פרק א משנה יד
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?
וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי?
וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי?
באור המשנה
הוא – הלל, היה אומר: אם אין אני לי – אם אני לא אדאג ללמוד את התורה ולקיים את המצוות, מי לי – מי ידאג לי, ומי יעשה זאת בשבילי? וכשאני לעצמי – גם כשזכיתי בעצמי ללמוד תורה ולקיים מצוות, מה אני – מה ערכי ומה חשיבותי? נגד מה שאני מחויב לעשות. ואם לא עכשיו – אם לא אזכה בתורה ובמצוות עכשיו בעולם הזה, אז אימתי – אזכה? והלא אחר המוות אי אפשר לזכות עוד בתורה ובמצוות. פירוש אחר: ואם לא עכשיו – בזמן שאני עדיין צעיר אז, אימתי – שמא בימי הזקנה לא יעלה בידי ללמוד תורה ולקיים מצוות.
מעשי אבות
בשישה סידרי משנה ישנן יותר משלוש מאות מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בכל ענייני הלכה, בדרך כלל בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים, ועל פי רוב נפסקה ההלכה כבית הלל. ובמסכת עירובין (יג:) נאמרה הסיבה לכך שזכו בית הלל שהלכה כמותם ולא כבית שמאי והיא מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים, והיו שונים את דבריהם יחד עם דברי בית שמאי, ולא עוד אלא שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.
הלל הוא זה שתיקן את תקנת "הפרוזבול", שעיקרה – אפשרות לגבות הלוואות גם אחרי שנת השמיטה, הבעיה הייתה, שלפי חוקי התורה, השנה השביעית שהיא שנת השמיטה מבטלת את החובות שבין איש לרעהו, ומסיבה זו נמנעו אנשים מלהלוות כספים לנצרכים בסמוך לשנת השמיטה, מתוך חשש שתבוא שנת השמיטה ולא יוכלו לגבות את כספם בחזרה. מה עשה הלל? התקין את התקנה, שלפיה בעל החוב מוסר את חובו לבית הדין, וכך יוכל הוא לגבות את כספו גם לאחר שנת השמיטה (גיטין לו.).
למדנו מדברי הלל שבמשנתנו שאם האדם לא ידאג לעצמו ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה אף אחד לא יעשה זאת בשבילו, ובעניין זה מובא מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה בכרכים שבמדינות הים, ונוטלת כיס דינרים בשכרה.
נטל כיס דינרים והלך ועבר עליה שבעה נהרות, ובשעת התחלת המעשה הפיחה רוח מלמטה, אמרה לו: כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. כששמע זאת מה עשה? הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמינו, שכתוב: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" (ישעיה נד, י). אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים רחמים עליך נבקש על עצמינו, שכתוב: "כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה" (ישעיה נא, ו). אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, שכתוב: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיה כד, כג). אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמינו, שכתוב: "ונמקו כל צבא השמים" (ישעיה לד, ד). אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו.
יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא! ועל כך בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת (עבודה זרה יז.).