פרק ב

פרק ב משנה א 

רַבִּי אוֹמֵר: 

אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם? 

כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם; וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, 

שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת,

וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, 

ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ;

וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ: 

עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.

באור המשנה

הקדמה: בכל מקום שכתוב "רבי" סתם במשנה הוא רבי יהודה הנשיא שחיבר את הששה סדרי משנה (ואלו הם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות) ועל ידי כך גרם שלא תשתכח התורה מישראל.

רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כלומר, מהי הדרך שיבחר האדם להתנהג בה תמיד כל ימי חייו?

כל שהיא תפארת לעושיה – שתהיה זו דרך שהיא נאה וטובה לאדם ההולך בה, ותפארת לו מן האדם – ואף בני אדם ישבחוהו ויפארוהו על כך שהולך בדרך זו. והרמב"ם פירש שהכוונה היא לדרך האמצעית, שצריך האדם תמיד ללכת בדרך האמצעית כגון: "הנדיבות" היא הדרך האמצעית שבין הפזרנות ובין הקמצנות, שכן אם יהיה קמצן ויצבור עושר, תהיה תפארת לו, אבל בני אדם לא יפארוהו על מידתו זו, ואם יהיה פזרן, אז "תפארת לו מן האדם" כלומר, שבני אדם המקבלים ממנו מתנות יהללוהו וישבחוהו, אבל אינה תפארת לעושיה, שמא הוא בעצמו יבוא לידי עניות ויצטרך לבריות וכן בכל שאר המידות.

והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה – היזהר לקיים כל מצוה, גם מצוה שהיא נראית בעיניך קלה ופשוטה, תהא זהיר לקיימה כמו מצוה חמורה.

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות – ויתכן שהשכר של מצוה שהיא קלה בעיניך גדול יותר ממצוה שהיא נראית חמורה בעיניך. וזהו הטעם שלא גילה הקב"ה בתורה שכרן של מצוות, שאילו היה מגלה שכרן אזי היו מקיימים רק את המצוות ששכרן רב ואילו המצוות ששכרן מועט לא היו מקיימים (מדרש תנחומא עקב).

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה – כלומר, הווי מחשב את ההפסד הממוני שנגרם לך על ידי עשיית המצוה כגון, קניית ציצית ותפילין או ביטול ממלאכתך וכדו' כנגד השכר שתקבל בעולם הזה או בעולם הבא בזכות קיום המצוה שהוא הרבה יותר גדול ממה שהפסדת.

ושכר עבירה כנגד הפסדה – תחשוב תמיד שההנאה שאתה נהנה בעשיית העבירה, לא שווה לעונש שאתה צפוי לקבל בעתיד על עשייתה.

והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה – אם יצר הרע ינסה לפתות אותך לחטוא התבונן בשלשת הדברים הבאים ולא תחטא, דע מה למעלה ממך: א. עין רואה – הקדוש ברוך הוא רואה אותך בכל מקום שאתה נמצא ואפילו בחדרי חדרים, שנאמר: "אם יוצר עין הלא יביט" (תהלים צד, ט). וכן נאמר: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג).

ב. אוזן שומעת – הקדוש ברוך הוא שומע את כל מה שאתה מוציא מפיך כמו שנאמר: "הנוטע אוזן הלא ישמע" (תהילים צד, ט).

ג. וכל מעשיך בספר נכתבין – כל מה שאתה עושה בין לטוב ובין לרע נכתב בספר לפני הקדוש ברוך הוא ולא נשכח שום דבר לעולם, ועל ידי כך שאדם יזכור שלשה דברים אלו יתרחק מן העבירות ויתחזק בקיום המצוות.

מעשי אבות

רבי יהודה הנשיא נולד בשנת שלושת אלפים שמונה מאות ושמונים שנה לבריאת העולם (120 לספה"נ), חמישים ושתיים שנה אחר חורבן בית המקדש השני, באותו יום שנהרג רבי עקיבא על קידוש השם נולד רבי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם, עד שנברא צדיק כמותו שנאמר:  "וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א, ה) כלומר, כאשר שקעה שמשו של רבי עקיבא – התחילה לזרוח שמשו של רבי.

רבי יהודה הנשיא היה בנו בכורו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא, ודור שביעי להלל הזקן [וכך סדרם: א. הלל הזקן. ב. בנו שמעון. ג. רבן גמליאל הזקן. ד. רבן שמעון בן גמליאל (מעשרת הרוגי מלכות). ה. רבן גמליאל דיבנה. ו. רבן שמעון בן גמליאל. ז. רבי יהודה הנשיא].

רבי היה מזרעו של דוד המלך מצד אמו, וזכה לתואר הנעלה "רבינו הקדוש" בגלל קדושתו וטהרתו, והיה קדוש מרחם אמו, כששאלו אותו תלמידיו מדוע קוראים אותו "רבינו הקדוש?" ענה להם שמימיו לא הסתכל במילתו ולא הכניס את ידו מתחת לאבנטו (שבת קיח:).

רבותיו הידועים היו: אביו, רבן שמעון בן גמליאל, חמשת תלמידי רבי עקיבא: רבי יהודה בר אלעאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי אלעזר בן שמוע, וכן למד אצל רבי יהושע בן קורחה. רבים היו תלמידיו ומהם ראשי הדור לאמוראים כגון: רב, שמואל, רבי יוחנן, לוי, ועוד…

רבי יהודה הנשיא נולד בזמן שגזרה מלכות רומי על ישראל שלא ימולו את בניהם, והמל את בנו אחת דתו להמית, מה עשה רבן שמעון בן גמליאל, אביו? נכנס למקום צנוע בחדרי חדרים ומל את בנו. כששמע על כך שר העיר הלך והלשין עליו אצל המלך ונתן צו לשלוח את רבן שמעון בן גמליאל ורעייתו הרבנית והרך הנימול לרומי לפני המלך, ומה שירצה המלך לעשות יעשה.

יצא רבן שמעון בן גמליאל ובני ביתו והגיעו אל ארמון המלך אסורוס, בעודם ממתינים בפרוזדור עד אשר יקראו אותם למלך, יצאה המלכה מחדרה וראתה את הרבנית. שהכירה אותה מתמול שלשום ושאלה אותה לשם מה באה לארמון המלך, אמרה לה, המלכות גזרה עלינו שלא נמול את בנינו, ובעלי ואני לא צייתנו לגזירת המלך, ועתה מגישים אותנו למשפט, לחשה לה המלכה באוזן הרבנית בואי אלי לחדרי, כשהגיעו לחדר המלכה, סיפרה לה המלכה, שגם היא ילדה בן לפני עשרה ימים ושמו אנטונינוס, שימי את בנך יהודה בעריסתו של בני, וקחי את בני אנטונינוס בחיקך, ותכחישי מכל וכל את קיום ברית המילה לבנך, עשתה כן הרבנית ותקח את הילד אנטונינוס ותשימהו בחיקה, בינתיים בכה הילד אנטונינוס וביקש לינק והרבנית הניקה אותו מדדיה.

לאחר מכן נקראו לחדר ארמונו של המלך, ויאמר המלך לרבן שמעון, מדוע עברת על גזירת המלך ומלת את בנך? ענה רבי שמעון, אדוני המלך, מי הגיד לך שעברתי על גזירתך, הנה הילד לפניך בדוק וראה אם מהול הוא, אם לאו. ויצו המלך לבדוק את הילד והנה הוא ערל גמור. התפלא המלך מאוד על שר העיר, איך רימא אותו, והטריח לחינם את רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל ואת הרבנית והרך הנולד לבוא עד לארמון המלך ולהתייצב לפניו, ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, ויצו המלך לתלות את השר על העץ, ולפייס את נשיא ישראל בביטול הגזירה, ונפרד מרבן שמעון בן גמליאל ומאשתו הרבנית לשלום.

חזרה הרבנית לחדר המלכה לדרוש בשלומה והחליפו בחזרה את התינוקות שלהם. ואומר המדרש שבזכות אותו חלב שינק אנטונינוס מן הרבנית, נכנסה בו רוח טהרה, והתגייר בצינעא על ידי רבינו הקדוש, ולמד ממנו תורה, והיו ידידים אהובים כל ימי חייהם (תוספות עבודה זרה י: בשם מדרש).

עד לימיו של רבי יהודה הנשיא, לא היו רשאים להעלות על הכתב את התורה שבעל פה שלמדו בישיבות ובמרכזי התורה שבארץ ובעולם, אלא כולם היו חוזרים ומשננים את לימודם בעל פה, והתורה היתה עוברת מרב לתלמיד בעל פה.

אך לאחר שראה רבי וחכמי דורו שהתלמידים מתמעטים והולכים והגזירות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת ועלולה התורה להשתכח מישראל חס ושלום, מה עשה? הוא קיבץ את כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה, וחיבר מהכל את ספר המשנה ושננו לתלמידים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם, וכל זאת כדי שלא תשתכח התורה שבעל פה מישראל (מתוך הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

חתימת המשנה היתה בשנת 3948 לבריאת העולם (188 שנה לספה"נ) בדיוק 1500 שנה לאחר מתן תורה. המשנה מחולקת לששה סדרים ואלו הם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות ובהם שישים ושלש מסכתות.

כשראה רבי יהודה הנשיא את מעלת היסורים שהועילו לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שלא שלטה בו רימה, אמר: יסורים חביבים הם! קיבל על עצמו גם יסורים במשך שלש עשרה שנה, שש שנים היה לו חולי של אבנים בדרכי השתן, ושבע שנים כאבי שיניים, שומר הסוסים שלו, שהיה עשיר יותר משבור מלכא, לפי שהיה לו הרבה זבל ותבן רקוב מן הסוסים, שעלה מספרם עד למעלה, כשהיה נותן מספוא לבהמות, היה הולך ומגיע קולם עד למרחק של כשלשה קילומטרים. והיה מכוון לתת את המספוא לבהמות דווקא בשעה שרבי היה נכנס לבית הכסא, כדי שלא ישמע קולו של רבי, שהיה צועק מחמת היסורים, כי כן הדרך לצעוק בשעה שנותנים להם לאכול ועל ידי קולם החזק לא ישמעו את קולו של רבי מחמת יסוריו, אך אף על פי כן קולו של רבי גבר על קולם עד שאפילו יורדי הים שמעו את קולו (בבא מציעה פה.).

הגמרא שם ממשיכה ואומרת שלמרות שיסוריו של רבי היו עצומים יסוריו של רבי אלעזר בן רבי שמעון היו יותר גדולים ומשובחים, לפי שיסוריו של רבי אלעזר ברבי שמעון באו לו מאהבה והלכו לו מאהבה, אך יסוריו של רבי באו לו על ידי מעשה, ועל ידי מעשה הלכו ממנו.

על ידי המעשה הבא באו לו היסורים: פעם אחת ערך רבי סעודת מצוה ובא לשחוט עגל אחד עבור הסעודה, הלך העגל והכניס את ראשו תחת גלימתו של רבי, ועיניו זלגו דמעות והשמיע קולות של בכי לפניו כאומר: רבי, אל תשחטני! אמר רבי לעגל, לכך נוצרת ושחט אותו, אמרו בשמים: הואיל והוא לא ריחם על העגל לכן יבואו עליו יסורים.

ועל ידי המעשה הבא הלכו ממנו היסורים: יום אחד שפחתו של רבי טאטאה את הבית, ומצאה שם חולדות, מה עשתה? באה להכותם במקל ולהורגם, אמר לה רבי: הניחי להם שיצאו החוצה ואל תהרגי אותם שכתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט), אמרו בשמים: הואיל והוא מרחם על הבריות לכן נרחם גם עליו, והסירו ממנו את היסורים.

בכל אותם שנים שהיו לרבי אלעזר ברבי שמעון יסורים לא מת איש בלא זמנו, ובכל אותם שנים שהיו לרבי יסורים לא נצרכו העולם לגשמים, ולמרות שלא ירדו גשמים האדמה היתה תמיד לחה, וכשהיו עוקרים צנון מן הערוגה, היתה הגומא שהצנון היה בה מלאה מים.

לאחר שחלש רבי מהיסורים והמכאובים הקשים שעברו עליו, עבר לגור בעיר ציפורי שליד טבריה, ששם האוויר היה מבריא וצח, וחי שם שבע עשרה שנה (בראשית רבה צו. ה).

רבי יהודה הנשיא היה רגיל ללמוד תורה בכל יום עם אליהו הנביא, יום אחד היה ראש חודש ונתעכב אליהו הנביא ולא בא לישיבתו של רבי, כשבא, אמר לו רבי, מה הטעם שכבודו התעכב לבוא לישיבה? אמר לו: לא היה לי פנאי, כי הייתי צריך להעמיד את אברהם אבינו ממקומו, ונטלתי את ידיו כדי שיתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ואחר כך השכבתיו למקומו בחזרה, וכן עשיתי ליצחק, וכן ליעקב.

שאל אותו רבי, ומדוע לא העמדת את כולם בבת אחת שיעמדו לפני הקדוש ברוך הוא ויתפללו ועל ידי כך לא היית מתעכב לבוא לישיבה? אמר לו אליהו: אם הם יתפללו שלשתם כאחד אזי הם ירבו בתפילה, ויביאו את המשיח טרם שהגיע זמנו לבוא, לכן אין לי רשות להעמידם יחד, שאל אותו רבי: האם יש כדוגמתם בעולם הזה, שתהיה תפילתם נשמעת כך? אמר לו: כן, רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה. גזר רבי יהודה הנשיא תענית על כל הציבור, והעמיד את רבי חייא ובניו לפני התיבה שיהיו שליחי הצבור ויתפללו, כשהתחיל רבי חייא לומר: "משיב הרוח" שבתפילת שמונה עשרה מיד נשבה הרוח, כשאמר "ומוריד הגשם" – ירד הגשם, כשהגיע לומר "מחיה המתים", הזדעזע כל העולם כולו והמתים רצו לחיות ולעמוד מקברם, אמרו בשמים: מי הוא זה שגילה סוד זה בעולם שתפילת רבי חייא ובניו מתקבלת כתפילת האבות? אמרו: אליהו גילה זאת, הביאו לאליהו, והלקו אותו שישים מלקות בשוט של אש, אמרו לו: לך ותתקן את מה שעשית, בא אליהו, ונדמה להם כמו דוב של אש, נכנס ביניהם והטריד את תפילתם והתפזרו כולם לבתיהם, וכשראו זאת רבי ורבי חייא ובניו הבינו שמן השמים מנעו מאיתם להביא את המשיח, כי טרם הגיע זמנו שיבוא (בבא מציעה פה:).

מעשה היה ברבי יהודה הנשיא ששלח לו השר ארטבון מתנה מרגלית יקרה ביותר. אמר לו: וכי אתה יכול לשלוח לי דבר שערכו כמרגלית זו, שלח לו רבינו הקדוש מזוזה, אמר לו אותו עשיר, אני שלחתי לך דבר יקר כל כך ואתה שלחת לי דבר ששווה כמה פרוטות! אמר לו רבינו הקדוש אתה שלחת לי דבר שיש לו ערך, שיש דבר שעולה ערכו על זה, ואילו אני שלחתי לך דבר שאין לו ערך, שאפילו תעריך כנגדה את כל הכסף והזהב והמרגליות שבעולם לא ישוו כנגדה, כמו שנאמר: "וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טו) ועוד, אתה שלחת לי דבר שצריכים לשומרו, שלא יבואו גנבים ויגנבו אותו, ואילו אני שלחתי לך דבר שאתה ישן בפנים והוא שומר עליך מבחוץ. שנאמר: "בהתלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך" (משלי ו, כה) "בהתלכך תנחה אותך" – בעולם הזה, "בשכבך תשמור עליך" – בשעת המיתה, "והקיצות היא תשיחך" – לעתיד לבוא! באותה שעה נכנס שד בבתו של ארטבון שהיתה בת יחידה, ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה, כיון שנטל ארטבון את המזוזה ושם על הפתח, מיד ברח אותו שד, ונטל רבינו הקדוש את המרגלית לעצמו (ירושלמי פאה פ"א).

מעשה ברבי שהיה יושב ודורש והתנמנם הציבור, ביקש לעוררן, אמר להם: דעו לכם שישנה אשה אחת שילדה שישים ריבוא נפשות בכרס אחת, מיד התעוררו הציבור ושאלוהו מי זאת היתה? ענה להם: זו יוכבד שילדה את משה רבינו, ששקול כנגד שישים ריבוא נפשות ישראל (מדרש רבה שיר השירים א).

מעשה שבאו בני סימוניא (זוהי עיירה שהיתה בעמק יזרעאל, הסמוכה לציפורי) אצל רבי, אמרו לו: אנחנו מחפשים רב לעירנו שיוכל להיות דרשן ודיין וחזן וגם שיוכל ללמד את הילדים ושיעשה עבורינו את כל צרכינו, נתן להם את לוי בר סיסי.

כשבא לוי בר סיסי לעירם, עשו לו בימה גדולה, והושיבוהו עליה והתחילו לשאול אותו שאלות בהלכות יבום, שאלוהו: אשה שהיא גידמת – כיצד היא חולצת? לא ידע מה להשיבם, שאלו אותו עוד: אם רקקה דם – מה דינה? ולא ידע מה להשיבם, אמרו: ייתכן שהוא לא בקי בהלכות ובגמרא, אולי הוא בקי באגדות, התחילו לשאול אותו בדברי אגדה, שאלו אותו: מה פירוש הפסוק: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת"? (דניאל י, כא) אם "אמת" היינו במפורש אז למה כתוב "רשום" היינו ברמז ואם זה "רשום" היינו ברמז אז למה נאמר "אמת?" לא השיבם גם על כך.

באו בני סימוניא אצל רבי ואמרו לו: הלא ביקשנו ממך רב שבקי בכל התורה שיהיה לנו גם דיין וגם דרשן וכו' ונתת לנו אדם שאינו יודע להשיב על שום שאלה ששואלים אותו! אמר להם רבי: בחייכם, איש כמותי נתתי לכם. שלח רבי יהודה הנשיא לקרוא ללוי בר סיסי תלמידו ובא אליו, שאל אותו: אשה גידמת כיצד היא חולצת? אמר לו: בשיניה, שאל אותו: אם רקקה דם מה דינה? אמר לו: אם יש בדם צחצוח של רוק – כשר, שאל אותו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת?" אם "אמת", למה "רשום", ואם "רשום", למה "אמת"? אמר לו: פירוש הפסוק הוא כך: עד שלא נחתם גזר הדין על ידי הקדוש ברוך הוא אז הוא "רשום" ואם נחתם כבר גזר הדין על ידי הקדוש ברוך הוא אז הוא "אמת" ואי אפשר לבטלו על ידי תפילה. 

אמר לו רבי: והרי ידעת להשיב לי על כל השאלות שבני סימוניא שאלו אותך אז למה לא השבת להם כל זאת בשעה ששאלו אותך? אמר לו: כשהגעתי לשם הם עשו לי בימה גדולה, והושיבו אותי עליה, והרגשתי שהגאווה נכנסת בליבי, ועל ידי כך שכחתי את כל מה שלמדתי, קרא עליו רבי את הפסוק: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל, לב) כלומר, "אם נבלת" – שלא ידעת להשיב בדברי תורה, הרי זה: "בהתנשא" – לפי שהיית מתנשא בעצמך, "ואם זמות" – חשבת להתגאות בדברי תורה, הסוף הוא: "יד לפה" – שתשים יד לפה ולא תדע מה להשיב (ירולשמי יבמות פי"ב, ה"ו).

פעם באו גייסות של רומי לעירו של רבי לוי בר סיסי, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, והקיפו את העיר. מה עשה? נטל ספר תורה, עלה עמו לראש הגג ואמר: "ריבונו של עולם, אם ביטלתי דבר אחד מספר תורה זה, ייכנסו הרומאים לעיר ואם לאו – שילכו להם", מיד נעלמו הרומאים, וכשיצאו לחפשם – לא מצאו אותם כלל (ילקוט שמעוני הושע רמז תקלג).

רבי לוי בר סיסי טמון יחד עם אחיו רבי יוסי במערת קבורה ליד סאסא שבגליל העליון (ראה מפה בסוף הספר).

מעשה באנטונינוס קיסר שהיתה לו מערה שהיה הולך משם לביתו של רבי יהודה הנשיא על מנת ללמוד עמו תורה בלא שאף אחד ידע מכך, בכל יום היו מתלווים אליו שני עבדים, וכדי שהדבר יישמר בסוד היה נוהג להרוג עבד אחד על פתח ביתו של רבי, ועבד השני הרג על פתח ביתו, וביקש מרבי שלא ימצא שום אדם אצלו בעת שיבוא אליו ללמוד תורה. 

יום אחד בא אנטונינוס לרבי ומצא אותו לומד תורה עם רבי חנינא בר חמא, אמר לרבי: וכי לא אמרתי לך כי בעת שאבוא אליך לא ימצא שום אדם אצלך?! אמר לו: אל תדאג אין זה בן אדם אלא הוא  מלאך! אמר לרבי: אם מלאך הוא, אמור לו, שילך ויקרא לעבד שלי שנירדם בפתח הבית, הלך רבי חנינא בר חמא לקרוא לעבד ומצא אותו שוכב מת בפתח הבית. התלבט רבי חנינא בר חמא מה לעשות, אם יחזור למלך אנטונינוס ויספר לו שעבדו מת, הרי אין זה דרך ארץ לבשר בשורה רעה למלך, ואם ילך לדרכו ולא ישיבנו דבר הרי זה ייחשב כביזיון למלכות. מה עשה? התפלל עליו שיחיה וקם לתחייה, ושלחו לאנטונינוס, כאשר ראה אותו אנטונינוס אמר לרבי: יודע אני שגם הקטן שבכם יכול להחיות מתים, אבל עם כל זה, אין ברצוני שאיש יהיה עמך בעת שאבוא אליך (עבודה זרה י:). 

בכל יום ויום היה אנטונינוס המלך משמש לפני רבי בסעודה, מגיש לו לאכול ולשתות, וכשרבי רצה לעלות על מיטתו, היה אנטונינוס המלך מתכופף לפניו ואומר לו: עלה על גבי ותעלה למיטתך, אמר לו רבי: אין זה דרך ארץ לזלזל בכבוד המלך כל כך, אמר לו: הלואי ואזכה להיות מצע תחתיך לעולם הבא, אמר לו: האם יש לי חלק לעולם הבא? אמר לו: כן, אתה תהיה מיורשי גן עדן והעולם הבא. אמר לו אנטונינוס לרבי: והלא כתוב בתורתכם: "ולא יהיה שריד לבית עשיו" (עובדיה א, יח) אמר לו: התורה דברה בעושה מעשה עשיו, אבל אתה וחבריך לא.

פעם שאל הקיסר אנטונינוס את רבי: כיצד עתיד הקדוש ברוך הוא לדון את בני האדם, והלא הגוף יכול לפטור את עצמו מן הדין על ידי כך שיאמר שהנשמה חטאה, שמיום שפרשה ממנו הריהו מוטל כאבן דומם בקבר, וגם הנשמה יכולה לפטור את עצמה מן הדין ולומר:  שהגוף חטא, שמיום שפרשה ממנו הרי היא פורחת באויר כציפור?

אמר לו רבי: אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך אחד שהיה לו פרדס נאה, והיו בו תאנים נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חגר ואחד סומא. אמר החגר לסומא: תאנים נאות אני רואה בפרדס בוא והרכיבני אליהם ונאכלם ביחד. רכב החגר על הסומא וקטפו מהתאנים ואכלום. לימים בא המלך בעל הפרדס ואמר להם: היכן התאנים הנאות שהיו לי? אמר לו הסומא: כלום יש לי עיניים לראות?! אמר לו החגר: כלום יש לי רגליים ללכת בהם?! מה עשה? הרכיב את החגר על גבי הסומא ודן אותם כאחד, אף הקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר (תהלים נ, ד): "יקרא אל השמים (היא הנשמה) מעל, ואל הארץ (זה הגוף) לדין עמו" לדון אותם ביחד (סנהדרין צא:).

רבי אלעזר אומר: אם באין הן גרי הצדק לעתיד לבוא – אנטונינוס בא בראשם (ירושלמי מגילה פ"ט ה"יא.).

מעשה ששאל אנטונינוס את רבינו הקדוש: מהו להתפלל בכל שעה? אמר לו: אסור, אמר לו: למה? אמר לו: שלא ינהג קלות ראש בגבורה, ולא הסכים עמו אנטונינוס עם תשובה זו, מה עשה רבינו הקדוש? השכים אצלו בבוקר, אמר לו: שלום עליך המלך! לאחר שעה שוב אמר לו: שלום עליך המלך! אמר לו אנטונינוס: מה אתה מבזה במלכות? אמר לו רבי: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, ומה אתה, שאתה בשר ודם, השואל בשלומך בכל שעה אתה אומר שהוא מבזה אותך, מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם מטריחו בכל שעה (מדרש תנחומא מקץ ט).

פעם אחת ביקש אנטונינוס מרבי שיתפלל עליו, אמר לו רבי: ה' יצילך מן הצינה, אמר לו: רבי, אין זו תפילה, הוסף כסות אחת והצינה הולכת, אמר לו: יצילך ה' מן השרב, אמר לו: זו ודאי תפילה היא, שנאמר (תהלים יט, ז): "ואין נסתר מחמתו" (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה).

מעשה ברבינו הקדוש שערך סעודה לאנטונינוס ביום השבת, הביא  לפניו תבשילים צוננים אשר אכל מהם וערבו לו, פעם אחרת ערך לו סעודה ביום חול, הביא לפניו תבשילים חמים, אמר לו: אותן תבשילים צוננים שהבאת לי בשבת ערבו לי יותר מאלה, אמר לו: אלה חסרים תבלין אחד. אמר לו: כיצד אתה מחסיר מהמלך תבלין? אמר לו: התבלין החסר זה שבת (בראשית רבה יא, ד).

מעשה ברבי שיצא מבית המרחץ, נתעטף בבגדים וישב ועסק בצרכיהם של הבריות, מזג לו עבדו כוס, ומתוך שעסק בצרכי הבריות לא נפנה לקבלו ממנו, נתנמנם העבד וישן לו, הפך רבי פניו ונסתכל בו ואמר: יפה אמר שלמה (קהלת ה, יא): "מתוקה שנת העובד… והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" – כגון אנו, שעוסקים אנו בצרכיהם של הבריות, אף לישון אין מניחים לנו (קהלת רבה ה).

מעשה בשלושה עשר אחים, ששנים עשר מהם מתו בלא בנים, באו נשותיהם לפני רבי, וביקשו להתייבם. אמר רבי לאותו יבם: לך ויבם אותן. אמר לו: רבי, אין בידי לפרנס את כולן. אמרו הנשים: אנחנו נפרנס את הבית – כל אחת ואחת חודש בשנה.

שאל היבם: ומה יהיה בחודש השלשה עשר כשתהיה שנה מעוברת? אמר לו רבי: אל תדאג, אני אפרנס אתכם בחודש העיבור, התפלל רבי עליהם שייפקדו בבנים והלכו להם, כעבור שלוש שנים באו ועמהם שלושים ושישה ילדים אשר ילדו כל אחת מהן במשך השנים, ילד בכל שנה. כשראו אותם אנשי ביתו של רבי אמרו לו: כפר שלם של תינוקות מבקשים לשאול בשלומך, הציץ רבי בעד החלון וראה אותם, שאל אותם מה מעשיכם כאן? אמרו לו: אנו מבקשים שתקיים את הבטחתך ותיתן לנו את פרנסת חודש העיבור. נתן להם רבי את דמי פרנסת חודש השלושה עשר לבעל, לתריסר נשותיו ולשלושים ושישה ילדיו (ירושלמי מסכת יבמות פ"ד הי"ב).

פעם אחת עשה רבי סעודה לתלמידיו, והביא לפניהם לשונות רכות ולשונות קשות, התחילו התלמידים בוררים את הרכות, ומניחים את הקשות. בראותו זאת אמר להם רבי: דעו מה אתם עושים – כשם שאתם בוררים את הרכות ומניחים את הקשות, כך תהיה לשונכם רכה אלה לאלה (ויקרא רבה לג, א).

רבי תיקן את התפילה שאנו אומרים בכל בוקר לאחר ברכות השחר וכך הוא היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתצילנו מעזי פנים, ומעזות פנים מאדם רע ומפגע רע מיצר הרע מחבר רע משכן רע ומשטן המשחית ומדין קשה ומבעל דין קשה בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית (ברכות טז:).

בשעת פטירתו של רבי כינס את חכמי ישראל ואמר להם: בני שמעון יהיה החכם, גמליאל בני הנשיא, וחנינא בר חמא תלמידי ישב בראש, קרא לבנו הקטן רבי שמעון ומסר לו סדרי חכמה, לאחר מכן קרא לבנו הגדול רבן גמליאל ומסר לו סדרי נשיאות, אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים (היינו לישב בין גדולים) זרוק מרה בתלמידים שתהא אימתך עליהם וכן היה לו בן שלישי בשם יעב"ץ, אשר נכנס בעודנו חי לגן עדן (מסכת דרך ארץ פ"א). גם היו לו שתי בנות, אשר אחת היתה נשואה לבן אלעשה, והשניה לנכדו של רבי טרפון (נדרים נא. בבא מציעא פה.).

בגמרא מובא (כתובות קד.) שאותו היום שנפטר רבי, גזרו החכמים תענית ציבור וביקשו רחמי שמים לרפואתו, שפחתו של רבי עלתה אל גג הבית ואמרה: עליונים מבקשים את רבי והתחתונים מבקשים את רבי – יהי רצון שהתחתונים ינצחו את העליונים!

אולם, כאשר ראתה את צערו של רבי, אשר היה מצטער ומתייסר ביסורים – שנאלץ בכל כמה דקות לחלוץ את תפיליו ולהכנס לבית הכסא בגלל יסורי מעיו ואחר כך להניחם שוב, אמרה: יהי רצון שהעליונים ינצחו את התחתונים! אך, החכמים לא הפסיקו מלבקש רחמים על רבי ועל ידי כך לא יצאה נשמתו.

מה עשתה השפחה? עלתה אל הגג, לקחה בידה כד חרס והשליכה אותו לארץ ונשבר. באותו רגע השתתקו החכמים מתפילתם עקב הרעש ואז יצאה נשמתו של רבי ונסתלק מן העולם.

שלחו חכמים את בר קפרא תלמידו של רבי כדי שיראה מה מצבו של רבם הלך בר קפרא וראה שרבי נפטר מן העולם, קרע בר קפרא את בגדיו ואמר בדרך רמז: אראלים (היינו, המלאכים) ומצוקים (היינו, הצדיקים) אחזו בארון הקודש (היינו, רבי) וכל אחד רצה בו, אלא שאראלים נצחו את המצוקים ונשבה ארון הקודש.

בעת הסתלקותו זקף רבי את עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך כי יגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי מהעולם הזה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי! יצאה בת קול ואמרה: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נז, ב) – יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, לקבל את פניו, ויבוא בשלום, ואחר כך ינוחו צדיקים על משכבותם (כתובות קד.).

לפני הלוויתו של רבי, הכריז רבי ינאי: "אין כהונה היום" כלומר, שלכל הכהנים מותר להטמא בפני מיטתו של רבי (ירושלמי נזיר פ"ז, ה"א). 

אמר רב נחמן בשם רב מנא: מעשה ניסים נעשו ביום פטירתו של רבי, אותו היום ערב שבת היה ונתכנסו כל בני העיירות להספידו, והניחוהו בשמונה עשר בתי כנסיות והוליכוהו לבית שערים, (המרחק מהעיר ציפורי שליד טבריה ועד בית שערים הוא כעשרים קילומטר), אותו היום לא שקעה החמה, והוסיפה לזרוח עד אשר כל אחד הספיק לשוב לביתו, למלאות לו חבית של מים לכבוד שבת ולהדליק את הנר.

כאשר שקעה החמה השעה היתה כבר מאוחרת וכבר נשמעה קריאת התרנגול התחילו האנשים מצטערים כי חששו שמא חללו את השבת, יצתה בת קול ואמרה להן: כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא (ירושלמי כלאיים פ"ט ה"ג).

כל ערב שבת היה בא רבי לביתו גם לאחר פטירתו מן העולם, בערב שבת באה שכנה לבית רבי, עמדה על פתח הבית ובקשה משהו בקול, אמרה לה השפחה: שתקי, הלוא רבי נמצא כאן! כאשר שמע רבי את דבריה הפסיק לבוא אל ביתו, בכדי שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים, שיאמרו עליהם הבריות שלא היו צדיקים, בגלל שלא ניתן להם רשות לבוא אחר מותם לביתם בעולם הזה כמו שרבי בא לביתו (כתובות קג.).

מימות משה רבינו ועד רבי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נט.) תלמידו הגדול רב, אמר במסכת סנהדרין (צח:) – אם משיח הוא בין החיים הרי הוא כגון: רבינו הקדוש אשר סובל יסורים גדולים והוא חסיד גמור, רבי יוחנן וריש לקיש העידו על עצמם: אנו לא זכינו לתורה אלא בגלל שראינו את אצבעותיו של רבי בולטות מבית ידו דהיינו, משרוולו (ירושלמי ביצה פ"ה ה"יב). משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא (סוטה מט:) אמר רבי חייא: מיום שמת רבי בטלה הקדושה, והוכפלו הצרות.

מאה שנה היו שנות חייו של רבי, כשהיה בן שלשים שנה מינוהו לנשיא, ובמשך שבעים שנה היה נשיא על ישראל (סדר הדורות). רבי יהודה הנשיא נפטר בט"ו בכסליו והוא קבור ליד אשתו ובניו בבית שערים (בכביש 722, מצומת התשבי, מול מושב שדה יעקב, באתר רשות הגנים הלאומיים – בית שערים, ראה מפה בסוף הספר).

הוא היה אומר

רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישנו קנקן ישן שאפילו חדש אין בו (אבות ד, כ).

רבי היה אומר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי למדתי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם (מכות י.).

תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שהיא משדלת אותו בדברים – לכן הקדים הקב"ה מצות כיבוד אב לאם שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב).

וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כי הבן מתירא מאביו יותר מאמו, מפני שהוא מלמד אותו תורה – לכן הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג).

רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבהמה טמאה מרובה מן הטהורה לפיכך מנתה התורה בפרשת שמיני דווקא את הבהמות הטהורות, ועוד גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך מנתה התורה דווקא את הטמאים (חולין סג:).

רבי אומר: גדול השלום – שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אומר הקדוש ברוך הוא כביכול: אינני יכול לשלוט בהם לענשם, כי שלום ביניהם (בראשית רבה לח, ו).

רבי אומר: אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ (עבודה זרה יט.).

רבי אומר: גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה (נדרים לב.).

אמר רבי: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה:).

רבי אומר: כל העוסק בתורה מבפנים (היינו, בצינעא) – תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מועד קטן טז:).