הלכות מְכִירַת הֶחָמֵץ לְגוֹי

חָמֵץ מֻצְנָע

כָּאָמוּר, אֵין לְהַשְׁאִיר חָמֵץ בִּרְשׁוּתֵנוּ, [וַאֲפִלּוּ אִם בִּטְּלוֹ, שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹבֵר אִסּוּר מֵהַתּוֹרָה כַּמְבֹאָר לְהַלָּן, עֲדַיִן אָסְרוּ חֲכָמִים לְהַשְׁאִיר חָמֵץ בָּעַיִן.] אוּלָם, אִם מוֹכֵר אֶת הֶחָמֵץ לְגוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחָמֵץ נִשְׁאָר בְּבֵיתוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶחָמֵץ שַׁיָּךְ לוֹ. וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחַ אוֹתוֹ בְּמָקוֹם מֻצְנָע וְסָגוּר, לְבַל תִּגַּע שָׁם יַד אָדָם. (תוספתא, תמח ג, ה ובאחרונים. ע)

אֵיךְ מוֹכְרִים

מְכִירַת הֶחָמֵץ מִתְבַּצַּעַת עַל יְדֵי בֵּית דִּין צֶדֶק אוֹ הָרַבָּנוּת הַמְּקוֹמִית שֶׁבְּכָל עִיר. וְעַל כָּל אָדָם לִרְשֹׁם אֶת שְׁמוֹ בְּטָפְסֵי הַמְּכִירָה, שֶׁבָּזֶה הוּא מְמַנֶּה אוֹתָם כִּשְׁלוּחִים עֲבוּרוֹ לִמְכֹּר אֶת חֲמֵצוֹ לְגוֹי. [נִתָּן לִמְכֹּר גַּם בְּאֶמְצָעוּת אֲתַר "הִדַּבְּרוּת"]. וְאֵין לְאָדָם לִסְמֹךְ עַל עַצְמוֹ וְלִמְכֹּר בֵּינוֹ לְבֵין הַגּוֹי, כִּי פְּרָטֵי וְדִינֵי הַמְּכִירָה רַבִּים עַד מְאֹד. (ע. ועיין עלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 21 ותרוה נחת)

 

מְקוֹם אִחְסוּן

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת הִתְחִילוּ בְּטָפְסֵי מְכִירַת חָמֵץ שֶׁל רַבָּנֻיּוֹת מְסֻיָּמוֹת לִכְתֹּב 'מְקוֹם אִחְסוּן', דְּהַיְנוּ שֶׁעַל כָּל אָדָם לְסַמֵּן שָׁם הֵיכָן הוּא מְאַחְסֵן אֶת חֶמְצוֹ בְּבֵיתוֹ, בְּאֵיזֶה אָרוֹן אוֹ מַחְסָן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל הַיּוֹתֵר נָכוֹן שֶׁלֹּא לִכְתֹּב בְּטֹפֶס הַמְּכִירָה 'מְקוֹם אִחְסוּן' כְּלָל, וּבְכָךְ מוֹכֵר אֶת הֶחָמֵץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.

 

אַף שֶׁבְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם לְטוֹבָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר שֶׁמַּעֲשֶׂה הַמְּכִירָה הוּא רְצִינִי וְחָזָק יוֹתֵר, [וּמֵחֲמַת כֵּן הֵחֵלּוּ גַּם בִּמְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים לִרְשֹׁם כָּל אֶחָד לִמְכִירַת חָמֵץ בְּדַף בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא כְּפִי שֶׁנּוֹהֲגִים רֻבָּם כְּכֻלָּם שֶׁנִּרְשָׁמִים אֲנָשִׁים רַבִּים בְּדַף אֶחָד וְרוֹשְׁמִים רַק אֶת שְׁמָם וְהַכְּתֹבֶת], אַךְ עֲדַיִן הַיּוֹתֵר נָכוֹן שֶׁלֹּא לְסַמֵּן מְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים אֶלָּא לִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ 'בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא', כִּי פְּעָמִים שֶׁהוּא רוֹשֵׁם לְמָשָׁל שֶׁהֶחָמֵץ נִמְצָא בְּאָרוֹן צְדָדִי בַּמִּטְבָּח, וְשָׁכַח שֶׁנִּמְצָא גַּם בַּמַּחְסָן, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא מָכַר אֶת חֶמְצוֹ שֶׁבַּמַּחְסָן. וְרַבּוֹת נִשְׁאַלְנוּ לְאַחַר הַפֶּסַח, מֵאֲנָשִׁים שֶׁשָּׁכְחוּ לִרְשֹׁם בְּדִיּוּק אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת. וְאַף שֶׁמִּן הַסְּתָם הֵם מְבַטְּלִים אֶת הֶחָמֵץ, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן תִּקְּנוּ חֲזַ"ל לִבְדֹּק גַּם אֶת הֶחָמֵץ וּלְשָׂרְפוֹ בַּפֹּעַל, שֶׁמָּא לֹא יְבַטֵּל בְּלֵב שָׁלֵם, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹכְרוֹ שֶׁאָז כְּבָר אֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא שֶׁל הַגּוֹי, וְלֹא צָרִיךְ לְשָׁרְפוֹ וְלֹא כְּלוּם. וְזֹאת מִלְּבַד שֶׁיֶּשְׁנָם רַבִּים הָרְחוֹקִים מִתּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁלֹּא מְבַטְּלִים אֶת הֶחָמֵץ כְּלָל, וְרַק מוֹכְרִים אוֹתוֹ דֶרֶךְ אֲתָר 'הִדַּבְּרוּת' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם.

 

 מָקוֹר הַמְּכִירָה

יֵשׁ לָדַעַת, כִּי מְקוֹר מְכִירַת הֶחָמֵץ לְגוֹי בְּעֶרֶב פֶּסַח, הוּא מֵרַבּוֹתֵינוּ הַתַּנָּאִים בַּתּוֹסֶפְתָּא, וְכֵן פָּסַק הָרַמְבָּ"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ד ה"ו): יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה וְהָיָה חָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית, הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְנֶנּוּ לוֹ בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה. וְאוֹמֵר הַיִּשׂרָאֵל לַגּוֹי עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי בֹּא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח, אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי. וְכָתַב בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן, מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חָמֵץ סָמוּךְ לַפֶּסַח וְקָשֶׁה לוֹ לְבַעֲרוֹ וְנוֹתְנוֹ לְגוֹי בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה, וְהַיִּשׂרָאֵל מַכִּירוֹ לְאוֹתוֹ גּוֹי וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא יִגַּע בֶּחָמֵץ כְּלָל, אֶלָּא יִשְׁמְרֵהוּ לוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח וְיַחֲזִירֵהוּ לוֹ, יֵרָאֶה שֶׁמֻּתָּר, רַק שֶׁיִּתְנֵהוּ לַגּוֹי לְלֹא שׁוּם תְּנַאי. וְכָתַב הַבֵּית יוֹסֵף, אַף שֶׁאֵין לְךָ הָעֲרָמָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, הִתִּירוּ חֲזַ"ל, שֶׁסּוֹף סוֹף נַעֲשָׂה הַקִּנְיָן כַּדִּין. וְכָתַב הַחֲתַם סוֹפֵר, וְהַעֲרָמַת מְכִירָה זוֹ הִיא הֶתֵּר גָּמוּר מִן הַתּוֹרָה בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק, כֵּיוָן שֶׁהוּא מוֹכֵר מְכִירָה גְּמוּרָה מֵהַקִּנְיָנִים שֶׁהַגּוֹי קוֹנֶה בָּהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם יוֹדְעִים בְּלִבָּם שֶׁהֶחָמֵץ יֻחְזַר לַיִּשְׂרָאֵל לְאַחַר הַפֶּסַח, מִכָּל מָקוֹם הַמְּכִירָה מְכִירָה גְּמוּרָה הִיא, וְיָכוֹל הַקּוֹנֶה לַעֲשׂוֹת בּוֹ חֶפְצוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא אוֹהֵב לַיִּשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן וּמְשַׁמְּרוֹ לוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח וְחוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לַיִּשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ הֶתֵּר גָּמוּר בְּלִי פִּקְפּוּק. וְרַשַּׁאי הַיִּשְׂרָאֵל לוֹמַר לַגּוֹי בְּפֵרוּשׁ, אִם תִּרְצֶה לַחֲזֹר וּלְמוֹכְרוֹ לִי לְאַחַר הַפֶּסַח, קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁאֶקַּחֵהוּ מִמְּךָ בִּמְחִירוֹ. וְגַם אִם אֵין בְּדַעַת הַגּוֹי לִקְנוֹתוֹ מַמָּשׁ, מִכָּל מָקוֹם דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים. וְעַל פִּי זֶה פָּשַׁט הַמִּנְהָג בְּכָל תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל לִמְכֹּר הֶחָמֵץ לְנָכְרִי הַמַּכִּירוֹ וּמַחֲזִירוֹ לְאַחַר הַפֶּסַח. וְכֻלָּם מוֹדִים שֶׁמְּכִירָה גְּמוּרָה הִיא, וְהַמְעַרְעֵר עַל זֶה רָאוּי לִגְעָרָה, כֵּן נִרְאֶה לִי בָּרוּר בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ. עַד כָּאן דִּבְרֵי הַחֲתַם סוֹפֵר.

 

וּמַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם שֶׁמַּפְקִיעִים קְדוּשַׁת בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה מֵהַתּוֹרָה, עַל יְדֵי מְכִירַת אֹזֶן הַבְּהֵמָה לְגוֹי, כַּמְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא מַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (ג ע"א), וְכַנָּהוּג בְּכָל הָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁמִּן הַדִּין מֻתָּר לְהַעֲרִים אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר תּוֹרָה, וְכַמְבֹאָר בָּרַמְבַּ"ם בְּעִנְיַן מַעֲשֵׁר שֵׁנִי וְעוֹד. וְכֵן כָּתְבוּ הַגָּאוֹן מִלִּיסָא, הַפְּרִי מְגָדִים, צֶמַח צֶדֶק, מַהַרְשַׁ"ם וְעוֹד רַבִּים מֵהָאַחֲרוֹנִים. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת (מסכת עבודה זרה עא ע"א), וְנִרְאֶה לְהַחְמִיר וּלְהַקְנוֹת לַגּוֹי אֵיבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵיפָה, כְּגוֹן הָרֵאָה וְהָרֹאשׁ, אָמְנָם אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַגּוֹי מָעוֹת בְּשֹׁוִי הָרֹאשׁ וְהָרֵאָה, אֶלָּא דַּי שֶׁיַּקְנֵם בִּפְרוּטָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁוֶה יוֹתֵר כִּפְלַיִם, אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם בִּטּוּל מִקָּח, כִּי הַיִּשְׂרָאֵל גָּמַר לְהַקְנוֹת לַגּוֹי כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִדִּין בְּכוֹר בַּבְּהֵמָה. ע"כ. וּפַעַם אַחַת הָיָה רָעָב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָלַךְ רַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיָה כֹּהֵן וְקִדֵּשׁ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נָשִׁים כְּדֵי לְהַאֲכִילָן בִּתְרוּמָה (תוספתא כתובות פ"ה ה"א, ופסיקתא זוטרתא שיר השירים פרק א), וְאַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ הָעֲרָמָה, כִּי בְּוַדַּאי לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַאֲכִילָן בִּתְרוּמָה. וְכָתַב בְּשׁוּ"ת בִּנְיַן עוֹלָם, הִלְכָּךְ הַמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ בִּקְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל לִמְכֹּר הַבְּהֵמוֹת לְגוֹי קֹדֶם פֶּסַח, כְּדֵי לְהַאֲכִילָם חָמֵץ בַּפֶּסַח, אֵין בּוֹ חֲשָׁשׁ אִסּוּר, וְכָל מָקוֹם שֶׁהֲלָכָה רוֹפֶפֶת בְּיָדְךָ, הֲלַךְ אַחַר הַמִּנְהָג. גַּם הַנּוֹדָע בִּיהוּדָה כָּתַב, וַאֲנִי מֵאָז וּמֵעוֹלָם מוֹרֶה לְהַתִּיר בָּזֶה. וְכֵן כָּתַב בְּשׁוּ"ת עֲטֶרֶת חֲכָמִים, שֶׁכֵּן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט וְלֹא חוֹשְׁשִׁים לְהָעֲרָמָה, מֵאַחַר שֶׁמֵּחֲמַת הָאִסּוּר גָּמַר בְּדַעְתּוֹ לְהַקְנוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם לֵב הַמּוֹכֵר פּוֹנֶה לְמַחְשָׁבָה לֹא נְכוֹנָה, אֵין זֶה אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב שֶׁאֵינָם דְּבָרִים לְבַטֵּל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַמְּכִירָה עַל יְדֵי הַקִּנְיָנִים כַּדָּת. וְעֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת שֶׁכְּבָר פָּשַׁט הַהֶתֵּר בְּכָל מְדִינַת פּוֹלִין, זֶה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם שָׁנָה, עַל פִּי הוֹרָאַת גְּאוֹנֵי עוֹלָם שֶׁמֵּימֵיהֶם אָנוּ שׁוֹתִים יוֹם יוֹם, וְאֵין כָּאן נִדְנוּד אִסּוּר כְּלָל וְעִקָּר. עכ"ד.

 

וכתב בשערי תשובה (סימן תמח אות ח): פעם אחת אירע שהנכרי שקנה לפני פסח מרתף של משקאות חריפים, היה הולך בימי הפסח בכל פעם למרתף ושותה ומשתכר, והמשקים היו יקרים עד שהיה עולה להפסד גדול, וגם חששו שמא ירבה ריעים וחברים שישתו וישכרו עמו. ויעצתי, שבעת שהנכרי נופל ומשתקע בשינה, יקח המשרת שלו את המפתח מכיסו, וכשיתעורר ידמה בנפשו שנאבד ממנו, ובודאי שלא יעשה לעצמו מפתח אחר, וכן עשה, ועלה כהוגן. והוא הדין שמותר לומר למשרת שיבקש את המפתח מהנכרי שצריך לאיזה חפצים שלו, ואחר כך ישמיט עצמו או שיאמר שאבד המפתח, ואין בזה חשש איסור והמכירה קיימת. ע"כ.

 

וְכָל יְרֵא שָׁמַיִם וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, רוֹאֶה כִּי מְכִירַת הֶחָמֵץ לְגוֹי, יֵשׁ לָהּ יְסוֹדוֹת חֲזָקִים וְנֶאֱמָנִים. וְעַל כֵּן נָהֲגוּ בְּכָל קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָעוֹלָם, כַּמָּה וְכַמָּה דּוֹרוֹת וְעַד הַיּוֹם, לְבַצֵּעַ אֶת הַמְּכִירָה בְּכָל שָׁנָה עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל בָּתֵּי הַדִּין צֶדֶק וְהָרַבָּנוּיוֹת הַמְקוֹמִיּוֹת. וְכָתַב הַחֲתַם סוֹפֵר: "וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג בְּכָל תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהַמְעַרְעֵר עַל זֶה, רָאוּי לִגְעָרָה". ע"כ. (שו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סימן לח)

 

 אכילת חמץ שנמכר לאחר הפסח

גדולי עולם וענקי הרוח נהגו בעצמם לאכול לאחר הפסח מחמץ הנמכר לגוי כהלכה, ומהם: הצדיק רבי צדוק הכהן מלובלין, הגאון בעל צמח צדק, רבה של ירושלים רבי שמואל מסלנט, הגאון רבי חיים יהודה ליב מסאסניצא בעל שו"ת שערי דעה, הגאון רבי יואל אב בית דין צעהלים ואונסדורף בעל שו"ת אמרי נועם, הגאון החזון איש, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל [הסטייפלר], מרן מלכא הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף, הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, מורנו ורבנו הגאון רבי בן ציון אבא שאול, הגאון רבי יעקב קמינצקי ועוד. ובספר תשובות והנהגות הביא עדות מפי אחד האדמורי"ם זצ"ל שהיה מקפיד לאכול לאחר הפסח חמץ הנמכר בדוקא, להורות שכך היא ההלכה.

 

על כן, ברור שאין טעם וענין להחמיר בחומרה זו כלל, אחר שרואים את הנהגתם של גדולי עולם אלו. ויש אומרים שהנוהגים כן, יש לחשוש להם משום יוהרא. גם יש שערערו על זה, כי במקום שיש ריכוז גדול של ציבור מסויים החפצים לנהוג כן ולהחמיר, עליהם לחשוש יותר לאיבוד אוכלים, כי מאחר והם רבים שאינם קונים, הרי שמוצרים אלו יזרקו לאחר זמן לאשפה, כי יפוג תוקפם. ואף מקפחים הם את פרנסתו של המוכר, ומי התיר להם כן?!

 

להלן נביא בקצרה, האם יש ענין במה שיש מעטים שמקפידים שלא לאכול מחמץ שנמכר כהלכה לאחר הפסח. וְכבר כָתַב בְּשׁוּ"ת אִגְּרוֹת מֹשֶׁה, וְאֵין סְבָרָא לְהַחְמִיר אַחַר הַפֶּסַח שֶׁלֹּא לִקְנוֹת חָמֵץ מֵחֶנְוָנִי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר מִצְווֹת, שֶׁמָּכַר חֶמְצוֹ לְנָכְרִי קֹדֶם הַפֶּסַח בִּמְכִירַת חָמֵץ כַּנָּהוּג, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא לֹא הָיְתָה הַמְּכִירָה בְּלֵב גָּמוּר, כִּי אַף אִם לֹא הָיָה בְּלֵב גָּמוּר, הוּא דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב שֶׁאֵינָם דְּבָרִים, וְאֵינוֹ כְּלוּם לְבַטֵּל הַמְּכִירָה. ע"כ. וכן כתב מרן מלכא הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל (ע) שאין להחמיר בזה.

 

והנה בקובץ שערי מנהג (ספר צהר חלק יד, עמוד תיד) אחר שפלפל בזה בארוכה והוכיח בראיות ברורות וחלוטות, בדברים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, שאין ענין בחומרא זו שלא לאכול לאחר הפסח מחמץ שנמכר כהלכה. כתב כדלהלן: ומה שהובאת חומרה זו במעשה רב לגר"א, מבואר שם בדבריו, כי חששו היה שמא לא עשו את המכירה כדת, כי בזמנו היתה המכירה ביד כל אחד ואחד, וכפי שהדגיש טעמו: "שאין כל אדם יכול לעשות כדין". אבל היום שהמכירה נעשית על ידי תלמידי חכמים מובהקים בכמה וכמה קניינים, והידורי הידורים וחומרות, בודאי שאין לחוש שמא המכירה לא חלה. וכן הדבר ברור בדעת הגאון רבי עקיבא איגר, שמה שהובא בשמו בספר אגרת סופרים שהיה נזהר מחמץ הנמכר, היינו בחמץ שמכרוהו המון העם, כל אחד ואחד לעצמו, אבל במכירה הנעשית כהלכה, לא חשש ולא כלום. והוכחה ברורה לכך, הרי בספר הנ"ל הביא שטר מכירת חמץ מכתב יד קדשו של הגאון רבי עקיבא איגר שמכר את החמץ שלו עצמו לגוי, ופירט שם את כל סוגי החמץ שלו, וסוגי יי"ש שונים שהחזיק בביתו במשך ימי הפסח, ואת המקומות שהניחן. ומבואר שכל שנעשית המכירה כדת וכדין, אין לחשוש יותר. גם נכדו הגאון רבי שלמה סופר זצ"ל אבדק"ק בערעגסאס, קיבץ בספרו חוט המשולש מכל ההידורים ומעשי חסידויות שנהג בהם סבו הגאון רבי עקיבא איגר, ואילו חומרא זו של פרישות מאכילת חמץ הנמכר, לא הזכירה כלל ועיקר.

 

והן אמת שמצאנו לכמה אדמו"רים שנהגו לעצמם שלא לאכול חמץ שנמכר לאחר הפסח עד חג השבועות, אבל לאחר שבועות אכלוהו. והדבר תמוה, כי למה לאחר שבועות הקלו בזה, ביודעם שהוא חמץ שנמכר? והוברר טעמם בזה, כי דימו את ימי העומר שהם ימי דין לעשרת ימי תשובה, שנוהגים בהם חומרות מסוימות, לכן החמירו בימי העומר דוקא ולא לאחר מכן.

ועל כיוצא בזה אומר לך, שמי שפרוש ומופלג בחסידות כל כך כאדמו"רים, שיבושם לו, אבל לכל הציבור יהיה מי שיהיה, אין לחוש לחומרא יתירה זו כלל ועיקר. וכל יודע ומבין מעט בענייני ההוראה וההלכה, יודע שאין בהנהגת אדמו"רים קדושי עליון, כדי לשנות כי הוא זה בהלכה, ואפילו שלא לנהוג לעצמו בלבד כהנהגתם, וכל שכן שלא להנהיג לאחרים, ועל אחת כמה וכמה שלא לכותבן על ספר.

 

ולהלן נצטט כמה עובדות מגדולי עולם וענקי הרוח זיע"א שנהגו בעצמם לאכול מחמץ הנמכר: בספר תולדות על הגאון הצדיק רבי צדוק הכהן מלובלין כתב, שגער באחד מתלמידיו על אשר חיפש עבורו יי"ש חדש שלא נמכר בפסח, באמרו שכיון שהותר ליהודים כשרים לסמוך על המכירה לענין איסור תורה של בל יראה ובל ימצא, אינו יכול לנהוג סלסול בעצמו כל כך ולהמנע מאכילתו לאחר הפסח. ומבואר מדבריו שם, שהמחמיר בזה יש בו משום סרך גאוה ויוהרא, שרואה עצמו מרומם על שאר עמו יתר על המידה.

 

בספר לשמוע אוזן כתב על הגאון בעל צמח צדק, שהיה מוכר חמצו בפסח, כדי שיהיה לו מזומן תיכף למוצאי הפסח, כי נהג לאכול חמץ במוצאי הפסח להיכר, שעד עכשיו אכל מצה לשם מצות בוראו.

 

בקובץ הר המור הובא על רבה של ירושלים רבי שמואל מסלנט, שאחר הפסח היה אומר לאשתו לקנות דוקא מהחמץ שנמכר בפסח, כדי להוציא מליבן של המהרהרים אחר המכירה.

 

הגאון רבי חיים יהודה ליב מסאסניצא בשו"ת שערי דעה כתב, שאין לנו לחפש חומרות בענין חמץ שעבר עליו הפסח.

 

הגאון רבי יואל אב"ד צעהלים ואונסדורף בשו"ת אמרי נועם: אודות חמץ שנמכר בפסח: "ואין להמציא כלל חומרה יתירה באיסור הקל משאר איסורי דרבנן בלא ראיה וסברא ברורה."

 

ובספר הזכרון זכור לדוד העיד בשם הגאון חזון איש שגם מי שנוהג להחמיר שלא לסמוך על המכירה, ולכן לא משאיר חמץ בביתו במשך ימי הפסח, יכול להקל לאחר הפסח לאכול מהחמץ שנמכר, וזו לשונו: "שכיון שהחנוני מכר את חמצו אצל הרב כנהוג, מאי הוי ליה תו למיעבד [מה היה לו עוד לעשות], ומהיכי תיתי למיקנסיה [ומהיכן תבוא לקונסו]".

 

צא וראה מה כתב בספר ארחות רבנו על הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל הסטייפלר, ביום חתונת נכדו שהיתה שלוש שבועות לאחר הפסח, שתה הרב בירה שחורה, ומזג גם ליושב אצלו. והיושב התפלא, שהרי ידוע לו שהרב לא סמך ידו כל כך על המכירה, ולכן המציא מדעתו שאולי הבירה היתה חדשה שנעשתה לאחר הפסח. והנה, כל מבין מעט מאוד בבירה, יודע בבירור שאין זה נכון, והמציאות היא שכמעט כל השנה כולה, הבירה הנמצאת בחנויות היא מיצור שלפני הפסח, וכל שכן בשלש שבועות שלאחר הפסח. אלא הבאור בזה הוא, שמה שהרב לא היה סומך כל כך על המכירה, היינו דוקא כדי להשהות חמץ בביתו, מחשש איסור של בל יראה ובל ימצא מהתורה, לא כן לענין אכילה מהנמכר היה אוכל כדברי הגאון החזון איש הנ"ל. וזכר לזה ממה שכתב עוד שם: "בנוגע למכירת החנונים, אמר לי רבנו, שהם בודאי מוכרים את החמץ בלב שלם, ואין לחושדם שהם מערימים ויכשילו על ידי כן את אחרים, כי לא מפסידים כלום על ידי המכירה, כי כשהגוי לא ישלם להם, יקחו את החמץ בחזרה בתורת גביה, ולא שמתבטלת המכירה למפרע, רק לוקחים החמץ ממנו עבור החוב שחייב להם הגוי". ע"כ. ובמכתב שנשלח על זאת לגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, הציע הכותב את האמור אודות הנהגת החזון איש ואביו הסטייפלר, והשיב הרב כדרכו בשתי מילים: "יפה כתבת". ומבואר שעל אף שהיו מחמירים שלא להשאיר חמץ בביתם במשך ימי הפסח, מכל מקום היו אוכלים לאחר הפסח חמץ גמור ממה שמכר בעל המכולת לגוי.

 

וכן נראה מספר חוט שני מפסקי הגאון הרב קרליץ, שהזכיר שהגר"א היה מפקפק על מכירת החמץ, וכתב, ולכן טוב לדקדק שלא להשהות חמץ בבית במשך הפסח. אך לא הזכיר מילה אחת שאולי יש ענין שלא לאכול מחמץ הנמכר.

 

הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, כתב בשמו בספר ועלהו לא יבול: "לכתחילה כדאי לגמור את החמץ שיש בבית לפני הפסח, כי למה להכנס לספק דאורייתא של בל יראה ובלי ימצא. אבל לקנות חמץ לאחר הפסח ממכולת שמכרו את החמץ, מותר לכתחילה, מכיון שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן. וכן כתב בשמו גם בספר מעדני שלמה. וכן העיד תלמידו הרה"ג ר' יצחק אייזק הלוי פרג, שרבו הגרש"ז היה אוכל לאחר הפסח, חמץ גמור הנמכר בפסח. וכן כתב בספר שלמי מועד. והוסיף שדעת הגרש"ז היתה, כי ההסתמכות על המכירה היא בגדר "מנהג ישראל", ואף איננה בגדר "הערמה" כלל.

 

הגאון מורנו ורבנו רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה נוהג לתת חמצו לבעל המכולת במתנה גמורה ובנפש חפצה, [כי בעל המכולת מוכר חמצו יותר בשופי מפני הפסד מרובה], ולאחר הפסח היה מקבל את חמצו מהמוכר במתנה ואוכלו. וכן העיד בנו הגאון רבי אליהו זצ"ל, שכן נהג אביו מידי שנה בשנה.

 

הגאון רבי יעקב קמינצקי, העיד עליו בנו שהיה קונה חמץ גמור לאחר הפסח מהמכולת שמכר לגוי בפסח ואוכל.

 

ובתשובות והנהגות (ח"א סימן שט) כתב, ושמעתי מפי אחד האדמורי"ם זצ"ל שמקפיד לאכול לאחר הפסח חמץ הנמכר, כדי להוכיח שאפילו אם יש חשש שהוא על המכירה, אבל לא עד כדי כך לומר שהמכירה לא חלה, ודינו כחמץ שעבר עליו הפסח, וחלילה בית ישראל המוכרים, עברו חס ושלום באיסור חמץ שעבר עליו הפסח.

 

ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן נא אות ב) כתב: ויודע אני בתלמידי חכמים וגדולי תורה עוד מהדור הקודם שמכרו גם חמץ בעין, ובמוצאי חג הפסח האחרון, היו מכבדים בהם בני תורה שבאו לכבדם ולאחלם, עם צאת החג.

ובספר אלה הם מועדי להרה"ג ר' אליהו שלזינגר דן בזה, וכתב, חומרה זאת חדשה היא ביותר לא שערוה אבותינו, וכששאלנו אצל זקני הדור הקודם, האם נשמע מדבר זה מימים ימימה, התברר כי לא היו דברים מעולם. ובסוף דבריו כתב: ומי שיודע את האמת על בוריה, ויודע את שורשה של המכירה וכל תקנותיה כפי שתיקנוה גדולי ישראל, ויודע אל נכון כי המכירה היא אמיתית על פי דין, בודאי שלא ימצא שום טעם להחמיר בזה, והדבר ברור ופשוט. ע"כ.

 

ודע, כי אף הרואה שני מוצרים העומדים לפניו בחנות, אחד מחמץ הנמכר, ואחד מחמץ שנאפה לאחר הפסח, לא פשוט בכלל לומר לו שיקח דוקא מהחמץ שנאפה לאחר הפסח, בגלל הטעם שמהיות טוב אל תקרי רע. שהרי מאחר ויש מקומות שריבוי האוכלוסין נוהגים כן, הרי שחומרא זאת גורמת שחמץ רב יהיה מונח בקרן זוית במדפי הצרכניות עד כי יעבור זמנו, ויפוג ה"תאריך האחרון לשיווק", ואז יזרק הכל לאשפה. ואף שיש אומרים שלא שייך איסור בל תשחית אם משליך מחמת חומרה, מכל מקום כמו כאן שברור שהיא חומרא יתירה מאוד מאוד, הרי בודאי שיותר יש לחוש ולהחמיר באיסור בל תשחית של איבוד אוכלים. ומה גם שבחומרתו זו, הוא מקפח פרנסתו של בעל המכולת.

 

ואינני מדבר כלל על אותם שמצריכים גם שיהיה הקמח "נטחן לאחר הפסח מחיטה בלתי לתותה", וכל דבריהם אין להם שחר, כי הרי קמח מחיטה לתותה מותר מדין הגמרא אפילו לאפות בו מצות, ורק הגאונים החמירו שלא לאכלו בפסח, כי אין אנו בקיאים בלתיתה, ואולי יהיה חשש חימוץ, אבל לא שודאי הוא חמץ, ובשעת הדחק אף מותר לאפות מצות מקמח זה. כמבואר כל זה בבית יוסף ובשלחן ערוך (סימן תנג).

 

ובספר ארחות רבנו מובא על הגאון החזון איש שהיה מחזיק בביתו קמח מחיטין לתותים בתוך הפסח על סמך המכירה, ואופה מהם לאחר הפסח. והובא שם שכן היה דעת הסטייפלר. והוסיף שם עדות שהביאו קמח שנטחן לאחר הפסח לכבד בו את הסטייפלר, ולא הסכים לקבלו. וכתב בתשובות והנהגות, אפילו אם לותתים את החיטים זמן רב עד שודאי מתבקעות, בכל זאת אין להדר בזה כלל, כיון שעיקר החומרא מחמץ שנמכר חומרא רחוקה, ואין להוסיף עליה יותר. וכן כתב בעטרת יהושע פריינד, ובהלכות חג בחג פסח. עכת"ד קובץ שערי מנהג.

 

ועתה, ידעתי בני ידעתי, כי בליבך עלי לאמר, ומה אכפת לך, אם אינם אוכלים מחמץ הנמכר?! אך שמענה ידידי, ואתה דע לך, כי דבריך נכונים היו, אילו באמת לא היה חשש בזה לבעיה שהיא, אבל בהגלות נגלות שפעמים יש בזה איבוד אוכלים, והפסד לבעלי החנויות, בודאי שאין נכון לנהוג כן. זאת ועוד, אילו היו נוהגים כן רק לעצמם, שיבושם להם, ויעשו מה שנוח להם, ולא אכפת לנו ולא כלום. אך לצערנו הרב, המציאות היא, כי רבים מהם הפכו חומרה יתירה זו לעיקר הדין, ומפרסמים אותה ברבים כאילו היא הלכה למשה מסיני, וכשפוגשים במי שאוכל חמץ הנמכר, מודדים אותו לגובה קומתו, ומביטים בו בשבע עינים, כאילו חטא באיזה עוון חמור. וכל זה נובע, מחמת חוסר ידיעה אמיתית בהלכה הצרופה. וברור שאילו היו יודעים רק את הנהגתם של גדולי עולם כנ"ל, לא היו נוהגים כן, כי מאין ישאבו כח להחמיר נגד כל אותם גדולים וענקי הרוח, הלוא בודאי יחשב זה להם ליוהרא, ולחוכא ואיטלולא.

 

ועיין לרבנו אברהם בן הרמב"ם שכתב בספרו "המספיק לעובדי ה'", וזו לשונו: אדם שהוא שלם בדתו, ואין תאוותיו מתגברות עליו, ומלומד בתורה ובכללי ההלכה, ושלם בהגיונו ומעיין כראוי, אינו צריך שכנוע, וזאת משום שהאמת והשקר נוגדים זה את זה, ועל ידי גילוי האמת יתעלם השקר ממנו, אבל מי שיצרו גובר עליו ומעדיף הניצחון בגלל פחיתותו, ומגן על מנהגו ומה שנתחנך עליו, ובפרט אם נמצאים אצלו הגאוה וכשרון בהלכה, כמעט ברור שלא יחזור בו אפילו על ידי הוכחה ברורה ומאה ראיות. ע"כ. וכיוצא בזה כתב הריב"ש בשם הר"ן: כי בענייני התורה והמצוה, אין לנו להניח הדרך שדרכו בה רבותינו הפוסקים, ונכניס עצמנו במשעול הכרמים על פי איזה מנהג, שלא מדוחק כלל. גם בספר משא חיים כתב, מנהג שהוא נגד רוב הפוסקים, אין להחזיקו ולכותבו בספר, אפילו אם אין יכולת בידינו לבטלו. וכאן בנידון זה של אכילת חמץ שנמכר לאחר הפסח, מאחר ולא מצאנו שום טענה וסיבה טובה בדברי המחזיקים בכח במנהגם נגד כל הפוסקים, בודאי שהמודה על האמת, יחדל ממנהגו הלז. ועל אחת כמה וכמה שאין להורות כן לאחרים כלל ועיקר. והמתעקש להורות כן לרבים, צריך לגעור בו בנזיפה "ומחינן ליה במרזפתא דנפחא" [נכה אותו בפטיש של נפחים (ברכות לד ע"א)] עד שיודה על האמת, ויחדל מלהכשיל ולהטעות תמימים שאינם מבחינים בין הוראה לשיבוש. (עיין ה"ע ג לז. שו"ת יביע אומר חלק ט סימן כד, חלק י סימן כא. חזו"ע אבלות ב שטו. ועיין עוד להלן (עמוד 185) בענין מצות שמורה)

 

זְמַן הַמְּכִירָה

יִזְדָּרֵז כָּל אָדָם לְהֵרָשֵׁם לִמְכִירַת הֶחָמֵץ, וְלֹא יַמְתִּין לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח. וְעַל כָּל פָּנִים, רַשַּׁאִים לִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ לְגוֹי, עַד שָׁעָה שֶׁיֵּאָסֵר בַּהֲנָאָה [דְּהַיְנוּ בְּעֶרֶב הֶחָג, גְּמַר שָׁעָה חֲמִישִׁית לְפִי שָׁעָה זְמַנִּית כְּדִלְהַלָּן, בְּעֵרֶךְ: 11:20 בְּשָׁעוֹן קַיִץ]. וּבְדֵיעֲבַד יָכֹל לְמָכְרוֹ עַד שָׁעָה רְגִילָה לִפְנֵי חֲצוֹת הַיּוֹם [בְּעֵרֶךְ: 12:40 בְּשָׁעוֹן קַיִץ]. (ס)

 

כֻּלָּם מוֹכְרִים

גַּם אָדָם שֶׁלֹּא הִשְׁאִיר חָמֵץ בְּבֵיתוֹ כְּלָל, יִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ לְגוֹי, כִּי לִפְעָמִים נִשְׁאָר בְּטָעוּת אֵיזֶשֶׁהוּ חָמֵץ אוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עָלָיו, וְאִם לֹא יִמְכְּרֵהוּ [הֲגַם שֶבִּטְּלוֹ], שֶׁמָּא יֵאָסֵר הֶחָמֵץ בַּהֲנָאָה.

 

כְּלֵי חָמֵץ

יִמְכֹּר רַק אֶת הֶחָמֵץ בְּלֹא הַכֵּלִים. וְאִם טָעָה וּמָכַר גַּם אֶת הַכֵּלִים, צָרִיךְ לְהַטְבִּילָם בְּמִקְוֶה לְאַחַר פֶּסַח, כְּדִין הַקּוֹנֶה כֵּלִים מִגּוֹי, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה. (הגאון החזון איש בספרו אמונה ובטחון פרק ג אות ח. שו"ת יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן יא. פא. ועיין עוד בחוברת "כשרות המטבח בהלכה ובאגדה" – הלכות טבילת כלים)

 

ומרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב יפו כתב: ואני עכשיו כאן במכירת החמץ לעכו"ם במשרד הרבנות תל אביב – יפו, מחקתי משטר המכירה את הנוסח הישן שמוכר כל כלי החמץ. וכן ראוי לעשות זה. (שו"ת יביע אומר שם הערה 5)

 

חָמֵץ שֶׁל אֲחֵרִים

מֻתָּר לִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ שֶׁל הוֹרָיו אוֹ שֶׁל חֲבֵרָיו, כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵינָם מוֹכְרִים בְּעַצְמָם. וְהַנָּכוֹן שֶׁיּוֹדִיעֵם קֹדֶם לָכֵן, כְּדֵי שֶׁיְּמַנּוּ אוֹתוֹ שָׁלִיחַ לִמְכֹּר עֲבוּרָם. אַךְ גַּם אִם לֹא הוֹדִיעַ לָהֶם, רַשַּׁאי לִמְכֹּר עֲבוּרָם, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לְזַכּוֹת לְאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.

 

לִתְשׂוּמֶת לֵב: יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקְנוֹת חָמֵץ לְאַחַר הַפֶּסַח אֶלָּא מֵחֲנוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תְּעוּדַת מְכִירַת חָמֵץ מֵהָרַבָּנוּת הַמְּקוֹמִית, הַתְּקֵפָה לְשָׁנָה זוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵּן, עָלוּל לְהִכָּשֵׁל בַּאֲכִילַת אִסּוּר שֶׁל "חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח".

 

 

מִלְתָא דִבְדִיחוּתָא

רָגִיל הָיָה מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל לְסַפֵּר קֹדֶם חַג הַפֶּסַח אֶת הַמַּעֲשֵׂה דִּלְהַלָּן, כְּדֵי לְשַׁעֲשֵׁעַ וּלְבַדֵּחַ אֶת הַצִּבּוּר בִּדְּרָשׁוֹתָיו כְּדַרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ.

 

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה חַי עִם אִשְׁתּוֹ בְּאַהֲבָה וְחִבָּה, אַךְ מִדֵּי פַּעַם הָיָה יִצְרוֹ הָרַע מִתְגַּבֵּר עָלָיו וְהָיָה מְקַנְטְרָהּ בִּדְבָרִים. וְהִנֵּה עֶרֶב פֶּסַח כַּאֲשֶׁר הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְנַקָּה וּמְקַרְצֶפֶת אֶת הַבַּיִת מִכָּל חֲשָׁשׁ חָמֵץ, וּמְכִינָה אוֹתוֹ לִקְרַאת בְּדִיקַת וּשְׂרֵיפַת הֶחָמֵץ, אָמַר לָהּ בִּבְדִיחוּת הַדַּעַת: "אֲבָל מָה עִם הֶחָמֵץ הָעִקָּרִי הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ הֵיאָךְ מְבַעֲרִים מִן הַבַּיִת?!", בְּרָמְזוֹ עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא חֲלִילָה הֶחָמֵץ הַגָּדוֹל… הָאִשָּׁה אֲשֶׁר כְּבָר הִסְפִּיקָה לְהַכִּיר אֶת בַּעֲלָהּ וּלְהָבִין אֶת רְמָזָיו וַעֲקִיצוֹתָיו, עָנְתָה לוֹ בְּחַדּוּת כַּהֹגֶן: "אַל לְךָ לִדְאֹג בַּעֲלִי הַיָּקָר, כְּבָר הִקְדִּים אָבִי וּמָכַר אוֹתִי לְגוֹי כָּמוֹךָ…".