פרים ורבים, אתה מת והם מתים, ועל שקראתי שמם כשמך כעסת, והקדוש ברוך הוא נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה, ואתה נוטל עץ ופסל וקורא אותו אלהים כשמו, לא כל שכן שיהא שונא לכם! לכן נאמר: "ואת עשיו שנאתי" (מדרש תנחומא, פרשת תרומה).

מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, ולא נכנסו התלמידים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבד וריבץ לפניו חיה, אמר לו אותו תלמיד לרבי עקיבא: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש בישיבה: "כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים" (נדרים מ:).

אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ הייתי אומר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור", (רבי עקיבא היה אומר זאת משום שחשב שתלמידי חכמים מתגאים על עמי הארץ בתורתם) אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להם: זה (החמור) נושך ושובר את העצם, וזה (הכלב) נושך ואינו שובר את העצם (פסחים מט:).

מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר מה שעשה בילדותו, אמר: מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות (אבות דרבי נתן כא).

רבי עקיבא נזכר במשנה – רס"ו (266) פעמים ובתלמוד – תקס"ד      (564) פעמים והלכה כמותו בשע"ה (375) מקומות.

בת נולדה לרבי עקיבא מרחל בתו של כלבא שבוע. יום אחד אמרו לו הכלדיים (חוזים בכוכבים): אותו היום שבתך תכנס לחופה יכישנה נחש והיא תמות, והיה רבי עקיבא מצטער מאוד על כך.

באותו היום שנכנסה לחופה נטלה בתו של רבי עקיבא את המכבנה (מין מחט גדולה של זהב העשויה תכשיט) ונעצה אותה בכותל. בבוקר כשנטלה את המכבנה משם נגרר ובא נחש מת אחריה. אמר לה אביה: איזו מצוה עשית שבזכותה ניצלת מנחש זה? אמרה לו: בערב החתונה בא עני ועמד ליד פתח האולם, והיו כולם טרודים בסעודת המצוה ואף אחד לא התייחס אליו. מה עשיתי? נטלתי את מנת האוכל שלי ונתתי לו אותה, אמר לה אביה: מצוה גדולה עשית. יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב) – ולא שתציל רק ממיתה משונה אלא אפילו מהמיתה עצמה (שבת קנו.).

בת נוספת נולדה לרבי עקיבא מרחל, שנתארסה לבן עזאי על מנת שילמד תורה אך לבסוף אומרת הגמרא שהוא לא נשאה. ויש אומרים: שהוא נשאה ופירש ממנה מרוב שנפשו חשקה בתורה (כתובות סג., סוטה ד:).

אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא: כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר בתפילתו, מפני טורח הציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה? מפני כריעות והשתחוויות שהיה כורע ומשתחווה (ברכות לא.).

אמרו חכמים ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בחייו ובפרק אחד, בין פסח לעצרת (שבועות). וזאת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה (וכתב המאירי: שבגלל ענין זה נהגו מנהגי אבלות בימי ספירת העומר) והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד תורה לרבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, אמר להם: תלמידי הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עינם צרה זה לזה – תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה (יבמות סב:, בראשית רבה סא).

רבי עקיבא שימש כגבאי צדקה, ופעמים היה יוצא לדרך כדי לאסוף כסף בשביל פרנסתם של תלמידי חכמים ושל עניים, כן הירבה בנסיעותיו לצרכי הכלל, מצינו בתלמוד בכמה מקומות שהוא הרחיק לנדוד לערביא, לגליא (היא צרפת), לאפריקי ולכרכי הים. כן מצינו שנסע לרומי הרבה פעמים עם יתר החכמים (ראש השנה כו., יבמות צח.).

רבי עקיבא היה רגיל להעביר על מידותיו. דהיינו, לוותר לכל אחד ולא להקפיד על שום יהודי. כפי שמובא המעשה במסכת תענית (כה:) שפעם אחת הגיע ראש חודש כסליו ועדיין לא ירדו גשמים, וגזרו בית דין תענית על הציבור והתכנסו כל העם לרחובה של העיר להתפלל לפני בורא עולם שיוריד להם גשמים, רבי אליעזר בן הורקנוס התפלל עשרים וארבע ברכות – שמונה עשרה ברכות שאומרים בכל יום, ועוד שש ברכות המיוחדות לתענית ציבור על עצירת גשמים – ולא נענה.

ירד אחריו רבי עקיבא ואמר: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה! אבינו מלכנו, למענך רחם עלינו!" מיד נענה וירדו גשמים (ומכאן המקור לאמירת "אבינו מלכנו" לאחר תפילת שמונה עשרה). התחילו החכמים לרנן ולהתלחש שרבי עקיבא גדול יותר מרבו רבי אליעזר, יצאה בת קול מן השמים ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שרבי עקיבא מעביר על מידותיו ורבי אליעזר אינו מעביר על מידותיו (תענית כה:).

אחד מכת הכופרים בא אל רבי עקיבא ושאל אותו: מי ברא את העולם? ענה לו רבי עקיבא: הקדוש ברוך הוא, אמר לו: תוכיח לי זאת! אמר לו: תבוא מחר. למחרת חזר אליו אותו כופר, אמר לו רבי עקיבא: מי עשה בגד זה שעליך? ענה לו: האורג, אמר לו רבי עקיבא: אני לא מאמין לך תוכיח לי זאת, אמר לו הכופר: איך אוכיח לך זאת! האם אינך יודע שהאורג עושה את הבגד?! אמר לו רבי עקיבא: ואתה, זה לא ברור לך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם?! הלך ממנו אותו כופר.

באו תלמידיו של רבי עקיבא ושאלו אותו: מה הייתה התשובה שנתת לו? ומה כל כך ברור פה? אמר להם: כשם שהבית מודיע על כך שהבנאי בנה אותו והבגד מעיד על כך שהאורג עשה אותו והדלת מודיעה שהנגר עשה אותה כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שברא אותו! (מדרש תמורה)

ישיבתו הגדולה של רבי עקיבא הייתה בעיר בני ברק, תלמידו החביב רבי שמעון בר יוחאי – מיד כשכלו שבעת ימי המשתה של חתונתו, עזב את ביתו והלך ללמוד בישיבתו של רבי עקיבא, שם שהה במשך שלש עשרה שנה ברציפות עד כי רבי עקיבא קרא עליו: בני, מרוב אהבתו אליו (ויקרא רבה כא-ח).

רבי עקיבא היה אחד מארבעה ראשי סנהדרין שביבנה וידע שבעים לשון (סנהדרין יז:). ספר "אותיות דרבי עקיבא" מיוחס לרבי עקיבא בן יוסף, והוא עוסק בטעמי וסודות האותיות בדרך הקבלה.