מסכת אבות- פרק א משנה יז

פרק א משנה יז

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: 

כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, 

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; 

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; 

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא. 

באור המשנה

שמעון בנו – של רבן גמליאל הזקן, אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים – והבחנתי במעשיהם ובמדותיהם. ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה –  כלומר, אין דבר יותר טוב לאדם מאשר לשתוק כאשר מבזים ומעליבים אותו ולא להשיב דבר. וכן טוב לאדם להמעיט בדיבור בדברים שאין בהם צורך לנשמה וחכמי המוסר אמרו: "נצור לשונך כאשר תנצור ממונך, וכן אמרו: "בהמעיט האדם את דבריו ימעטו שגיאותיו" ומוטב שהאדם יתחרט על מילה שלא נאמרה מאשר יתחרט על מילה שכבר נאמרה.

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה – כלומר, שגם בדברי תורה אין עיקר קבלת השכר אלא על המעשה, וכל הדורש ואינו מקיים עדיף שישתוק ולא ידרוש. וכן אמרו חכמינו ז"ל במסכת ברכות (יז.): תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו או במי שגדול ממנו בחכמה ובמניין, שנאמר (תהלים קיא:): "ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם" – ללומדיהם לא נאמר, אלא "לעושיהם" וכן אמרו חכמים במסכת יבמות (קט:): כל האומר אין לי אלא תורה בלא מעשה – גם תורה אין לו שעיקר לימוד התורה הוא בשביל לקיימה.

וכל המרבה דברים מביא חטא – כלומר, כל המוסיף על מצוות התורה מביא חטא על עצמו, שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים ואמרה: "אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו" (בראשית ג, ג). והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה, ודחפה הנחש עד שנגעה בו, ואמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, ומתוך כך באה לידי חטא שאכלה מן הפרי (סנהדרין כט.) והוא מה ששלמה המלך אמר: "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת" (משלי ל, ו).

מעשי אבות

רבן שמעון בן גמליאל הזקן, היה הנשיא הרביעי מבית הלל, עמד בראש הסנהדרין בדור החורבן, הוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות (כאן במשנתנו אין לו את התואר "רבן" כי כנראה עדיין לא עלה לגדולה כשאמר מאמר זה – תוספות יום טוב).

במדרש "אלה אזכרה" מובא שכשתפסו הרומאים את רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול על מנת להרגם, היה רבן שמעון בן גמליאל בוכה, אמר לו רבי ישמעאל: אברך! בשתי פסיעות אתה ניתן בחיקם של צדיקים – ואתה בוכה! אמר לו: ליבי יוצא, שאינו יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך או נועל סנדלך או עוטף טליתך? והתורה אמרה: "אם ענה תענה… וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב" (שמות כב, כב-כג) – אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, אמר לו: ניחמתני, רבי!

היו מתחננים לאספקלטור (לתליין), זה אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול מזרעו של אהרן הכהן הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי, וזה אמר: אני נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי, אמר להם: הפילו גורלות, נפל הגורל על רבן שמעון בן גמליאל, מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל והניחו בחיקו והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן! פה שהוציא אבנים טובות ומרגליות – מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר! אי תורה ואי שכרה!…

רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל נהרגו בכ"ה בסיון בשנת 3828 לבריאת העולם (68 למינינם), רבי ישמעאל נטמן בכפר שזור ורבן שמעון בן גמליאל נטמן בכפר כנא (ראה את המפה שבסוף הספר) וכשבאה השמועה אצל רבי עקיבא, עמד וקרע את בגדיו וחגר שק ואמר להם לתלמידיו: התקינו עצמכם לפורענות, שאילו טובה עתידה לבוא עלינו בדורנו לא היו מקבלים אותה אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מתוכינו, לקיים מה שנאמר "הצדיק אבד… כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז, א).

במסכת סוכה מובא שהוא היה משתתף באופן פעיל בחגיגות שמחת בית השואבה שבמקדש, והיה מרקד בשמונה אבוקות של אור ואין אחד מהם נוגע לארץ (תוספתא סוכה ד, ד).

במשנתנו רבן שמעון בן גמליאל מלמד על מעלת השתיקה, וכן אמרו במסכת פסחים (צט:) יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים, שנאמר: "גם אויל מחריש חכם יחשב" (משלי יז, כח) ולהיפך, האיש המרבה דברים עם בני אדם, ולכל דבר מקדים עצמו להשיב, אפילו הוא חכם – אויל יחשב (רש"י) ואפילו כשיקללוהו בני אדם ויבזוהו יהא שומע חרפתו ולא ישיב. כמו שאמרו במסכת שבת (פח:) – הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא). ואמרו עוד במסכת חולין (פט.) מאי דכתיב: "תולה ארץ על בלימה"? (איוב כו, ז) מלמד שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה.

נאמר בירושלמי: "כל פטטיא – בישין, ופטטיא דאורייתא – טבין" פירוש: כל הפטפוטים רעים ופטפוטים של תורה טובים (ירושלמי ברכות פ"ט, ה"ה). וכן דרשו חכמים (זבחים קטו:) על הפסוק בקהלת (ג, ז): "עת לחשות ועת לדבר" – פעמים שאדם שותק ומקבל שכר על שתיקתו (כגון: כשנמנע מלדבר דיבורים אסורים) ופעמים שאדם מדבר ומקבל שכר על דיבורו (כגון: כשמדבר בדברי תורה וכדו').

חכמינו זכרונם לברכה הפליגו מאוד בחומרת איסור לשון הרע ואמרו במסכת ערכין (טו:): "שקול לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" והסביר זאת המהר"ל מפראג (רבי יהודה ליווא, גאון בחוכמת הנגלה והנסתר, חי לפני כארבע מאות שנה, חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה). כיון שהמיוחד שבאדם הוא לא הגוף – כי גם לבעלי חיים יש גוף – ידיים, רגלים ועיניים (ואדרבא הם יותר חזקים בגופם מהאדם), אלא המיוחד באדם הוא הדיבור שנאמר בתורה (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה". ותרגם אונקלוס – לרוח ממללא, כי הדיבור בא מהשכל, ועל זה נאמר: "נעשה אדם כדמותנו" דהיינו, שיש לאדם שכל ונשמה קדושה, ואם אדם חס ושלום חוטא בעבודה זרה או בגילוי עריות או בשפיכות דמים הוא פוגם בחלק הגופני שבו – אבל אם הוא מדבר לשון הרע הוא פוגם בחלק השכלי שבו שזה מהות האדם בעצמו, ולכן לוקה בצרעת שמתפשטת בכל גופו (נתיבות עולם פרק ב).

כתב רבי חיים בן עטר (מגדולי רבני מרוקו לפני כ – 250 שנה, היה רבו של החיד"א, חיבר ספרים רבים וחשובים. בגיל 46 עלה לארץ ישראל יסד את ישיבתו בירושלים ונפטר בגיל 47. הוא קבור בהר הזיתים) בספרו אור החיים: ואין לך דבר שמרחיק את האדם מקונו דהיינו, מהקב"ה כלשון הרע (אור החיים ויקרא יד, ט).

מעשה במלך פרס שנעשה כחוש ביותר ונטה למות, אמרו לו הרופאים: אין לך תקנה עד שיביאו לך חלב לביאה ותשתה אותו ותרפא. אמר להם המלך: מי ילך ויביא לי חלב לביאה? ענה אחד מהם ואמר: רצונך, אלך אני אך תן לי עשר עיזים, נתנו לו עשר עיזים. והלך לגוב האריות, והייתה שם לביאה מינקת את גוריה. ביום הראשון עמד לו מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלה, ביום השני נתקרב מעט והשליך את העז האחרת, וכן עשה בכל יום ויום, לאחר. עשרה ימים נתקרב אצלה עד שהיה משחק עמה וממשמש בדדיה, ולקח מחלבה והלך לו.

בחזרתו לארמון המלך נרדם באמצע הדרך וראה בחלומו את אבריו שמתווכחים זה עם זה, הרגלים אומרות: אין בכל האברים כמונו, שאלמלא הלכנו לא היה יכול הגוף להגיע אל הלביאה, ענו הידיים ואמרו: אין כמונו, שאלמלא היינו ממשמשות לא היה יכול להביא מן החלב, העיניים אמרו: אנו למעלה מן הכל, שאלמלא היינו מראות לו את הדרך לא נעשה כלום.

ענה הלב ואמר: אני למעלה מכלכם, שאלמלא נתתי עצה לא הועלתם בדבריכם כלום. ענתה הלשון ואמרה: אני טובה מכם שאלמלא הדיבור מה הייתם עושים? ענו כל האברים והשיבו ללשון: היאך לא יראת להידמות אלינו ואת יושבת במקום חושך ואפלה ואין בך עצם ככל האברים, אמרה להם הלשון: היום תודו לי שאני שולטת בכם.

כשנעור האיש משנתו שמר החלום בליבו והלך לדרכו, נכנס אצל המלך ואמר לו: קח לך את חלב הכלבה שבקשת, תשתה ממנו ותבריא. מיד קצף עליו המלך וציוה לתלותו, כשהלך להיתלות התחילו כל האברים רועדים, אמרה להם הלשון: הלא אמרתי לכם שאין בכם ממש, אם אני מצילה אתכם תודו לי, שאני שולטת עליכם? אמרו לה: הן, מיד אמרה הלשון לתליינים: השיבוני אל המלך.

השיבוהו אל המלך, אמר לו: למה ציווית לתלות אותי? אמר לו: שהבאת לי חלב כלבה. אמר לו: מה אכפת לך ויהא לך רפואה, ועוד, ללביאה קוראים כלבה, לקחו ממנו וניסוהו ונמצא שהיה חלב לביאה, שתה המלך ממנו ונתרפא, ופטרו לשלום, אמרו כל האברים ללשון: עכשיו אנחנו מודים לך, שאת שולטת על כל האברים, זהו שנאמר (משלי יח, כא): "מוות וחיים ביד הלשון" (שוחר טוב לט. ילקוט שמעוני תהלים לו).

אמר רבי יצחק: מהו שנאמר: "האמנם אלם צדק תדברון" (תהלים נח, ב) – מה אומנותו של האדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם, יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: "צדק תדברון" (חולין פט.).