מסכת אבות- פרק א משנה יח

פרק א משנה יח

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 

עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד:

עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, 

שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח, טז): "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם".

באור המשנה

רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם עומד – כלומר, בזכות שלשת הדברים הבאים יוכל ישובם של בני האדם להתקיים, ואלו הם:

א. על הדין – כלומר, שיהיו דיינים שיזכו את הצדיק וירשיעו את הרשע, ויצילו עשוק מיד עושקו. 

ב. ועל האמת – שלא ישקרו איש בעמיתו. 

ג. ועל השלום – שלום בין האומות ובין אדם לחבירו.

מעשי אבות

רבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו הוא נכדו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן הנזכר במשנה הקודמת, בנו של רבן גמליאל השני (דיבנה),  ואביו של רבי יהודה הנשיא, עמד בראש הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא.

במסכת הוריות (יג:) מובא שכשהיה נכנס רבן שמעון בן גמליאל לבית המדרש, היו כל העם עומדים מלפניו, לפי שהיה "נשיא", והנשיא הוא זה שדורש ומלמד תורה לרבים, וכשהיו רבי מאיר ורבי נתן נכנסים לבית המדרש, היו גם כן כל העם עומדים מלפניהם, לפי שרבי מאיר היה "חכם", היינו: גדול שבחכמים, שנושאין ונותנין עמו בהלכה, ויודע טעמי תורה, ורבי נתן היה "אב בית דין", היינו: גדול שבדיינים שהדינים נפסקים על פיו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: רוצה אני שיהיה הפרש והיכר ביני לבינם, כי העם עומדים לפני וגם לפניהם העם עומדים, לכן אין כאן שום היכר, מה עשה? תיקן שכאשר הנשיא נכנס – כל העם עומדים לפניו, ואינם יושבים עד שיאמר להם שבו! ואם אב בית דין נכנס – עושים לו שתי שורות, אחת מכאן ואחת מכאן ואין יושבים עד שישב במקומו, ואם חכם נכנס – רק אותם האנשים שהחכם חולף על פניהם נעמדים ומיד מתיישבים (כמובן שהוא לא עשה זאת למען הגדלת כבודו אלא לשם שמים על מנת לחזק את הנשיאות בעיני העם, כדי שתוכל לאחד תחת הנהגתה את האומה בכל מקומות פזוריה).

אותו היום ארע, שרבי מאיר ורבי נתן לא נכנסו לבית המדרש, למחרת כשנכנסו לבית המדרש הם שמו לב שהעם לא עמדו לפניהם כמו שעמדו לפני רבן שמעון בן גמליאל, שאלו: מה יום מיומיים? אמרו להם: כך תיקן אתמול רבן שמעון בן גמליאל, כדי שיהא היכר בינו לבינכם, לכן כל העם עומדים מלפניו לפי שהוא נשיא, אבל מלפניכם אין עומדים אלא שתי שורות בלבד, שאינכם אלא אב בית דין וחכם. 

אמר רבי מאיר לרבי נתן: אני חכם ואתה אב בית דין, לכן בא ונטכס ביחד עצה כנגד רבן שמעון בן גמליאל שכך עשה לנו, מחר כשיבוא לבית המדרש נשאל אותו שאלות במסכת עוקצין (זוהי מסכת קטנה בסדר טהרות ועניינה דיני "שומר" ו"יד" לטומאה). ואני יודע שאינו בקי במסכת זו, ויתגלה הדבר לכולם שאינו יודעה, ואז אנחנו נאמר לו שכתוב: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו" (תהילים קו, ב), למי נאה למלל "גבורות ה' " היינו: לדרוש בדברי תורה? למי שיכול להשמיע כל תהילתו! והואיל ואין אתה יכול להשמיע כל תהילתו שאינך יודע את מסכת עוקצין, אינך ראוי למלל גבורות ה' ולהיות נשיא עלינו ונעביר אותו מנשיאותו, ואנחנו נפתח ונדרוש לציבור במסכת עוקצין, ותהיה אתה נשיא ואני אב בית דין (הבן איש חי בספרו בן יהוידע פירש שהם לא רצו לעשות שינוי זה לדורות אלא רק לפי שעה, כדי שיכיר רבן שמעון בן גמליאל את העלבון שבדבר).

 שמע רבי יעקב בן קרשי (רבו של רבי יהודה הנשיא) את שיחתם אמר: אפשר שרבן שמעון בן גמליאל יבוא על ידי כך לידי בושה, מה עשה? הלך באותו לילה וישב אחורי העלייה של רבן שמעון בן גמליאל, ולמד שם את מסכת עוקצין כדי שישמע רבן שמעון בן גמליאל מה שהוא לומד, ויתן דעתו ללמוד מסכת זו ועל ידי כך היא תהיה שגורה בפיו, ואם הם ישאלו אותו במסכת זו – ידע מה להשיבם, ולא תהיה לו בושה חלילה. כששמע רבן שמעון בן גמליאל מה שהוא לומד, נתן לבו לזה ואמר: מה הסיבה שהוא לומד כאן את מסכת עוקצין, אולי הוא מסמן לי שיש חכמים בבית המדרש שרוצים לשאול אותי במסכת זו כדי להראות לכולם שאיני בקי בה ולהעבירני מנשיאותי, ישב ולמד את כל מסכת עוקצין. 

בבוקר אמרו רבי מאיר ורבי נתן לרבן שמעון בן גמליאל בפני כל העם: ילמדנו רבינו את מסכת עוקצין, עמד ודרש ולימד אותם וענה להם על כל קושיותיהם. לאחר שלימד אותם ועמד במקומו, אמר להם: אם לא הייתי לומד אתמול מסכת זו הייתם מביישים אותי, אני מצווה עליכם לצאת מבית המדרש. יצאו רבי מאיר ורבי נתן מבית המדרש ולמדו בחוץ והיו כותבים קושיות בפתקים ומשליכים אותם לבית המדרש וקושיות שלא ידעו לתרץ בבית המדרש הם היו כותבים את התירוץ בפתקים ומשליכים לבית המדרש. אמר רבי יוסי לחכמים: תורה נמצאת בחוץ ואנו בפנים? הלא הם גדולי התורה! אמר להם רבן שמעון בן גמליאל: נכניס אותם בחזרה לבית המדרש אולם נקנוס אותם שלא נאמר דבר הלכה משמם, וכך עשו לרבי מאיר קראו בשם "אחרים" ולרבי נתן קראו בשם "יש אומרים" (הוריות יג:).

רבן שמעון בן גמליאל היה עניו ביותר כמו שאמרו במסכת בבא מציעא (פד:) אמר רבי: שלשה ענוותנים הם: אבא (היינו רבן שמעון בן גמליאל), בני בתירא, ויהונתן בן  שאול. מוכח שרבן שמעון בן גמליאל היה עניו ממעשה שהיה. רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי היה מקשה לרבי קושיות שלא ידע לענות עליהם והיה מתבייש מזה, וכשבא לאביו רבן שמעון בן גמליאל וסיפר לו זאת, אמר לו אביו: יפה הוא עושה, מפני שהוא גדול ממך ביחוס, שהוא ארי בן ארי (בנו של רבי שמעון בר יוחאי) ואתה ארי בן שועל (רבן שמעון בן גמליאל מרוב ענוותנותו כינה את עצמו שועל כלפי רבי שמעון בר יוחאי). בני בתירא ענוותנים מזה שהם הושיבו את הלל בראש ומינוהו לנשיא עליהם. יהונתן בן שאול עניו מזה שאמר לדוד: "אתה תמלוך על ישראל, ואני אהיה לך למשנה (שמואל א כג, יז).

אחד מהדברים שאמר רבן שמעון בן גמליאל שעליהם העולם עומד היא האמת, וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת נה.).

מסופר במסכת סנהדרין (צז.) על רב טביומי שאמר לרבא: אילו היו נותנים לו כל חללו של עולם, לא היה משנה בדיבורו, וזאת עקב מקרה שקרה עמו, שפעם אחת נזדמן לשהות במקום אחד, ששמו קושטא, שלא היו משנים בדיבורם ולא היה מת שם אדם בלא זמנו, לקח לו אשה מאותו מקום ונולדו לו ממנה שני בנים. 

יום אחד הייתה אשתו חופפת את ראשה, באה שכנתה ודפקה בדלת ושאלה היכן נמצאת אשתו? סבר, לפי שהיא רוחצת ראשה, אין זה דרך ארץ לומר היכן היא, אמר לה: אינה בבית, אחר המעשה הזה נפטרו לו שני הבנים, באו אליו אנשי המקום ושאלו אותו מה העניין של מיתת הבנים, שלא כנהוג במקום ההוא, סיפר להם את כל המעשה, אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו ואל תגרה מיתה באנשי המקום, ולכן עיר זו היתה נקראת "קושטא" (שפירושו אמת) לפי שהיו מדברים בה רק אמת.

הרבה מאמרי חז"ל נאמרו בשבח האמת ובגנות השקר. אמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת נה.). 

נאמר במסכת שבת (קד.): אותיות של אמת בשתי רגלים, ושל שקר ברגל אחת, כל שעושה אמת – מתקיימים מעשיו, והעושה שקר – אין מתקיימים מעשיו. אותיות של אמת מרוחקין זה מזה (אות "א" – ראשונה, "מ" אמצעית, ו"ת" – אחרונה) ואותיות של המילה "שקר" מקורבין זה מזה (אותיות "ק" "ר" "ש" – צמודות אחת לשניה) "אמת" קשה לעשות ו"שקר" עומד אחורי האוזן (ילקוט שמעוני בראשית ג).

אמר רבי זירא: לא יאמר אדם לתינוק: אתן לך דבר – ואינו נותן לו, משום שבא ללמדו שקר, שנאמר (ירמיה ט, ד): "למדו לשונם דבר שקר" (סוכה מו:).

מעשה באשתו של רב שהייתה מצערת אותו, כשהיה אומר לה: עשי לי עדשים היתה עושה לו פולים, וכשהיה מבקש ממנה לעשות לו פולים, היתה עושה לו עדשים, כשהגדיל חייא בנו של רב ראה את מה שאימו עושה לאביו ולכן יום אחד החליט להפך לה את דברי אביו, אמר לו אביו בקש נא מאימך שתעשה לי עדשים בא חייא וביקש מאמו שתעשה פולים עבור אבא, והיא עשתה לו עדשים.

כשהביא חייא את העדשים לאביו, אמר רב לבנו: ראה שהשביחה אמך ועשתה את מה שביקשתי ממנה, אמר לו: אני הוא שהפכתי לה את דבריך, אמר לו: זהו שאומרים הבריות: "דנפק מינך טעמא מלפך" (פירוש: היוצא ממך מלמדך חכמה) אך אף על פי כן אל תעשה זאת שוב, שנאמר (ירמיה ט, ד): "למדו לשונם דבר שקר" (יבמות סג:).

את הפסוק בתהלים (טו, ב): "ודובר אמת בלבבו" דרשו חכמים על רב ספרא שמעשה שהיה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו: תן לי החפץ בכך וכך דמים, לא השיב לו, כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו, הוסיף ואמר: תנהו לי בכך יותר, לאחר שסיים רב ספרא את קריאת שמע אמר לו: טול החפץ בדמים שאמרת בתחילה שבאותם דמים היה בדעתי ליתנו לך (מכות כד.). 

רבי פנחס מקוריץ (תלמיד וחבר של הבעל שם טוב, מגדולי האדמורי"ם בדורו לפני כמאתיים שנה) היה אומר: "נוח לו לאדם שתצא נשמתו מגופו, ואל יצא דבר שקר מפיו".

רבי זושא מאניפולי – (אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק, תלמידו של המגיד ממזריטש חי לפי כמאתיים שנה) היה דורש את הפסוק שבחומש שמות (כג, ז): "מדבר שקר תרחק" – "מדיבור אחד של שקר – תרחק מהשם יתברך, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו".

נאמר במסכת תענית (ח:): "אמר רבי אמי: אין הגשמים יורדים בעיתם אלא בזכות בעלי אמונה. דהיינו, שדוברים אמת שנאמר (תהלים פה): "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" – בזמן ש"אמת מארץ תצמח" דהיינו: שיש אמונה במשא ובמתן בין הבריות, אזי "צדק משמים נשקף" דהיינו: הגשמים שהם צדקה לבריות יורדים מן השמים.

עוד אמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמונה, מניין? מחולדה ובור, כפי שמובא המעשה בנערה אחת יפת תואר ומראה שהייתה רוצה לילך לבית אביה ובדרך נפלה לתוך בור עמוק, התחילה אותה נערה לצעוק בקולי קולות שמישהו יבוא לעזרתה, שמע אותה בחור אחד שהיה באזור, מיד הגיע לשם ואמר לה: אם אעלה אותך מן הבור תינשאי לי? אמרה לו: הן, ונשבעו ביניהן שהוא לא יישא אישה אחרת והיא לא תינשא לאיש אחר. אמר לה: מי יהיה עד ביני וביניך על כך שנשבענו זה לזו, והייתה שם חולדה עוברת סמוך לבור, אמרה לו: הבור והחולדה יעידו עלינו, וכל אחד הלך לדרכו.

אותה הנערה עמדה באמונתה ובשבועתה ולא נשאה לאיש, כל בחור שהיה בא אליה לבקש לישא אותה היתה עושה עצמה כשוטה ועל ידי כך היו כולם עוזבים אותה לנפשה, אך אותו בחור שהציל אותה מן הבור שכח מהשבועה שנשבע לאותה נערה והלך ונשא אישה אחרת וילדה לו בן. באה חולדה ונשכה אותו ומת, ילדה לו אשתו בן שני, כשהתחיל ללכת נפל לבור שבחצר ומת. אמרה לו אשתו, ספר לי מה מעשיך, שבנינו מתים במיתה משונה שלא כשאר בני אדם, אז נזכר בעלה בשבועה שנשבע לאותה נערה שהציל מן הבור וסיפר לאשתו את כל המעשה, אמרה לו אשתו: אם כן תן לי גט וחזור וקח את אותה "אשת בריתך".

הלך אותו האיש לעירה של הנערה ההיא, כשהגיע אליה, היא לא הכירה אותו תחילה, ובקשה לעשות כמנהגה עם הבחורים אשר בקשו לישא אותה. סיפר לה את כל המעשה של החולדה והבור, מיד נתישבה דעתה עליה, ונישאת לו כדת משה וישראל, ונולדו להם בנים ובנות. ואמרו על כך חכמים: ומה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקדוש ברוך הוא ומשימו עד בינו לבין חבירו על אחת כמה וכמה! (תענית ח. תוס' ד"ה בחולדה, ספר הערוך ערך חלד).