פרק ג משנה ז
רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר:
תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט, יד):
"כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר: "מַה נָּאֶה אִילָן זֶה"! "וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה"! –
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
באור המשנה
רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו – אל תמנע מלקיים מצוות ומעשים טובים בין בגופך בין בממונך. שאתה ושלך שלו – לפי שאינך נותן משלך, לא מגופך ולא מממונך, שאתה וממונך שייכים לקדוש ברוך הוא. וכן בדוד – שקיבץ כסף לבנות את בית המקדש. הוא אומר – בתפילתו לה' יתברך בדברי הימים. "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" – כל מה שאנו נותנים אינו אלא מכח ידך.
רבי שמעון אומר (יש שגורסים: רבי יעקב אומר): המהלך בדרך ושונה – ההולך בדרכו ולומד ומשנן דברי תורה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה – באמצע שעוסק בדברי תורה הוא מפסיק ואומר: מה יפה האילן הזה ומה יפה השדה החרושה הזאת וכן הוא הדין לכל שיחה בטלה אלא שדיבר הכתוב בהווה שכן דרך הולכי דרכים לדבר על מה שרואים בעיניהם. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו – נחשב לו כאילו חייב מיתה לפי שהתורה היא חיים לעוסקים בה, והמפסיק מלימודה הרי הוא כפורש מן החיים ומתחייב בנפשו, ויש מפרשים: שמתחייב בנפשו מפני שהוא פוגע בכבוד התורה שככה מפסיק באמצע לימודה לדברים בטלים.
מעשי אבות
רבי אלעזר איש ברתותא היה תלמידו של רבי יהושע בן חנניה וחבירו של רבי עקיבא שם אביו היה יהודה.
במשנתנו ראינו שדרש בענין נתינת הצדקה לעניים, והוא באמת היה נאה דורש ונאה מקיים כפי שמסופר עליו במסכת תענית (כד.) בכל פעם שהיו גבאי צדקה רואים אותו היו בורחים מפניו, כי היה רגיל לתת להם כל מה שבידו לצדקה, ומסופר שיום אחד הוא יצא לשוק על מנת לקנות נדוניא לצרכי חופת בתו, וכשראוהו גבאי הצדקה ברחו מפניו, הלך ורץ אחריהם, אמר להם: אני משביע אתכם שתאמרו לי במה אתם עוסקים כעת, אמרו לו: אנחנו אוספים כסף על מנת להשיא יתום ויתומה, אמר להם, העבודה! (לשון שבועה) שהם קודמים לבתי, נטל כל מה שהיה לו ונתן להם. נשאר לו בכיסו דינר אחד, הלך וקנה בו חיטים לצורך בתו, והניחם במחסן.
אמרה אשתו לבתה, לכי וראי מה הביא אביך, אמרה לה כל מה שהביא הניח במחסן, באה לפתוח את המחסן, ראתה שהמחסן מלא חיטים עד שהיו יוצאים החיטים המבורכים מתחת הדלת, הלכה אליו בתו ואמרה לו: אבא, בוא וראה מה עשה לך אוהבך הקדוש ברוך הוא, אמר לה, העבודה! הרי הם הקדש עליך ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל.
וגדולה היא עד מאוד מעלת הצדקה וכמו שאמר רב אסי: שקולה הצדקה כנגד כל המצוות (בבא בתרא ט.).
אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג): "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (סוכה מט:).
רבי אבא דרש על הפסוק במשלי (ג, כו): "כי ה' יהיה בכסלך" – אם נתת צדקה מכיסך, הקדוש ברוך הוא משמרך מן הפיסין ומן הזימיות ומן הגלגליות ומן הארנוניות, שכל אלו מיני מיסים הם (ירושלמי פאה פ"א, ה"א).
דוד המלך אמר בתהילים (יז, טו): "אני בצדק אחזה פניך" – בוא וראה כמה גדול כוחה של צדקה שבשביל פרוטה אחת שאדם נותן לעני זוכה ומקבל פני השכינה, דבר אחר: מה ראה דוד המלך לפרש כוחה של צדקה בלבד? אלא ללמדך, שאפילו רשעים שאין בידם אלא זכות של צדקה בלבד, זוכים בה ורואים פני שכינה (שוחר טוב יז, מדרש תנחומא ויקרא).
ובענין הממון יש לזכור את דברי הפייטן "בן אדם למה תדאג על הדמים (דהיינו, הכסף) ולא תדאג על הימים – כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים, רדוף אחרי התורה והמצוות כי הם לעד קיימים" ואדם שזכה לעושר ידע להשתמש בו כהלכה באופן שיהיה לו לתועלת באחרית ימיו, כדברי התנא רבי יוסי בן קיסמא במסכתנו (פרק ו, משנה ט): "בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
עוד בענין הצדקה מובא מעשה בירושלמי שפעם אחת היו צריכים חכמים נדבה לדבר מצוה. שלחו את רבי עקיבא ועוד אחד מן החכמים עמו לביצוע מגבית. הגיעו שניהם לביתו של אדם שהיה רגיל לתרום להם צדקה בעין יפה וביקשו להיכנס אליו כדי להתרים אותו. לפתע שמעו קול ילד השואל את אביו: מה נקנה לך היום לאכול? ענה לו אביו: קנה לי עלשים (מין ירק)! אך לא טריים מהיום, כי אם מאלו שנלקטו כבר מאתמול, שהם כבר כמושים ויבשים, ולכן מחירם זול.
כאשר שמעו זאת רבי עקיבא וחבירו יצאו מיד מחצר הבית והלכו להם לדרכם לגבות תרומות אצל שאר בני העיר, לאחר שסיימו לגבות צדקה מכל בני העיר חזרו ובאו לביתו של אותו האיש לגבות גם ממנו צדקה לפי יכולתו. אמר להם אותו האיש: מדוע לא באתם אלי בראשונה כפי שנהגתם תמיד? אמרו לו: כבר באנו בתחילה אך שמענו את השיחה שהיתה לך עם בנך וכו'…
אמר להם: מה שביני לבין בני יודעים אתם, אך אין אתם יודעים מה שביני לבין בוראי! ואף כי באתם אלי רק בסוף – לכו ואמרו לאשתי, שתתן לכם מדה אחת מלאה דינרים! הלכו ואמרו לה, אמרה להם: מה אמר לכם שאתן מידה גדושה וגדולה – שהדינרים מוגבהים בה לערמה גבוהה יותר מאשר שפת הכלי, או מידה מחוקה – שהדינרים ממלאים אותה בדיוק על שפתה? אמרו לה חכמים: לא אמר לנו אם גדושה או מחוקה, אלא סתם "מידה" אמר לנו. אמרה להם: אני אתן לכם מידה גדושה בדינרים: אם אמר גדושה הרי עשיתי כדבריו, ואם לאו הריני מנכה את הגודש מכתובתי. כשהגיע בעלה לבית ושמע זאת הכפיל לה את כתובתה (ירושלמי פסחים פ"ד, ה"ט).
כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, ולמי שנותן וגם מפייס לעני מתברך בשבע עשרה ברכות ועליו נאמר: "טוב עין הוא יבורך" ("טוב" בגימטרייה שווה לשבע עשרה) כשמקבל את העני בסבר פנים יפות ומפייסו, וגם נותן מלחמו לדל מתברך מן השמים (בבא בתרא ט:).
למדנו במשנתנו שהאדם הנותן צדקה לעני לא משל עצמו הוא נותן אלא משל הקב"ה, לפי שהעושר הוא של ה' יתברך, שנאמר: "והעושר והכבוד מלפניך". ודרש רבי תנחומא על הפסוק שבמשלי (ג, ט): "כבד את ה' מהונך" – אמר הקדוש ברוך הוא: לא אמרתי שתכבדני משלך, אלא משלי, כבד את ה' ממה שחננך. וכן הוא אומר (איוב א, ג): "מי הקדמני ואשלם", מי מל את בנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה מזוזה ומעקה לביתו עד שלא נתתי לו בית, מי הפריש בכורות וראשית הגז מצאנו עד שלא הקדמתיו, מי אמר לפני שירה עד שלא עשיתי לו ניסים… (פסיקתא פרשת עשר תעשר).
ומובא בזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף נט.) שהצדקה שאדם זורע אותה בעולם הזה, קוצר אותה ואת פירותיה בעולם הבא, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", והיא מובילה אותו כשיוצאת נשמתו ומעלה אותו במקום כבוד בגן עדן, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה מב).
גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" (בבא בתרא י.).