מסכת אבות- פרק ג משנה ח

פרק ג משנה ח

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ – 

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, 

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד 

פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ". 

יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? 

תַּלְמוּד לוֹמַר (שם): "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – 

הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ.

באור המשנה

רבי דוסתאי ברבי ינאי – בנו של רבי ינאי, משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו – מתוך כך שמתרשל בלימודו ולא חוזר על תלמודו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו – נחשב לו כאילו מתחייב בנפשו לפי שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ושגגתו עולה זדון, ויש מפרשים: שהטעם לכך שהוא כאילו מתחייב בנפשו הוא מפני שאותה משנה הייתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו.

שנאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" – ושם אין כוונת הפסוק על ראיית העין ממש דהיינו, ראיית הניסים והנפלאות שראו במדבר, שהרי התורה לכל ישראל נאמרה, והדורות האחרונים לא ראו את הניסים, אלא הכוונה על ראיית עין השכל, ורצונו לומר: דברים שראית בעין שכלך דהיינו, התורה היזהר בהם שלא תשכחם.

יכול אפילו תקפה עליו משנתו? – האם גם כשהיה לו קשה להבין את המשנה ומתוך כך שכחה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו? תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" – הא אינו מתחייב בנפשו – מפסוק זה למדנו שאינו מתחייב בנפשו, עד שישב ויסירם מלבו – מחמת עצלותו ורשלנותו מלעסוק בתורה, ולא כאשר שכח את דברי התורה מתוך אונס.

מעשי אבות

רבי דוסתאי בנו של רבי ינאי מופיע רק פעמיים בכל השישה סדרי משנה (במסכת עירובין פרק ה, משנה ד וכאן במשנתנו) ובשניהם הוא מוסר דברים משמו של רבי מאיר, כנראה שהיה תלמידו. 

שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה האיש מחזר אחר האישה ואין האישה מחזרת אחרי האיש? ענה להם: משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי מחזר על מי? בעל האבדה מחזר על אבדתו! כך גם האיש מחזר אחרי האישה שנבראה מצלעו.

עוד שאלוהו: מפני מה האיש מקבל פיוס והוא נוח לרצות ואילו האישה אינה מקבלת פיוס וקשה לרצותה? ענה להם: זה האיש ממקום שנברא, דהיינו הקרקע שהיא רכה ולכן הוא רך ונוח להתפייס. וזו האישה ממקום שנבראה, דהיינו העצמות שהם קשות ולכן היא קשה להתפייס.

עוד שאלוהו: מפני מה קולה של האישה ערב ואין קולו של האיש ערב? ענה להם: זו האישה ממקום שנבראה דהיינו מהעצם שכשמכים עליה קולה נשמע, וזה האיש ממקום שנברא דהיינו הקרקע שכשמכים עליה אין קולה נשמע (נדה לא:).

במסכת בבא בתרא (י.) מובאת דרשתו בעניין הצדקה, בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, מידת בשר ודם, אדם מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו, ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואם תמצא לומר מקבלין אותו הימנו ספק רואה את פני המלך ספק אינו רואה את פני המלך, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך" (תהלים יז, טו).

למדנו במשנתנו שכל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת התרשלות מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, מכיוון שרצונו של ה' יתברך שתהיה תורתו הקדושה שגורה בפינו ככתוב בתורה: "והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך", ושתהיה חקוקה על  לוח לבנו כמו שכתוב: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך" (דברים ו, ו).

וזה לשון מדרש שוחר טוב בספר משלי (פרק י) אמר רבי ישמעאל בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט וכיון שתלמיד חכם בא לפניו אומר לו: כלום עסקת בתורה? אומר הן, אומר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל והודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית, מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה יהא תפוס בידו שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין וכו'. 

הקדוש ברוך הוא נתן באדם טבע של שכחה, וכל זה אך ורק לטובתו כדי שישכח את כל הצרות והייסורים שעברו עליו, כי אם לא היה באדם את טבע השכחה הוא לא היה יכול להמשיך ולחיות עקב הצרות והייסורים שעוברים עליו ואינו שוכחם. אך על האדם לדעת שלא להשתמש במתנה יקרה זו שנתן לו הקדוש ברוך הוא, וישכח חס ושלום את בוראו ואת התורה הקדושה.

למה הדבר דומה?

לראובן שהיה חייב סכום גדול לשמעון ולא היה לו מה לשלם לו, הלך ראובן אצל ידידו לוי וביקש ממנו עצה כיצד להתפטר מבעל חובו, כי שמעון דוחק אותו מאוד שישלם לו מיד את החוב. אמר לו לוי: תעשה את עצמך שוטה, וכאשר יבוא אליך שמעון לתבוע את החוב תתחיל לצפצף ולשרוק ולרקד במחולות. וכן היה, שכאשר בא שמעון לבית ראובן וראה אותו במצב כזה ריחם עליו וחזר לביתו. 

אחר כך בא ראובן אל לוי לבקש ממנו הלוואה למספר ימים, ולוי הסכים לתת לו. וכאשר הגיע זמן הפירעון בא אליו לוי לתבוע את חובו, מיד התחיל ראובן לצפצף ולשיר כאשר עשה נגד שמעון. כשראה כך לוי כעס עליו מאוד ואמר לו: נבל שכמותך! הרי אני בעצמי נתתי לך את העצה הזאת, ובעצה זו אתה בא להשתמש כנגדי? (משלי המגיד מדובנא).

וצריך כל אדם להיזהר לחזור תמיד על תלמודו כי בקלות הוא יכול לשכוח את לימודו כפי שאמר רבי הושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: מים, יין וחלב, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ונאמר: (שם) "לכו שברו ואכלו… בלא כסף ובלוא מחיר יין וחלב"– לומר לך שלשה משקין הללו אין נפסלים אלא בהיסח הדעת (שמשקה שהניחוהו מגולה נפסל לשתיה שמא שתה ממנו נחש וכדומה) אף דברי תורה אין משתכחים אלא בהיסח הדעת (תענית ז:).

רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר (סנהדרין צט.)

רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת (שם).

נאמר על התורה: (איוב כח, יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"  – אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז, ונוחים לאבדם ככלי זכוכית (חגיגה טו.).

נמשלו דברי תורה לכלי מילתין (מין צמר דק כמשי, ונקרא על שם מקומו), מה כלי מילתין לא במהרה אתה קונהו, אבל במהרה אתה קורעו, כך הם דברי תורה – קשים הם לקנותם ונוחים לאבדם, ודברי שטות דומים הם לכלי שק – מה כלי שק במהרה אתה קונהו, אבל לא במהרה אתה קורעו, כך הם דברי שטות – נוחים לקנותם וקשה לאבדם (אבות דרבי נתן).

מעשה בזבדי בן לוי שהיה מתאווה לראות פניו של רבי יהושע בן לוי, נראה לו בחלומו והראהו בני אדם שפניהם זקופות ובני אדם שפניהם נמוכות, אמר לו: אלו מה הם? אמר לו: אלו שפניהם זקופות תלמודם בידם, ואלו שפניהם נמוכות אין תלמודם בידם (קהלת רבה ט).

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונהו מאה ואחד. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (חגיגה ט:).

הוא היה אומר

אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריה בירושלים? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלי לא עלינו לירושלים אלא כדי לרחוץ בחמי טבריה – דיינו. ונמצאת עלייתם שלא לשמה (פסחים ח:).

רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר משום רבי מאיר: הרי הוא אומר ביצחק (בראשית כו, כד): "וברכתיך" – דרש יצחק ואמר: הואיל ואין הברכה שורה אלא במעשי ידיים, עמד וזרע, שנאמר (בראשית כ, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (תוספתא ברכות ז).