מסכת אבות- פרק ב משנה ד

פרק ב משנה ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר: 

עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. 

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. 

הִלֵּל אוֹמֵר: 

אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, 

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, 

וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, 

וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. 

וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה.

באור המשנה

הוא – רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, היה אומר: עשה רצונו – עשה רצונו של הקדוש ברוך הוא בלימוד התורה ובקיום המצוות. כרצונך – בלב שלם ובנפש חפצה, כאילו אתה עושה את רצון עצמך. כדי שיעשה – הקדוש ברוך הוא, רצונך – למלא משאלות לבך. כרצונו – כפי רצונו באמת להיטיב לבריותיו.

בטל רצונך מפני רצונו – אם יצר הרע מנסה לשכנע אותך לעבור עבירה, תבטל את הרצון שלך לעשות את העבירה מפני רצונו של בוראך, האוסר עליך את הדבר, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך – כדי שעל ידי כך הקדוש ברוך הוא יפר את עצת כל הקמים עליך לרעה.

הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור – אלא תשתתף עם הציבור בצרתם, שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור (תענית יא.) וזה דווקא בציבור ההולך בדרך הישרה, אבל ציבור הנוטה לדרך רעה ומעשיהם מקולקלים, כל הפורש מהם הרי זה משובח, ועל זה אמר ירמיהו הנביא: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" (ירמיה ט, א).

ואל תאמן בעצמך עד יום מותך – אל תבטח בצדקתך שלא תיכשל ולא תרד ממעלתך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי (ברכות כט.).

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו – אם ראית את חברך שבא לידי ניסיון ונכשל, אל תדינהו לכף חובה עד שתגיע בעצמך לידי ניסיון כמותו ולא תיכשל.

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע – אם יש לך סוד, אל תגלהו אפילו לחברך הטוב ביותר, ואפילו בינך לבין עצמך, ואל תאמר: דבר זה אי אפשר שישמע ויתגלה לפי שסופו להשמע – ולהתגלות, כמו שנאמר: "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י, כ). וכבר אמרו חכמים בילקוט שמעוני: אזניים לכותל.

ואל תאמר לכשאפנה אשנה – אל תאמר כשאתפנה מעסקי אעסוק בתורה, שמא לא תפנה – כי יטרידוך עניינים שונים בעסקיך, ומי שמרבה בנכסים מרבה בדאגות ובסוף אדם זה יפטר מן העולם בלא שלמד תורה ולכן כבר אמר הלל (בפרק א, משנה יד): "ואם לא עכשיו אימתי"?

מעשי אבות

למדנו מדברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא במשנתנו שמי שמבטל את רצונו האישי כדי לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא יזכה שגם הקדוש ברוך הוא יבטל רצון אחרים מפני רצונו. וכן מסופר במסכת תענית (כד:) על רבי חנינא בן דוסא שהיה מהלך בדרך והתחיל לרדת גשם, אמר, ריבונו של עולם, כל העולם בנחת, וחנינא בצער? פסק הגשם, כשהגיע לביתו, אמר, ריבונו של עולם כל העולם בצער לפי שצריכים הם מים לשדותיהם וחנינא בנחת (שאין לו שדה ואין לו צורך בגשם)? וחזר הקדוש ברוך הוא להוריד גשמים, נמצא שתחילה ביטל הקדוש ברוך הוא את רצונם של האחרים שהיו מבקשים גשם לשדותיהם, מפני רצונו של רבי חנינא בן דוסא שלא יצטער בגשם, וזהו מה שאמר התנא במשנתנו: "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך".

ועוד למדנו במשנתנו שאין לאדם לומר דבר סוד אפילו לחבירו הטוב ביותר ואפילו בינו לבין עצמו מפני שאפשר שהדבר יישמע כי עוף השמים יוליך את הקול, ובאמת בבא בן בוטא מאוד נזהר בכך ובזכות זה גרם להורדוס שיבנה את בית המקדש השני כפי שמסופר במסכת בבא בתרא (ג:) מעשה בהורדוס, שהיה עבד של בית חשמונאי, ונתן עיניו בילדה אחת משם, יום אחד שמע בת קול שאמרה: "כל עבד שימרוד כעת – יצליח". מה עשה? עמד והרג את כל השרים ושייר רק את אותה ילדה, כשראתה אותה ילדה שהוא רוצה לישא אותה, עלתה על העלייה והגביהה את קולה ואמרה: כל מי שיבוא ויאמר שהוא מבית חשמונאי – עבד הוא! (כי הורדוס הרג את כולם, והוא היה עבד ומלך תחתיהם), כי רק אני נותרתי מהם, ונפלה מן העליה לארץ ומתה. 

אמר הורדוס: מי דורש את הפסוק (דברים יז, טו): "מקרב אחיך תשים עליך מלך" – כלומר, דווקא מתוך המובחר שבאחיך ולא גר או עבד משוחרר? מסתמא חכמים דורשים זאת כך (ועל ידי כך גם הוא בעצמו פסול למלוכה שהיה עבד למשפחת חשמונאי), מה עשה? עמד והרג את כל החכמים, והניח בחיים רק את בבא בן בוטא כדי ליטול ממנו עצה בעת שיצטרך לכך, ולקח עור של שרץ שנקרא אנקה ששערותיו הם קשים כמחטין, ועשה מן עורו עטרה, ונתנו סביב עיניו של בבא בן בוטא, ועל ידי ששערותיו קשין כמחטין נעשה בבא בן בוטא סומא.

יום אחד בא הורדוס וישב לפני בבא בן בוטא, והוא לא ידע שהורדוס נמצא לפניו אמר לו הורדוס: ראה אדוני, זה העבד הרע מה עשה, שהרג את כל החכמים והשרים, אמר לו בבא בן בוטא: מה אעשה לו? אמר לו הורדוס: קלל אותו! אמר לו: כתוב: "גם במדעך מלך אל תקלל" (קהלת י, כ), אמר לו הורדוס: הרי הוא אינו מלך, לכן תוכל לקלל אותו, אמר: אפילו כדברך שאינו מלך רק הוא עשיר – גם אסור לקללו, שנאמר: "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר" (שם), ואפילו הוא רק נשיא גם כן אסור לקללו, שכתוב: "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז), אמר לו הורדוס: כל זה נאמר רק אם עושה מעשה עמך, אבל זה אינו עושה מעשה עמך, לכן מותר לך לקללו.

אמר לו: מתיירא אני ממנו שמא ישמע שקללתיו, אמר לו הורדוס: כעת אין שום איש בינינו שישמע שאתה מקללו ולמה אתה מתיירא? אמר לו כתוב: "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י, כ) כיון שראה שלא הועיל מאומה במה שרצה לנסותו לקלל את המלך, אמר לו: אני בעצמי הורדוס שיושב לפניך, ואם הייתי יודע שהחכמים זהירים כל כך לא הייתי הורגם, וכעת מה תקנתי? אמר לו: אתה הרגת את החכמים ועל ידי כך כיבית אורו של עולם שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). לך ועסוק באורו של עולם ותבנה את בית המקדש שנאמר: "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב).

הורדוס בן אנטיפטר מלך במשך שלושים ושבע שנה, משנת 3761 – 3724 לבריאת העולם, (1 לספירה – 36 לפנה"ס). בשנת 3742 (18 לפנה"ס) החל בשיפוץ בית המקדש שנמשך כשמונה שנים ועשה זאת כתשובה על שרצח את חכמי ישראל, אשתו היתה מרימי (מרים) בת אלכסנדר בן אריסטובלוס ממלכי החשמונאים שילדה לו שני בנים שאת שניהם ציוה הורדוס להרוג, כשמת הורדוס, בז' בכסליו, קבעו חכמים את אותו יום ליום טוב בגלל שנאתו לחכמי ישראל (סדר הדורות הקצר).

אמרו חכמים: מי שלא ראה בנין הורדוס – לא ראה בנין נאה מימיו, כי בנאו באבנים של שיש ירוק ולבן, ויש אומרים: באבנים צבועות כמו מראה כחול, ירוק ולבן, דהיינו: שַׁיִשׁ בצבעים שונים. ורצה לצפות אותו בזהב אמרו לו החכמים: הנח כך, כי כך הוא יותר נאה שנראה כמו גלי הים שהם נעין ונדין והעין מתעששת בראיתן (בבא בתרא ג:).