פרק ב משנה ג
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת,
שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן,
נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן,
וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.
באור המשנה
משנתנו היא המשך דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא וכך היה אומר: הוו זהירין ברשות – אפילו כשאתם עוסקים בצרכי ציבור היו זהירים ביחסים שלכם עם השילטון, שלא תגלו לאנשיו יותר מדי מענייניכם, ולא תסמכו על הבטחותיהם. שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן – אם רואים אתם, שמסבירים לכם פנים ומקרבים אתכם, דעו לכם, שאינם עושים את כל זה אלא אך ורק לתועלתם העצמית. נראין כאוהבין בשעת הנאתן – מראים עצמם כאוהבים וידידים כשהם נהנים מכם, כגון: בשעה שמקבלים מכם מתנות, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו – בשעת צרתו אין זוכרים לו כל החסד שעשה עמהם, ואינם באים לעזרתו.
מעשי אבות
התנא רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא בא ללמדנו במשנתנו שאף על פי שאמר שמעיה לעיל (פרק א, משנה י): "ואל תתודע לרשות" כיון שסופו לא יהיה טוב, אבל פעמים צריכים להיכנס לשלטון לצרכי הציבור, כמו שמצינו במרדכי הצדיק שהיה יושב בשער המלך, וכן מצינו ברבינו הקדוש עם אנטונינוס וזה היה לצורך הציבור, וזו מצוה גדולה, שאם הוא מצוי שם הוא עשוי להביא תועלת לציבור.
אבל יחד עם זאת יש להיזהר שלא לתת להם הרבה מעות של הציבור בכוונה להיות עמם ידידים שיעמדו להם לעת מצוקה, אלא יש להקפיד על ממון הציבור, לפי שאי אפשר לסמוך על אנשי הרשות שיעמדו בשעת דחקו של הציבור (מדרש שמואל בשם הרשב"ץ).