מסכת אבות- פרק ג משנה יא

פרק ג משנה יא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: 

הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, 

וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, 

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, 

אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

באור המשנה

רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקדשים – המביא את קדשי המזבח לידי פיגול ונותר וטמא, או המועל והנהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית. והמבזה את המועדות – מי שמבזה את ימי חול המועד ועושה בהם מלאכה בדבר שאינו אבד או שנוהג בהם מנהגי חול באכילה ושתיה. והמלבין פני חברו ברבים – המבייש את חבירו בפני הרבים, ונקרא בשם "מלבין" לפי שהמתבייש תחילה פניו מאדימות ולאחר מכן הן מחווירות. והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום – שלא מל את בנו, או שלא מל את עצמו (כשלא נימול בילדותו) או שמשך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יהא ניכר שהוא מהול. (רבי דוד הנגיד בספרו "מדרש דוד" על מסכת אבות כתב על כך פירוש מחודש והוא שמדובר בישראל שפוגם ומטמא ברית קודש שלו בזנות עם גויה, שאדם כזה לא ייחשב למהול, אלא ייחשב לערל, והזונה ששכב עמה היא קשורה בו ומלפפתו בגיהנם, כיון שטימא ברית קודש ובעל בת אל נכר, ועונשו יהיה קשה בעולם הבא).

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה – מפרש את התורה שלא כהלכה או דורש דרשות של דופי, ויש מפרשים פירוש אחר, מגלה פנים, שמעיז פניו לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה ואין לו בושת פנים.

אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא – מפני שחטאים אלו חמורים הם מחטאים אחרים, לפי שהם באים מצד הכפירה וביזוי דבר ה' ולא משום שיצרו תקפו, וכל זה דווקא כאשר האדם שעשה חטאים אלו לא חזר בתשובה אבל אם חזר בתשובה אין לך דבר העומד בפני התשובה.

מעשי אבות

רבי אלעזר המודעי היה מהעיר מודיעין, עירם של החשמונאים, מופיע פעם אחת יחידה בשישה סדרי משנה, כאן במשנתנו, בר מחלוקתו היה רבי יהושע בן חנניה.

רבי אלעזר המודעי היה דודו של בר כוכבא. [בר כוכבא היה ראש המורדים ברומאים בשנת 3880 לבריאת העולם (120 לספה"נ) מרד זה נמשך שנתיים ומחצה, רבי עקיבא תמך בבר – כוכבא וחשבו למשיח ובסוף התבדה]. ובירושלמי במסכת תענית מסופר ששלוש שנים ומחצה היה אדריאנוס הקיסר (ימח שמו וזכרו) צר על ביתר, והיה רבי אלעזר המודעי יושב על שק ואפר ומתפלל בכל יום ואומר: "ריבון העולמים, אל תשב בדין היום", ומחמת תפילותיו לא יכל אדריאנוס לכבוש את העיר עד שכבר רצה להסיר את המצור מן העיר וללכת לו, אמר לו כותי אחד: אל תלך לך, שאני אמסור לידך את העיר, מה עשה אותו כותי? נכנס דרך ביב השופכין של העיר (כי לא היה יכול להכנס דרך שער העיר, שלא יראו אותו שומרי העיר). ומצא את רבי אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו כלוחש לו בתוך אוזנו, ראוהו בני העיר (את הכותי) והביאוהו אצל בר כוכבא, אמרו לו: ראינו את הכותי הזקן הזה משוחח עם דודך. שאל אותו בר כוכבא: מה אמרת לו ומה אמר לך? אמר לו הכותי לבר כוכבא: אם אומר לך מה שאמר לי – מלך אדריאנוס הורג אותי, ואם לא אומר לך אתה הורג אותי. מוטב שמלך יהרוג אותי ולא אתה, אמר לו: רבי אלעזר אמר לי שהוא רוצה להסגיר את העיר ולעשות שלום עם אדריאנוס. 

בא בר כוכבא אצל דודו רבי אלעזר המודעי ואמר לו: מה אמר לך הכותי זה? אמר לו: איני יודע מה לחש לי באזני, הייתי עומד בתפילה ולא שמעתי כלום, ומה אמרת לו? אמר לו: כלום! בעט בו בעיטה אחת והרגו, מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוי רעי האליל עזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרעו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה" (זכריה יא, יז) הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה, מיד נלכדה העיר ביתר, ונהרג בר כוכבא (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).

ציונו של רבי אלעזר המודעי נמצא במושב דלתון שבגליל העליון כחמשה ק"מ צפונית לצפת (ראה מפה בסוף הספר).

מדברי רבי אלעזר המודעי שבמשנתנו למדנו שהמלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא לפי שעוון זה חמור הוא עד מאוד להלבין את פני חבירו ברבים, וכבר אמר  רבי שמעון בר יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חבירו ברבים, והוא למד זאת מתמר כלתו של יהודה שהיא היתה מוכנה להישרף שנאמר (בראשית לח, כה): "היא מוצאת" אך ורק בשביל לא לבייש את יהודה (סוטה י:).

רבי נהוראי אומר: כל המבייש את פני חבירו סופו שהוא יתבייש, ולא עוד אלא שמלאכי חבלה דוחפים אותו וטורדים אותו מן העולם ומראים קלונו לכל באי עולם (מסכת כלה). ובמסכת בבא מציעא (נח:) נאמר: כל המבייש את פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, לפי שרואים אנו כיצד הולכת האדמומיות מפניו של המתבייש ובאה במקומה חוורורית. ועוד נאמר שם: שלשה יורדים לגיהנם ולא עולים משם בחזרה לעולם (אם לא חזרו בתשובה על כך): א. הבא על אשת איש. ב. המלבין פני חבירו ברבים. ג. המכנה שם גנאי לחבירו.

והרבה מעשיות מובאות בתלמוד כיצד חכמי ישראל נזהרו בזה מאוד, כגון על מר עוקבא מסופר שהיה עני גר בשכונתו והיה רגיל לתת לו בכל יום ארבעה זוזים בציר הדלת כדי שימצאם העני כשיצא מביתו ולא ידע מי הנותן ועל ידי כך לא יתבייש. יום אחד אמר העני: אחכה, ואראה מי עושה עימי טובה זו, אותו היום שהה מר עוקבא בבית המדרש, והלכה אשתו עמו, כיון שראה אותם העני שהם מתקרבים לדלת ביתו – יצא אחריהם, מה עשו? ברחו ונכנסו שניהם לתוך תנור שגרפו והוציאו ממנו את הגחלים אך הוא עדיין היה חם מאוד עד כדי כך שנכוו רגליו של מר עוקבא.

אמרה לו אשתו: תן רגליך על רגלי ששלי אינן נכוות, חלשה דעתו של מר עוקבא מפני שבו שלטה האור ולא באשתו, אמרה לו: אל תצטער רגלי אינן נכוות מפני שאני מצויה בתוך הבית והנאתי קרובה לעניים יותר ממך בכך שאני נותנת להם מיני מזונות ראויים לאכילה מיד ואתה נותן להם מעות (כתובות סז:).

עוד מובא מעשה עם רבי יהודה הנשיא שהיה יושב ודורש והריח ריח חריף של שום. אמר לתלמידיו: מי שאכל שום שיצא! עמד רבי חייא הגדול שבתלמידיו ויצא, כשראו זאת שאר התלמידים עמדו כולם ויצאו, למחרת פגש רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא את רבי חייא ואמר לו: למה צערת את אבא! אמר לו: חס ושלום! לא תהא כזאת בישראל! לא אני הוא זה שאכל את השום, רק כדי שלא להלבין פניו של זה שאכל את השום יצאתי, ולמרות שיצאו כולם אחרי והתבטל שיעור התורה, מוטב לבטל תורה ולא לבייש שום אדם מישראל (סנהדרין יא. ועיין מהרש"א שם).

וכן מובא מעשה עם רבי ישראל מסלנט (אבי תנועת המוסר, מחולל מהפכה רוחנית אדירה בעם ישראל במשך כמה דורות עד ימינו, חי לפני מאה עשרים ושתיים שנה) שבעת נדודיו בארצות, התארח לליל שבת אצל משפחה אחת, וכשהמשרתת הביאה לשולחן קערה מרכזית של מרק, הוא חש טיפת ריח של נפט, חששותיו התעוררו, מיד לגם כף מן צלחת המרק שלו, ותיכף ומיד בקש סליחה משאר המסובים ליד השולחן באומרו שהוא רעב מאוד מן הדרך הארוכה ממנה הוא בא, אם ירשו לו לקחת את כל המרק לעצמו וכך אמנם עשה. אחד מתלמידיו שהיה נוכח שם אתו, התבייש מאוד מהתנהגותו המוזרה של הרב, ואזר אומץ לשאול אותו אחר כך פשר הדבר, ענה לו הרב: פשוט הרחתי שהיה שם ריח של נפט. מיד הבנתי שהמשרתת המבוהלת כאשר נודע לה שיש תוספת אורחים לארוחה, רצתה להוסיף שמן למרק, אבל מתוך שהייתה בהולה, היא הוסיפה נפט ולא שמן. ידעתי שאם זה יוודע לבעל הבית, הוא עלול לכעוס עליה, ואפילו לפטר אותה מעבודתה, ריחמתי עליה ומיד קיבלתי על עצמי "בושות" וגמרתי כל מה שהיה במרקיה.

מובא עוד מקרה שרבי ישראל מסלנט היה צריך לעבור כשליח ציבור לפני התיבה, בתאריך פטירתו של אביו, וכבדו אותו בתפילת מוסף, אבל לדאבון לב, גמגם כמה וכמה פעמים באמירת התיבות, כאשר תלמידו שאל אותו איך זה קרה? ענהו הגאון: הרי ראית שהשליח ציבור שעלה בתפילת שחרית נכשל גם הוא בלשונו בכמה תיבות, והיה ללעג וצחוק לחבריו, לכן רציתי להסיר ממנו את הבושה והוספתי כמה וכמה שגגות לשון גם מצדי (אוצרות התורה).

עוד מובא מעשה בעניין הזהירות בכבוד החבר עם רבי חיים חזקיהו מדיני (אחד מחכמי ארץ ישראל לפני כמאה שנה שחיבר את הספר  "שדי חמד" – שהוא אנציקלופדיה תלמודית ענקית בכל נושאי התורה) שסיפר פעם לאחד מבאי ביתו שבצעירותו לא הצטיין בכישרונות מיוחדים. מעייני החכמה נפתחו לו כשהיה מבוגר יותר, בגלל מעשה שאירע לו.

ומעשה שהיה כך היה. בהיותו אברך צעיר לשנים – למד בכולל אברכים, שהחזיק גביר גדול בביתו על חשבונו. הוא לא נמנה אז על בעלי הכישרונות הגדולים שהיו בכולל, אך שקד על תלמודו ועשה חיל. אחד מבני החבורה שנתקנא בו, יזם עלילה שפלה עליו, מה עשה? הלך ושיחד את המשרתת הערבייה אשר הייתה באה בכל בוקר לנקות את בית המדרש, שתוציא עליו שם רע, ותפרסם ברבים שכאשר היא משכימה לבוא לבית המדרש על מנת לנקותו, הוא מפתה אותה למעשים לא צנועים. ואכן בוקר אחד הגיעה המשרתת, ומיד בכניסתה לבית המדרש הרימה קול צעקה והאשימה אותו בהתנהגות בלתי צנועה. מיד התקהל שם קהל רב והאשימו אותו בצביעות, חירפו וגידפו אותו והיה חילול ה' גדול מאוד. לא יכל הוא לשאת את הבושה האיומה ונאלץ לברוח משם. ראש הכולל לא האמין לדברי הערבייה ופיטר אותה ממשרתה.

לאחר תקופה מסויימת כאשר כלו דמי השוחד מכיסה, באה אליו הערבייה והתחננה לפניו שיסלח לה על העוול שגרמה לו. היא הבטיחה לו, שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת ותאמר שהיתה זו עלילת שוא, וכי אחד האברכים שיחד אותה בממון כדי שתעליל עליו את העלילה. והוסיפה ואמרה: הואיל ופרנסתה אינה מצויה בידה היא מבקשת ממנו שלאחר שהיא תטהר את שמו, הוא יבוא וישתדל למענה אצל בעל הבית שיחזירה לעבודה.

ברגע זה – בעל ה"שדי חמד" – עמד בפני התלבטות נוראה: מצד אחד שמח על ההזדמנות אשר לה ציפה כל הזמן ששמו יטוהר מהאשמה הנוראה, והכל יבוא על מקומו בשלום. וכמעט נעתר לבקשתה, אך באותו רגע צצה בו מחשבה הפוכה. הרי חילול השם גדול כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול ה' אודות התנהגותו המבישה של האברך, ויגרם עלבון נורא. מוטב אם כן שימשיך לסבול חרפתו בדומיה עד יעבור זעם, ובלבד שלא לעורר מהומה מחדש. ההתלבטות הייתה קשה מאוד, המחשבות התרוצצו במוחו ובכל רגע שינה דעתו, עד שהחליט לפנות אל המשרתת ולומר לה: מה שהנך מבקשת שאשתדל אצל בעל הבית למענך, מסכים אני לעשות, אולם אני אוסר עלייך באיסור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה.

באותה שעה שקיבלתי את ההחלטה הקשה אשר עלולה הייתה לסכן את כל עתידי בעולם התורה – אמר בעל ה"שדי חמד" – הרגשתי איך מעיינות החכמה נפתחים אצלי. במקום הנזק שהיה צפוי מהחלטתי – זכיתי לסיעתא דשמיא במידה בלתי מצויה אשר הביאתני עד הלום (לקח טוב).