פרק ג משנה י
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ –
רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ,
אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר:
שֵׁינָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם,
וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
באור המשנה
הוא – רבי חנינא בן דוסא, היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו – כל מי שאהוב לבריות במעשיו הטובים, רוח המקום נוחה הימנו – בידוע שהוא אהוב גם למעלה בשמים, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – ששונאים אותו הבריות בגלל מידותיו הרעות, אין רוח המקום נוחה הימנו – גם בשמים אין אוהבים אותו לפי ששם שמים מתחלל על ידו.
רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית – אדם שמתעצל לקום בבוקר לעבודת הבורא לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, עד שעובר הזמן של חיוב קריאת שמע, ויין של צהריים – אדם שנמשך אחר היין ומתרגל לשכרות. ושיחת הילדים – פטפוט יתר עם הילדים שמבטלת את האדם מלימוד התורה, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ – שמתכנסים שם עמי הארץ ומדברים דברים בטלים, מוציאין את האדם מן העולם – דברים אלו גורמים לו לאדם שיתקצרו חייו מפני שהעולם לא נברא אלא כדי לעסוק בתורה, כי העוסק בתורה מוסיפין לו חיים וזה שעוסק בדברים בטלים למה יוסיפו לו חיים?!
מעשי אבות
רבי חנינא בן דוסא מלמדנו במשנתנו שכל מי שאהוב בעיני הבריות כאן בעולם הזה, בידוע שהוא אהוב גם למעלה בעיני הקדוש ברוך הוא, ועל כן על האדם להתאמץ בכל כוחותיו למצוא חן גם בעיני הבריות כמו שדרשו חכמים בתלמוד (יומא פו.) את הפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, ועל ידי כך מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו ועל ידי כך לומדים ממנו ונעשה קידוש השם גדול בעולם.
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי להם לאביו ולרבו שלימדוהו תורה, פלוני זה שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו ועל ידי כך נמצא שם שמים מתחלל ועוונו של זה גדול עד מאוד (יומא פו.).
רבי דוסא בן הרכינס היה בדור הראשון לתנאים, בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי, שהאריך ימים אחריו.
בדורם של חכמי יבנה היה כבר זקן מופלג, עיניו כהו ולא היה יכול לבוא לבית המדרש, ולכן חכמי הדור היו באים לביתו על מנת לשאול אותו בענייני הלכה (יבמות טז.).
מעשה שבאו שני עדים אל רבן גמליאל והעידו שראו את הירח בזמנו. דהיינו: בליל שלשים אך בליל עיבורו, (כלומר, ליל שלושים ואחד) לא נראה, וקיבל רבן גמליאל את עדותם וקידש את החודש, וכששמע זאת רבי דוסא בן הרכינס אמר שעדי שקר הם לפי שאי אפשר הדבר שהירח יראה בזמנו ולא יראה בליל עיבורו, הרי זה דומה לעדים שמעידים על אישה שילדה ולמחרת רואים אנו שכרסה בין שיניה, דהיינו מעוברת היא! רבי יהושע הסכים עימו ואמר לו: רואה אני את דבריך, ורצה לעשות את המועדות למחרת היום שנקבע על ידי הנשיא רבן גמליאל.
שלח רבן גמליאל שליח לרבי יהושע ואמר לו: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפור שחל להיות בחשבונך. כשבא רבי יהושע להתייעץ על כך עם רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו רבי דוסא: אם באים אנו לדון אחרי בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד, ט) ולמה לא נתפרשו שמותיהם של הזקנים, אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בבית דין על ישראל, הרי הם כבית דינו של משה רבינו.
נטל רבי יהושע מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, ואמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי בחכמה, ותלמידי שקיבלת את דברי (ראש השנה פרק ב משנה ט).
בגמרא במסכת יבמות מובא שבימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה "צרת הבת" לאחים. כלומר, מי שנשא אישה "צרה" על בת אחיו ומת בלא בנים, יש אומרים: שצרת הבת מותרת להתייבם לאחי המת למרות שהבת אסורה עליו ויש אומרים: שאסורה להתייבם לו הואיל והבת עצמה אינה ביבום, שהרי אחי המת אביה הוא, ונודע שרבי דוסא התיר את צרת הבת לאחים כדברי בית שמאי. והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה והכרעתו כבית שמאי היתה הכרעה בעלת משקל רב, ולא יכלו לשאול אותו מיד כיון שהיה זקן מאוד ועיניו כהו עד כדי כך שנמנע מלבוא לבית המדרש.
אמרו חכמים: מי ילך ויברר את הענין עמו? אמר להם רבי יהושע: אני אלך, ואחריו מי ילך? רבי אלעזר בן עזריה, שאמנם היה צעיר אבל מחכמי הדור היה, ואחריו מי? רבי עקיבא, הלכו ועמדו בפתח ביתו, נכנסה שפחתו ואמרה לו: רבי, חכמי ישראל באו אליך, אמר לה: יכנסו. כאשר נכנסו, רבי דוסא תפס את רבי יהושע והושיבו על מטה של זהב, לפי שרבי דוסא היה עשיר מופלג.
אמר לו רבי דוסא לרבי יהושע: אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: מי הוא? אמר לו: רבי אלעזר בן עזריה, אמר לו: וכי יש לו בן לעזריה חברינו? קרא עליו את הפסוק: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (תהלים לז, כה), תפסו והושיבו על מיטה של זהב. אמר לו רבי אלעזר: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: ומי הוא? אמר לו: עקיבא בן יוסף, אמר לו: אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב בני שב! ירבו כמותך בישראל, קרא עליו את הפסוק: "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א).
התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו ל"צרת הבת", אמרו לו: "צרת הבת" מהי? אמר להם: מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. אמרו לו: והלכה כדברי מי? אמר להם: הלכה כבית הלל, אמרו לו: והלא משמך אמרו שהלכה כבית שמאי? אמר להם: דוסא שמעתם, או הרכינס שמעתם? אמרו לו: חיי רבי! סתם שמענו. כלומר, בן הרכינס שמענו, אמר להם: אח קטן יש לי בכור שטן הוא (פירש רש"י: שהוא חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה, ואינו שב משמועתו לעשות כרבים) ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות בעניין זה לפי שיש עמו שלש מאות הוכחות בצרת הבת שהיא מותרת, אבל אין אתם צריכים לחשוש לו, כי מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שצרת הבת אסורה (יבמות טז.)
כאשר ראה רבי דוסא בן הרכינס את רבי יהושע בן חנניה קרא עליו את הפסוק שבנביא ישעיה (כח, ט): "את מי יורה דעה… גמולי מחלב" – זכור אני, שהיתה אימו מוליכה את עריסתו לבית המדרש בשביל שיתדבקו אוזניו בדברי תורה (ירושלמי יבמות פ"א, ה"ו).