פרק א משנה ג
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,
וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.
באור המשנה
אנטיגנוס איש סוכו – מהעיר סוכו, קיבל משמעון הצדיק – למד את התורה משמעון הצדיק, הוא היה אומר – הוא היה רגיל תמיד לומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס – כלומר, אל תעבדו את ה' על מנת שייטיב לכם ויגמלכם חסד, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס – עיבדו את ה' יתברך מאהבה מבלי לצפות להטבה ותגמול, ואף על פי שתעבדו את ה' מאהבה צריכים אתם שיהיה מורא שמים עליכם – כדי שתהא עבודת ה' בשלימות.
מעשי אבות
מסופר במסכת אבות דרבי נתן (פרק ה) שהיו לו לאנטיגנוס איש סוכו שני תלמידים שהיו משננים את דבריו, ששם האחד צדוק ושם השני בייתוס והם היו שונים לתלמידים והתלמידים לתלמידים אחרים, עד שעמדו ודקדקו אחריהם ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה, אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעים אבותינו שיש עולם אחר… לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקים ובייתוסים.
למדנו במשנתנו שאין לו לאדם ללמוד תורה, ולקיים מצוות בשביל לקבל שכר אלא הוא צריך לעבוד את ה' יתברך מאהבה מבלי לצפות להטבה ותגמול, וכמו שכתוב (תהלים קיב, א): "הללויה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד" – במצותיו נאמר ולא בשכר מצותיו (עבודה זרה יט.). אבל בתחילת עבודת ה' של האדם יעבוד אפילו בשביל קבלת השכר, שמתוך כך יזכה לעבוד גם לשם שמים, כמו שאמר רב יהודה בשם רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה כגון: כדי שיכבדו אותו ויקראו אותו "רב" שמתוך שלא לשמה יבוא לעשות זאת לשמה (פסחים נ:, שולחן ערוך יו"ד רמו, כ).
מסופר בזוהר הקדוש בפרשת לך לך על רבי אבא שהיה מכריז לציבור בבתי כנסיות שכל מי שרוצה להתעשר ולהאריך ימים שיבוא לבית המדרש ויעסוק בתורה, כמו שנאמר "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טז).
יום אחד שמע בחור רווק אחד את דברי רבי אבא ובא לפניו לבית המדרש ואמר לו, אני מוכן לעסוק בתורה על מנת שאהיה עשיר, אמר לו רבי אבא מה שמך? אמר לו: "יוסי" קרא רבי אבא לתלמידיו וציוה אותם שילמדו אותו תורה, והיו כולם קוראים לו: יוסי בעל תאוה של העושר.
לאחר כמה ימים בא יוסי אצל רבי אבא ואמר לו, רבי, היכן העושר שהבטחת? חשב רבי אבא בלבו להענישו, מפני שכל לימודו אינו לשם שמים, אלא אך ורק בשביל העושר, אך באותו רגע שמע בת קול שאומרת אל תענישהו מפני שבחור זה עתיד להיות חכם גדול בישראל, ולכן המשיך רבי אבא ללמדו תורה בישיבתו.
למחרת בא עשיר אחד לישיבתו של רבי אבא, ובחיקו נשא כוס זהב משובץ ב"פז", הוציאו מחיקו וכל הבית האיר מאורו, ואמר לרבי אבא, רבי, אני מאוד רוצה ללמוד תורה, אולם טרדות רבות מקיפות אותי ואיני מצליח בלימוד התורה, אנא ממך ברצוני שתלמיד חכם ישתדל ללמוד תורה לזכותי ואני מוכן להעניק לו במתנה את כוס הזהב הזה על מנת שגם אני אזכה בתורתו. שלח רבי אבא לקרוא ליוסי, והעניק לו את כוס הזהב המשובץ בפז במתנה והיה יוסי יגע בתורה בכל כוחו, בשקידה רבה, עד שנעשה לאדם גדול. לימים הבין יוסי את גודל וערך התורה והצטער על כך שלקח את כוס הזהב מהעשיר בשביל ללמוד תורה.
פעם נכנס אליו רבי אבא, ומצאו בוכה, אמר לו רבי אבא, למה אתה בוכה? אמר לו: מה אני עושה, מניח את חיי העולם הבא בשביל הזהב, אין רצוני לזכות אלא לחיי עולם הבא, בבקשה קח בחזרה את כוס הזהב ממני ודי לי זכות התורה שאני לומד, התרגש רבי אבא ואמר: עכשיו אני יודע שכל כוונתו בלימודו הוא לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס. החזיר רבי אבא את כוס הזהב לעשיר ואמר לו: לך ותמכרנו ותן המעות לצדקה לעניים ולאביונים ליתומים ולאלמנות, ותקבל שכרך מן השם יתברך, ומאז קראוהו בשם רבי יוסי בן פזי, על שם כוס הזהב והפז וזכה לכתרה של תורה הוא ובניו בישראל.
מסופר על הגאון רבי אליהו מוילנא (גדול חכמי ישראל לפני כמאתיים שנה) שהקפיד כל ימיו לקיים מצות ארבעת המינים במלוא ההידור, מידי שנה בשנה הציגו לפני הגאון אתרוגים רבים, ומהם היה בוחר לו את האתרוג הראוי לברכה בחג הסוכות.
פעם בא אל הגאון אדם אחד והציע לו אתרוג מהודר ביותר, ביקש הגאון לרכוש את האתרוג במחיר מלא, אולם האיש סרב ליטול תמורת האתרוג כל ממון שהוא, וכה אמר לגאון: תמורת האתרוג שלי איני מבקש אלא לזכות בשכר מצות ארבעת המינים שיקיים רבינו בחג סוכות זה.
השיב הגאון לאורח בלי היסוסים: הריני מקבל עלי בלב שלם לזכותך בשכר המצוה של נטילת ארבעת המינים בשנה זו תמורת אתרוגך!
באותה שנה סיפרו אחרי כן תושבי העיר וילנא שגילה רבי אליהו שמחה יתירה בשעת קיום מצות נטילת לולב, וכאשר מקורביו שאלו אותו מה הסיבה שהוא כל כך שמח בקיום מצוה זו יותר מכל שנה אחרת? השיב להם הגאון: כל ימי הייתי משתוקק לקיים את דברי אנטיגנוס איש סוכו שבפרקי אבות שאמר: "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג) אולם לא הגעתי למדרגה זו עד היום, כיון שיודע אני שמובטח שכר מן השמים למקיים מצוות הבורא, והנה באה לידי בשנה זו ההזדמנות הנדירה לקיים מצות נטילת ארבעת המינים "שלא על מנת לקבל פרס" ואיך לא אשמח על כך?!