מסכת אבות- פרק א משנה ט

פרק א משנה ט

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר: 

הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, 

וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר.

באור המשנה

שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים – שהדיין צריך לחקור היטב את העדים שבאים להעיד בבית הדין כדי שיוכל לברר אם עדי אמת הם או אולי מעידים שקר, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר – כלומר, שהדיין צריך להיזהר בחקירות שחוקר את העדים שלא ילמדו ממנו לומר דברים שלא היו, כדי לזכות בדין, לדוגמא: שלא יאמר הדיין שמא כך היה מעשה, וכן לא יאמר: אם היה כך וכך היה זכאי שמא מתוך כך ילמדו לשקר בטענות שלא היו.

מעשי אבות

שמעון בן שטח היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת בית המקדש השני, הוא וחבירו יהודה בן טבאי היו בני הזוג השלישי, נחלקו חכמים מי משניהם היה נשיא ומי אב בית דין, לדעת רבי מאיר: היה יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין ולדעת חכמים: להיפך (חגיגה טז:).

בירושלמי מובא מעשה בשלש מאות נזירים שעלו לירושלים ובאו לפני רבי שמעון בן שטח שיתיר להם את נדרי נזירותם ויפטור אותם מלהביא את קרבנות נזירותם שהם: חטאת, עולה ושלמים לכל אחד ואחד (בסך הכל עליהם להקריב תשע מאות בהמות) ואין ידם משגת להביא קרבנות אלו. 

מה עשה רבי שמעון בן שטח, הכניס אותם אליו, אחד אחד, ומצא פתח וחרטה למאה וחמישים נזירים, והתיר להם נדרי נזירותם בהתרת חכם, ובהיות שחכם עוקר את הנדר מעיקרו, נפטרו מחיוב הקרבנות של נזירותם, ואילו למאה וחמישים הנזירים האחרים לא מצא פתח לנדריהם. בא אל ינאי המלך ואמר לו, יש כאן שלש מאות נזירים שעלו מחוץ לארץ, וחייבים הם להקריב תשע מאות קרבנות, ואין ידם משגת לכך, תן להם את החצי משלך ואני אתן להם חצי משלי, וילכו ויקריבו, שלח לו ינאי המלך דמי ארבע מאות וחמישים קרבנות עבור מאה וחמישים הנזירים, והקריבום. הלך אחד והלשין לפני המלך ואמר לו: לא נתן רבי שמעון בן שטח משלו כלום, שמע זאת ינאי המלך וכעס עליו מאוד, כששמע רבי שמעון בן שטח שהמלך כועס עליו נתיירא ממנו וברח.

לאחר זמן באו אנשים חשובים ממלכות פרס אל ינאי המלך לבקרו בירושלים, וכשישבו אצלו וסעדו על שולחנו אמרו לו: אדוננו המלך, זכורים אנו שכשבקרנו אצלך בפעם האחרונה, היה כאן זקן אחד חכם שהיה אומר לפנינו דברי חכמה ששמחו את לבנו, והיכן הוא עכשיו? סיפר להם המלך את כל המעשה, אמרו לו: רצוננו שתשלח שליחים להביאו לכאן, שלח אחריו ינאי המלך ונתן לו הבטחה שלא יארע לו כל רע, ובא וישב בין המלך והמלכה.

אמר לו ינאי, מפני מה התלת בי בעניין הנזירים שאמרת שתתן חצי מממונך ובסוף לא נתת כלום? אמר לו: לא התלתי בך, אלא אתה נתת מממונך ואני נתתי מחכמת התורה שבי שמצאתי להם פתח להתירם ובזכותי מאה וחמישים נזירים מהם לא היו צריכים להקריב ארבע מאות וחמישים קרבנות, ואם כן יוצא שנתתי להם כמותך שנאמר: "בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב) אמר לו: ולמה ברחת? אמר לו: שמעתי שאדוני כועס עלי ורציתי להמתין עד שיעבור זעמך כמו שכתוב: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו, כ) קרא עליו ינאי המלך את הפסוק: "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב) אמר לו: ולמה ישבת בין המלך והמלכה? אמר לו, מפני שכך נאמר בספר בן סירא, "סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך". כלומר, על ידי לימוד התורה זוכה האדם להתרומם עד כדי ישיבה בין שרים חשובים.

אמר ינאי המלך למשרתיו: תנו לו כוס לברך! לקח רבי שמעון בן שטח את הכוס ואמר: "נברך על המזון שאכל ינאי וחבריו", אמר לו: עודך מחזיק בקשיות ערפך לחזור ולהתל בי שאתה אומר כן, וכי כך היא נוסחת הברכה?! אמר לו: וכי איך אומר? אומר: "נברך על המזון שלא אכלנו" – שהרי לא אכלתי כלום, ביקש המלך ממשרתיו שיתנו לרבי שמעון איזה דבר לאכול, נתנו לו ואכל, ומשאכל אמר: "נברך על המזון שאכלנו" (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ב).

כשנתמנה שמעון בן שטח לנשיא, באו והודיעו לו שיש שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון, מה עשה? כינס שמונים בחורים בעלי קומה ולכל אחד נתן כד גדול וטלית בתוכו, ולקח אותם עמו אל המערה.

אותו היום היה יום גשום ביותר, אמר רבי שמעון בן שטח לבחורים: היזהרו בהן שהן שמונים! ומיד כשתכנסו כל אחד מכם יגביה מכשפה אחת מעל גבי הקרקע (לפי שאין כח למכשפים לפעול כשהם לא עומדים על גבי הקרקע) ועל ידי כך הן לא יוכלו לכשף אתכם.

הלך רבי שמעון בן שטח ונכנס אל המערה בו היו שמונים המכשפות ואת שמונים הבחורים השאיר בחוץ שיחכו להוראה ממנו. כשראו אותו המכשפות אמרו לו: מי אתה? אמר להם: מכשף אני ובאתי ללמד אתכן סוגי כשפים, אמרו לו: מה אתה יכול לעשות? אמר להם: אם תרצו אני יכול להביא לכם כעת שמונים בחורים כולם עטופים בטליתות יבשות למרות שגשמים עזים יורדים כעת בחוץ, אמרו לו: הבה נראה! יצא רבי שמעון בן שטח מחוץ למערה ורמז לבחורים שילבשו מיד את הטליתות היבשות שהביאו עמהם בכדים וייכנסו למערה, נכנסו כולם כאחד אל המערה אחז כל אחד מהם באחת המכשפות והגביהו אותן מעל גבי הקרקע והוציאו אותן מן המערה הביאו אותן לבית דין ודנו את דינן וגזרו עליהם דין מוות. כמו שכתוב בתורה: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז) ותלו את כולן ביום אחד.

נתקנאו קרוביהן של המכשפות בדבר, ובאו שנים מהם והעידו עדות שקר על בנו של רבי שמעון בן שטח על עבירה שיש בה חיוב סקילה, ונגמר דינו לסקילה, כשהיה יוצא להיסקל, אמר: אם יש בי עוון זה – לא תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, ואם אין בי עוון זה – מיתתי תהא כפרה עלי ועליכם ותהא הקולר תלוי בצוואר העדים, שמעו העדים את דבריו וחזרו בהם מעדותם, והודו שהם העידו שקר, ונתנו טעם לדבריהם שמחמת שרבי שמעון בן שטח הרג את המכשפות, הם עשו זאת, ביקש אביו להחזירו, אמר לו בנו: אבא, אם בקשת שתבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופא הנדרסת, (מפתן הדלת שהכל דורכים עליו) כי ההלכה אומרת: כיון שהעדים הגידו את עדותם שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד (סנהדרין מד:).

רבי שמעון בן שטח תיקן כמה תקנות בתור נשיא הסנהדרין, ביניהן חשובה ביותר תקנתו שיהיו התינוקות הולכים לבית ספר (ירושלמי כתובות פ"ח) וכן ידועה תקנתו לכתוב אחריות נכסים בכתובת האישה, שכל נכסי הבעל יהיו ערבים ומשועבדים לפרעון הכתובה (תוספתא כתובות יב, א). 

רבי שמעון בן שטח הורה שאין לדון דיני נפשות על פי אומדן הדעת, אלא על פי שני עדים שמעידים שראו את המעשה בעיניהם ממש, הוא מספר: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: "על פי שני עדים יומת המת" (דברים יז, ו) אבל היודע מחשבות (היינו הקב"ה) יפרע מאותו האיש שהרג את חברו, אמרו: לא זז משם עד שבא נחש והכישו ומת (סנהדרין לז:).

רבי שמעון בן שטח קיים בשלמות את דברי התורה לדיין: "ולא תגורו מפני איש" ואף למלך עצמו לא נשא פנים, כפי שמסופר במסכת סנהדרין (יט.) עבדו של ינאי המלך הרג את הנפש, שלחו הסנהדרין לקרוא למלך שיבוא לדין בפניהם. בא וישב לו לפניהם, אמר לו רבי שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, אמר לו: לא כשתאמר אתה אעמוד, אלא כשיאמרו לי חבריך שבסנהדרין. נפנה לימינו כבשו כולם פניהם בקרקע. נפנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע. אמר להם רבי שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם. יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם! מיד בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו (סנהדרין יט. – יט:).

בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים על מנת להודיעם כמה שהחטא גורם, בדור שהוא צדיק – הפירות יפים, ואם אינם יפים – עוונות הדור גרמו זאת (תענית כג.).

מעשה ברבי שמעון בן שטח שביקש מתלמידיו שילכו ויקנו לו חמור על מנת שיוכל להשתמש בו להעברת משאות ממקום למקום הלכו תלמידיו ומצאו חמור אחד של ישמעאלי שהיה למכירה, קנו אותו מהישמעאלי והביאו אותו לרבי שמעון בן שטח, וכשראה רבי שמעון בן שטח את החמור הוא שם לב שאבן טובה ויקרה תלויה בצוארו, אמרו לו תלמידיו, רבינו, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב) ה' אוהב אותך ועל ידי שקנית את החמור זכית גם באבן יקרה ששווה הון תועפות.

אמר להם רבי שמעון, לכו בבקשה ותחזירו את האבן היקרה לישמעאלי, אני התכוונתי לקנות חמור בלבד ולא גם את האבן היקרה. אני לא מחפש להיות עשיר גדול אני מעדיף שיתקדש שם שמים על ידי. הלכו תלמידיו והחזירו את האבן היקרה לישמעאלי והיה אותו ישמעאלי הולך וקורא וצועק בקול, ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח, ונעשה קידוש ה' ברבים. (ירושלמי בבא מציעא פ"ב ה"ב).