מסכת אבות- פרק א משנה י

פרק א משנה י

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. 

שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: 

אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, 

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, 

וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת.

באור המשנה 

שמעיה ואבטליון קבלו מהם – למדו אצל יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. שמעיה אומר: אהוב את המלאכה – טוב שאדם יעסוק במלאכה אפילו יש לו במה להתפרנס ולא ישב בטל לפי שהבטלה מביאה לידי שעמום וכשאדם משתעמם הוא בא לידי עבירה (כתובות נט:).

ושנא את הרבנות – התרחק מן הגאוה והשררה, שזהו דבר לא טוב לאדם להתגאות ולהשתרר על הציבור. ואמרו חז"ל שלשה דברים מקצרים ימיו של האדם ואחד מהם: המנהיג עצמו ברבנות שהרי יוסף מת קודם לאחיו מפני שהנהיג את עצמו ברבנות (ברכות נה.).

ואל תתודע לרשות – אל תשתדל שיהא השילטון (של גויים בחוץ לארץ) יודע ומכיר אותך, שאדם שיש לו שם בשלטון ומכירים אותו, סופו שנותנים עיניהם בו והורגים אותו ונוטלים ממנו כל ממונו (אבות דרבי נתן יא).

מעשי אבות

שמעיה היה נשיא הסנהדרין בתקופת סוף בית המקדש השני, חבירו ובן זוגו של אבטליון שהיה אב בית דין. שניהם היו תלמידיהם של זוג החכמים יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, ומורי הזוג הבא אחריהם הלל ושמאי. לפי הגמרא במסכת גיטין (נז:) הם היו גרים או בני גרים מבני בניו של סנחריב. יהודה בן דורתאי שיבח אותם כשני גדולי הדור ואמר שהם חכמים ודרשנים גדולים (פסחים ע:). כששומר בית המדרש לא נתן להלל להיכנס מפני שלא היה לו כסף לשלם, מה עשה? עלה לגג בית המדרש וישב על הארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון (יומא לה:).

במסכת פסחים (סו.) מובא שהלל הוכיח את בני בתירא על שלא שמשו את שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש ביום הכיפורים אחרי שסיים את סדר העבודה של יום הכיפורים, והלכו כל העם ללוותו, בדרך עברו שמעיה ואבטליון, כיון שראו העם את שמעיה ואבטליון עזבו את הכהן הגדול והלכו אחרי שמעיה ואבטליון, לבסוף באו שמעיה ואבטליון להיפרד מן הכהן הגדול, אמר להם: יבואו בני העממים לשלום (לשון גנאי הוא, רמז להם שהם מבני בניו של סנחריב) אמרו לו: יבואו לשלום בני העמים שעושים מעשה אהרן (שהיה אוהב שלום ורודף שלום) ואל יבוא בן אהרן לשלום, שאינו עושה מעשה אהרן (יומא עא:).

מסורת בידינו מדורות, ששמעיה ואבטליון בחייהם ובמותם לא נפרדו – והם קבורים בגוש חלב (בצד כביש סאסא – צפת, כארבעה ק"מ מצפון לצומת מירון בכביש מספר 89, ראה מפה בסוף הספר).

אחד מתלמידי האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא אשכנזי – מורם ורבם של כל המקובלים, חי לפני 433 שנה, ניצוץ משה רבנו ע"ה, מייסד השיטה החדשה בלימוד הקבלה, נפטר בגיל 38 והוא קבור בעיר צפת) סיפר כי פעם אחת הלך הרב להשתטח על ציונם של שמעיה ואבטליון בגוש חלב כדי לשאול אותם רז אחד מרזי התורה, שכך היה דרכו תמיד, כל אימת שהיה צריך לדבר עם נביא או תנא אחד, היה הולך על קברו ומשתטח עליו בפישוט ידיים ורגליים ובזה היה מחיה את העצמות היבשות שבקבר.

מדברי שמעיה במשנתנו למדנו שיש לאדם לאהוב את המלאכה, ופירש על כך רבינו עובדיה מברטנורא שטוב שיעסוק האדם במלאכה אפילו יש לו במה להתפרנס ולא ישב בטל לפי שהבטלה מביאה לידי שעמום וכשהאדם משתעמם הוא בא לידי עבירה (כתובות נט:).

נאמר בתורה  (דברים יד, כט) "יברכך ה' אלהיך"– יכול אפילו אתה יושב בטל? תלמוד לומר: "בכל מעשה ידיך אשר תעשה" – אם עושה אדם מתברך, ואם לאו – אינו מתברך (תנא דבי אליהו יד) וכן נאמר במדרש תנחומא (פרשת ויצא) שלא יאמר אדם: אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך נאמר: "מעשה ידיו ברכת" (איוב א, י) צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו ואז הקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר (בראשית ב, טו): "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"– ואחר כך נאמר: "מכל עץ הגן תאכל" (שם שם, טז) רבי טרפון אומר: הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), רבי יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה, שנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט) מה תלמוד לומר: "ועשית כל מלאכתך"? להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויתעסק בהן, רבי יוסי אומר: אין אדם מת אלא מתוך הבטלה (אבות דרבי נתן יא).

נאמר בתורה (ויקרא יט, כג): "כי תבואו אל הארץ ונטעתם"– אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם.

ועוד נאמר: "את הכל עשה יפה בעתו, גם את העלם נתן בלבם" (קהלת ג, יא) לא כתוב "העולם" מלא אלא "העלם" חסר, וזאת כדי לרמוז שאלולא העלים הקדוש ברוך הוא מליבו של האדם את יום המיתה לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר: למחר אני מת, למה אני עובד ומותיר לאחרים? לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות בני האדם את יום המיתה, כדי שיהא אדם בונה ונוטע: זכה – יהיה לו, לא זכה – לאחרים (מדרש תנחומא קדושים, ויקרא רבה כה).