מסכת אבות- פרק ב משנה ב

פרק ב משנה ב

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: 

יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, 

שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. 

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. 

וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם.

באור המשנה 

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ – יפה לו לאדם שיעסוק בתורה וגם במלאכה, שיגיעת שניהם משכחת עוון – שעל ידי כך שהוא גם לומד וגם עובד אז יצר הרע מתרחק ממנו כי לימוד התורה מתיש את כוחו של האדם, והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו.

וכל תורה שאין עמה מלאכה – כל מי שלומד תורה ואין לו מלאכה להתפרנס ממנה, סופה בטלה – עתיד הוא להבטל מלימוד תורתו, שאם אין קמח אין תורה, לפי שאי אפשר לו לאדם להתקיים בלי מזונות. [ומובא בכסף משנה בהלכות תלמוד תורה (פרק ג, הלכה י) שכל גדולי התורה היו לוקחים פרנסתם מן הציבור, משום עת לעשות לה', כדי שיוכלו לטרוח בתורה כראוי].  וגוררת עוון – שמחמת עניותו יבוא לידי חנופה רמאות גניבה וגזילה ולעבירות אחרות. וכל העמלים עם הציבור – כל מי שעוסק בצרכי הציבור. יהיו עמלים עמהם לשם שמים – לשם מצוה ולא כדי להתפאר או להתגאות על הציבור. שזכות אבותם מסייעתן – שזכות אבותם של הציבור מסייעת לציבור שיצליחו כל העמלים עמהם. וצדקתם – של האבות, עומדת לעד – ולפיכך אין להם להתייהר ולהתגדל על הציבור, ואתם – העוסקים עם הציבור, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם – למרות שפעמים נמנעים העוסקים בצרכי ציבור מלעשות איזו מצוה בגלל עסקי הציבור, אל להם לדאוג, כי ה' יתברך יעלה עליהם שכר כאילו הם עשו את אותה מצוה מאחר שעמלים הם עם הציבור לשם שמים (רמב"ם), וכן נאמר בירושלמי: העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה.

מעשי אבות

רבן גמליאל שבמשנתנו הוא בנו של רבי יהודה הנשיא, מי שמילא את מקומו כנשיא. מסופר במסכת כתובות (קג:) שבשעת פטירתו של רבי אמר: לבני הגדול אני צריך. ניכנס אצלו רבן גמליאל ומסר לו סדרי נשיאות, אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים. היו לו לרבן גמליאל שני בנים: יהודה והלל, ובנו יהודה מילא את מקומו כנשיא (פסחים נא.).

רבן גמליאל נטמן ליד אביו רבי יהודה הנשיא בבית שערים (בכביש 722, מצומת התשבי, מול מושב שדה יעקב, באתר רשות הגנים הלאומיים – בית שערים, ראה מפה בסוף הספר).

שנינו, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא דורש על הפסוק (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך" כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות – אין מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא:).

למדנו במשנתנו שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כלומר: שצריך האדם שידע מלאכה בנוסף ללימוד התורה כדי שיהיה לו ממה להתפרנס, ונאמר במסכת קידושין (כט.) אמר רבי יהודה: "כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות", שכיון שלא למד אומנות יחסר לו מה לאכול, וילך וילסטם ויגזול את הבריות על מנת להשיג לעצמו אוכל. 

מעשה בעשיר גדול, שהיה לו בן יחיד, ולימדו תורה עד גיל שמונה עשרה, ואז קודם שהשיאו אשה, ביקש ממנו שילמד את מלאכת הצורפות, והזמין לביתו צורף אומן גדול כדי שילמד את בנו מלאכה זו, והבן לא היה רוצה לטרוח וללמוד מלאכה כלל, ויאמר לאביו, למה לי לטרוח את כל הטורח הזה, והלא ה' חנן אותנו בעושר גדול, עד שאתה מפרנס בחינם כמה משפחות של עניים ואלמנות ויתומים, ולמה זה אני אתייגע לריק ללמוד מלאכה, ואף על פי כן אביו הפציר בו מאוד ללמוד מלאכה זו, ונאלץ אביו לשחד אותו, שעל כל יום שילמד מלאכה זו, יקבל חמשה דינרי זהב, וגם האומן שהיה מומחה מאוד במלאכה זו, השכיל לחבב עליו את המלאכה, בעשותו לפניו כמה תכשיטים יפים מאוד להפליא, עד שהסכים הבן, ולמד את מלאכת הצורפות בשלימות, ובסיום לימודיו, לקח הבן את כלי האומנות והכניסם לארון אחד במחסן וסגר עליהם את הדלת.

לאחר מספר שנים נפטר האב העשיר, והבן ירש את כל ממונו, אוצרות כסף וזהב, קרקעות ובתים לרוב, התחיל אותו הבן לפרנס את עצמו מכל הירושה שירש מאביו, אך גלגל הוא שחוזר בעולם ולאחר שלש – ארבע שנים, לא נשאר דבר מכל הירושה, והתחיל אותו הבן למכור מעט מעט מן הרהיטים של הבית, לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ושוב נזכר במלאכת הצורפות אשר לימדו אביו, כמעט בעל כורחו, ומיד פתח את החדר ששם נמצאו כלי אומנותו, והתחיל לעבוד במלאכה זו, והצליח בה מאוד, והתפרנס בריווח ובשפע רב.

בכל יום שהיה נכנס לעשות מלאכתו היה מברך בברכת המתים את אביו ואומר: תהא מנוחתו כבוד בגן עדן, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, ואשתו שומעת את דבריו, יום אחד, שאלה אותו אשתו, אני לא מבינה, מדוע כשנפטר אביך והשאיר לך אוצרות כסף וזהב לא ברכת אותו כלל, ורק עתה שאתה טורח ועוסק במלאכת הצורפות פיך מלא תהילות וברכות למר אביך המנוח, השיב לה, דעי לך, כי כשבא אבי ללמדני מלאכה זו לא ידעתי איזו טובה תצמח לי ממנה, וסרבתי לשבת ללמוד מלאכה זו כי היה עלי הדבר לטורח גדול, עד שאבי המנוח היה משחדני ונותן לי חמשה זהובים על כל יום שאעסוק במלאכה זו, כי אבי היה איש חכם הרואה את הנולד, שהרי כל הכסף של הירושה חלף והלך לו, ואלמלא מלאכה זו, היינו עתה כולנו גוועים ברעב, ואך עתה ידעתי כמה טובה גדולה עשה עימי אבי המנוח ולכן עתה אני מזכירו לשבח ומברכו בכל ליבי שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים (בן יהוידע ברכות סג.).