פרק א משנה טז
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק,
וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת.
באור המשנה
רבן גמליאל אומר: עשה לך רב – כלומר, אם אתה מסתפק כיצד לפסוק בדין מסוים ששאלו אותך אז עשה לך רב שיורה לך כיצד לפסוק דין זה.
והסתלק מן הספק – ואל תפסוק לבדך באותו ענין על פי מחשבתך, שהרי אם תאסור את המותר, הרי אתה מאבד ממונם של ישראל, ואם תתיר את מה שאסור, תבוא תקלה על ידך.
ואל תרבה לעשר אומדות – אל תפריש מעשרות על פי אומדן והשערה, שהמפריש מעשרות מאומדן הדעת אינו ניצול מן הקלקלה, שאם העדיף על מה שראוי ליתן, מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים, ואם פוחת ממה שראוי לתת, פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים.
מעשי אבות
רבן גמליאל שבמשנתנו הוא רבן גמליאל הזקן שהיה נכדו של הלל, הוא היה נשיא הסנהדרין בעשרות השנים לפני שנחרב בית המקדש השני, וחכמים כינו אותו רבן גמליאל "הזקן" כדי להבדילו מנכדו רבן גמליאל דיבנה, אולם כמה פעמים הובא במקורות חז"ל "רבן גמליאל" סתם, והכוונה לרבן גמליאל הזקן.
הוא היה הראשון שלשמו צורף התואר "רבן" (רבינו) המיוחד לנשיאים שהיו מצאצאי הלל, בתור נשיא ישראל הוא הורה ותיקן תקנות שונות כגון שמותר לבית דין להשיא אישה שמת בעלה על פי הסתמכותם על עדות של עד אחד בלבד למרות שבדרך כלל על פי שני עדים יקום דבר וזאת כדי שלא להותיר אותה עגונה חס ושלום (משנה יבמות טז, ז).
כאשר העם רצו לשאול אותו שאלות היו הולכים ללשכת הגזית שבבית המקדש שם הוא היה יושב ועונה תשובות לכולם. בפעולתו כנשיא אנו מוצאים אותו יושב על גבי מעלה בהר הבית ומכתיב מכתבים ליוחנן סופרו בענייני מעשרות ועיבור שנה אל כל מיני מקומות בארץ ובחו"ל (סנהדרין יא:).
פעם אחת עמד רבן גמליאל על מעלת הר הבית והביאו לפניו תרגום של ספר איוב, ואמר לבנאי: "שקעהו תחת הנדבך" דהיינו: תגנוז אותו, כנראה שאמר לו זאת מכיוון שנמצאו בו דברים בלתי ראוים (שבת קטו.).
כבודו היה גדול לא רק בין היהודים אלא אף אצל ראשוני הנוצרים, שאול התרסי הוא פאולוס מתפאר שהיה מתלמידי רבן גמליאל.
פעם אחת בא קיסר רומי לרבן גמליאל ואמר לו: טענה יש לי אליכם! ומהי טענתך? שאל רבן גמליאל, אמר לו הקיסר: אלוקיכם גנב הוא! שהרי נאמר בתורה: "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם וישן… ויקח אחת מצלעותיו" (בראשית ב, כא).
שמעה זאת בתו של רבן גמליאל ואמרה לאביה: בבקשה ממך, הרשה נא לי להשיב לקיסר. הרשה לה רבן גמליאל, פנתה הבת לקיסר ואמרה: הזמן לי בבקשה שופט שישב בדין. מדוע את צריכה שופט? תמה הקיסר.
אמרה לו הבת: שודדים באו לביתנו הלילה ולקחו מאתנו כד של כסף, והניחו במקומו כד של זהב ורוצה אני לתבוע אותם! אמר לה הקיסר: הלואי שיבואו שודדים כאלו בכל לילה ויטלו כד של כסף ויניחו תחתיו כד של זהב!
אמרה לו הבת: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, הרי ענית בעצמך על שאלתך, וכי לא טוב עשה לו הקדוש ברוך הוא לאדם, שנטל ממנו צלע אחת, ונתן לו אישה לשמשו?! (סנהדרין לט.).
רבן גמליאל היה נזהר מאוד בענייני טומאה וטהרה, וכשהשיא את בתו לרבי שמעון בן נתנאל הכהן, שלא היה ניזהר כל כך כמותו, פסק עמו שלא תעשה בתו טהרות על גביו (תוספתא עבודה זרה ג, י).
במסכת פסחים שנינו שאין נמנים על שני פסחים כאחד כלומר, אין קרבן הפסח נאכל אלא למי שנמנה עליו לאכלו ואין אדם יכול להימנות על שני פסחים כאחד, ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים (גדי וטלה), באו ושאלו את המלך איזה מהם רצונו לאכול, אמר להם: לכו שאלו את המלכה, באו ושאלו את המלכה אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל שיפסוק לכם את ההלכה.
באו ושאלו את רבן גמליאל, אמר להם: מלך ומלכה שדעתם קלה ואין זה חשוב בעיניהם אם יאכלו טלה או גדי, שאינם מקפידים על איבוד הכסף ולא על המאכל, שכן יש להם רוב מעדנים – יאכלו מן הראשון, אבל אנחנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני, שהרי אין נמנים על שני פסחים כאחד.
שוב מובא מעשה שפעם אחת נמצאה לטאה מתה בבית המטבחיים שבארמון המלך, ובקשו לטמא את כל הסעודה כולה, באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה, באו ושאלו את המלכה אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל, באו ושאלו אותו אמר להם: בית המטבחיים היה רותח או צונן? אמרו לו: רותח, אמר להם: לכו והטילו עליה כוס של צונן, הלכו והטילו עליה כוס של צונן וחלתה מעט, ונמצא שהיא עדיין חיה וכיון שכך טיהר רבן גמליאל את כל הסעודה.
וסיימה הגמרא שם ואמרה נמצא המלך תלוי במלכה, ונמצאת המלכה תלויה ברבן גמליאל, ונמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל (פסחים פח:).
רבן גמליאל נפטר שמונה עשרה שנה קודם חורבן בית המקדש השני, עד לימיו למדו תורה בעמידה ומשמת החלו ללמוד בישיבה. ועל כך נאמר בסוף מסכת סוטה: "משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה".