מסכת אבות- פרק א משנה טו

פרק א משנה טו

שַׁמַּאי אוֹמֵר: 

עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע, 

אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה,

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

באור המשנה

שמאי אומר: עשה תורתך קבע – כלומר, שעיקר עסקך ביום ובלילה יהיה בתורה וכשתהיה יגע מן הלימוד תעשה מלאכה, ולא שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה במלאכה וכשתפנה מן המלאכה תעסוק בתורה. 

אמור מעט ועשה הרבה – כמו שראינו אצל אברהם אבינו שאמר תחילה לאורחים: "ואקחה פת לחם" (בראשית יח, ה) ואחר כך: "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" (שם שם, ח). מכאן שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ואילו הרשעים אומרים  הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מניין? מעפרון, שתחילה אמר לאברהם: "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" (בראשית כג, טו) ובסוף כתוב (שם שם, טז): "וישקול אברהם לעפרון… ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (בבא מציעא פז.).

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות – כשאתה מכניס אורחים לביתך, אל תתן להם מאכל ומשקה כשפניך זעומות וכבושות בקרקע, שגם אם נתן אדם לחברו כל המתנות שבעולם ופניו זעומות, מעלה עליו הכתוב, כאילו לא נתן לו כלום, אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם (אבות דרבי נתן יג).

מעשי אבות

שמאי היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת בית המקדש השני, הוא והלל הזקן חבירו היו בני הזוג האחרון, מן הזוגות שעמדו בראש העם אחרי אנשי כנסת הגדולה. הלל שימש נשיא הסנהדרין, ושמאי היה אב בית דין על ידו. מתלמידיו: רבי יוחנן בן החורנית, בבא בן בוטא. ורבן יוחנן בן זכאי. תלמידיהם של הלל ושמאי מכונים בית הלל ובית שמאי.

אמרו עליו על שמאי הזקן: שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה (ביצה טז.). 

שמאי הזקן היה מחנך את בניו למצוות מיום היוולדם כפי שמובא המעשה במשנה במסכת סוכה (פרק ב משנה ח): "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל קטן". כלומר, הוא הסיר את כיסוי הגג ושם במקומו סכך, כדי שישן התינוק בסוכה למרות שפטור היה ממצוה זו. עוד מובא מעשה בשמאי הזקן שהיה רוצה להחמיר ולהאכיל ביום הכיפורים את בנו הקטן בידו האחת וגזרו עליו חכמים שיאכילהו בשתי ידיו (תוספתא יומא ה, ב). ציונו של שמאי הזקן נמצא ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי (לפני הכניסה למירון כשני ק"מ מהחניון בשביל העולה בהר) ולידו קבורים גם כלתו ותלמידיו.

הלל ושמאי היו בני הזוג האחרון ולאחריהם התחילה תקופת התנאים, התנאים הם חכמי המשנה שחיו בתקופה שאחרי כנסת הגדולה והזוגות (תקופת התנאים ארכה כמאה ושישים שנה משנת 3768 ועד שנת 3948 לבריאת העולם) פירוש המילה תנאים הוא "שונים" כלומר, לומדים או מלמדים, והכוונה ללימוד התורה שבעל פה, לפי שבזמנם עדיין למדו את "המשנה" בעל פה משום שהתורה בעל פה עוד לא היתה כתובה.

התנאים נקראו בתואר "רבי" למעט הנשיאים שנקראו "רבן" כמו רבן שמעון, רבן יוחנן בן זכאי אך היו תנאים שנקראו בשמם הפרטי ללא תואר כמו שמעון בן עזאי וכדו'. תקופת התנאים מתחלקת לחמש דורות ודור נוסף הוא דור המעבר מהתנאים לאמוראים (תקופת האמוראים החלה כמאה ועשרים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני ונמשכה כשלוש מאות ושתים עשרה שנה) האמוראים היו מתרגמי ומפרשי המשנה והם חיו בשני מקומות בישראל ובבבל, חכמי ארץ ישראל כונו בתואר "רבי", ואילו חכמי בבל כונו בתואר "רב" (סדר הדורות). 

למדנו במשנתנו מדברי שמאי שיש לקבל כל אדם בסבר פנים יפות וכן רבי ישמעאל אומר: והוי מקבל כל אדם בשמחה (אבות ג, יב), ונאמר במסכת אבות דרבי נתן (פרק יג): המקבל את חבירו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם ואילו הנותן מתנה לחברו ופניו זעופות אפילו נתן לו כל מחמדי עולם ופניו זעופות כאילו לא נתן לו כלום וכן דרשו חכמים על הפסוק: (בראשית מט, יב) "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב"– טוב המלבין שיניים לחברו דהיינו, שמחייך אליו יותר ממשקהו חלב דהיינו, יותר טוב מהנאות גשמיות שמהנה אותו (כתובות קיא). וכן אמר רבי מתיא בן חרש: "והוי מקדים בשלום כל אדם" (אבות ד, טו) ומסופר על רבן יוחנן בן זכאי "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (ברכות יז.).

מעשה שבא רבי שמעון בן אלעזר ממגדל גדור מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד הרבה תורה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר (רש"י פירש שזה היה אליהו הנביא שבא לנסותו). אמר לו שלום עליך רבי! ולא החזיר לו, אמר לו רבי אלעזר: ריקה, כמה מכוער אתה! האם כל בני עירך מכוערים כמוך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני (דהיינו, הקדוש ברוך הוא) כמה מכוער כלי זה שעשית! כיון שידע בעצמו שחטא, מיד ירד מן החמור, ונשתטח לפניו, ואמר לו: מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ותאמר לו: כמה מכוער כלי זה שעשית! היה הולך אחריו עד שהגיע לעירו.

יצאו כל בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי! ומורי מורי! אמר להם: למי אתם קוראים רבי רבי? אמרו לו: לזה שהולך אחריך, אמר להם: אם זה רבי הוא – אל ירבו כמותו בישראל! אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי, אמרו לו אף על פי כן מחל לו, שאדם גדול הוא בתורה, אמר להם: בשבילכם אני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן, מיד נכנס רבי אלעזר ברבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז (תענית כ.).