הלכות מַצָּה עֲשִׁירָה

קֶמַח וּמֵי פֵּרוֹת

מֻתָּר לְכַתְחִלָּה לָלוּשׁ וְלֶאֱפוֹת עוּגוֹת מַצָּה עֲשִׁירָה, דְּהַיְנוּ עוּגוֹת מִקֶּמַח חִטָּה כָּשֵׁר לְפֶסַח הַנִּלּוֹשׁ בְּמִיץ פֵּרוֹת, שֶׁמֶן, דְּבַשׁ, חָלָב, בֵּיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בְּלִי מַיִם כְּלָל. וּמֻתָּר לְהַשְׁהוֹת עִסָּה זוֹ זְמַן רַב, כֵּיוָן שֶׁכְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ חֲזַ"ל (מסכת פסחים לה ע"ב): "מֵי פֵּרוֹת אֵין מַחְמִיצִים". וּפָשׁוּט שֶׁצָּרִיךְ בָּזֶה זְהִירוּת מְרֻבָּה, וְיַקְפִּיד גַּם שֶׁהַכֵּלִים יִהְיוּ יְבֵשִׁים מִמַּיִם, כִּי אִם יִתְעָרֵב בָּעִסָּה אֲפִלּוּ מְעַט מַיִם, יְכוֹלָה הָעִסָּה לְהַחְמִיץ.

 

כֵּן כָּתַב הַרַמְבַּ"ם (חמץ ומצה פרק ה הלכה ב): "חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן, אִם לָשׁ אוֹתָם בְּמֵי פֵּרוֹת בִּלְבָד בְּלֹא שׁוּם מַיִם, לְעוֹלָם אֵינָם בָּאִים לִידֵי חִמּוּץ, וַאֲפִלּוּ הִנִּיחָם כָּל הַיּוֹם עַד שֶׁנִּתְפַח הַבָּצֵק, הָרַי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה, שֶׁאֵין מֵי פֵּרוֹת מַחְמִיצִים אֶלָּא מַסְרִיחִים, וּמֵי פֵּרוֹת הֵם, כְּגוֹן: יַיִן, חָלָב, דְּבָשׁ, זַיִת, מֵי תַּפּוּחִים, מֵי רִמּוֹנִים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם מִשְּׁאָר יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּמַשְׁקִים. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב בָּהֶם שׁוּם מַיִם בָּעוֹלָם". וכן דעת כל הגאונים, הרי"ף, רבנו תם, רבנו יצחק, העיטור, הרשב"א, הראב"ד, הראבי"ה, אור זרוע הגדול, הרוקח, הרא"ש, נימוקי יוסף, הרמב"ן, רבנו ישעיה הראשון, המאירי, הר"ן, הגהות מיימוני, רבנו שמחה ועוד. וְכָתַב הָרַב הַמַּגִּיד, וַאֲפִלּוּ לְכַתְחִלָּה אֵין בּוֹ שׁוּם חֲשָׁשׁ, וְכֵן נָהֲגוּ, וְכֵן עִקָּר. וְכָתַב מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף (סימן תסב): "וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט הוּא, לָלוּשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת בְּלֹא תַּעֲרֹבֶת מַיִם כְּלָל, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים בָּהֶם לְחִמּוּץ כְּלָל, שֶׁמֵּי פֵּרוֹת בְּלֹא מַיִם אֵין מַחְמִיצִים אֲפִלּוּ שָׁהוּ כָּל הַיּוֹם, וּבִכְלָל מֵי פֵּרוֹת נוֹהֲגִים הֵתֶר אֲפִלּוּ בְּמֵי בֵּיצִים". וְכֵן פָּסַק בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (תסב סעי' א, ד): מֵי פֵּרוֹת בְּלֹא מַיִם, אֵין מַחְמִיצִים כְּלָל. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל בְּפֶסַח מַצָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה כָּל הַיּוֹם, אֲבָל אֵין יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלֵיל פֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַצָּה עֲשִׁירָה, וּבַפָּסוּק כָּתוּב לֶחֶם עֹנִי. וּמֵי בֵּיצִים וּשְׁאַר מַשְׁקִים, כֻּלָּם בִּכְלָל מֵי פֵּרוֹת הֵן. ע"כ. וְכֵן הַמִּנְהָג כְּדַעַת רֹב כְּכָל הַפּוֹסְקִים וּמָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפְּרִי חָדָשׁ, שֻׁלְחָן גָּבוֹהַּ, הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹנָה נָבוֹן רַבּוֹ שֶׁל הַחִידָ"א. וּמָרָן הַחִידָ"א בְּשֵׁם מָר זְקֵנוֹ הַגָּאוֹן רַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי כָּתַב, שֶׁכְּבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג בְּכָל בְּנֵי סְפָרַד לְהַתִּיר לְכַתְּחִילָה לָלוּשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת בִּלְבַד. וְכֵן דַּעַת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב, שׁוֹאֵל וְנִשְׁאָל וְעוֹד. וְכָתַב הַנּוֹדָע בִּיהוּדָה, שֶׁרָשִׁ"י שֶׁכָּתַב שֶׁמֵּי פֵּרוֹת מַחְמִיצִים מִדְרַבָּנָן, הוּא יָחִיד בַּדָּבָר, וְלֹא מָצָאנוּ לוֹ חָבֵר. וְהַפְּרִי חָדָשׁ כָּתַב, שֶׁרָשִׁ"י עַצְמוֹ אֵינוֹ סוֹבֵר כֵּן לַהֲלָכָה. (עיין שו"ת יחוה דעת חלק א סימן י, יביע אומר חלק ט סימן מב. שו"ת שמע שלמה חלק ד סימנים יב-טז) וְכֵן הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה בְּפֶסַח, וכמובא להלן.

 

"פַּפּוּשָׁדוֹ" וְ"גָטֵנְיוֹ"

וּבִּהְיוֹת וְיֶשְׁנָן שְׁמוּעוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, בְּדַעַת מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן מְאוֹר יִשְׂרָאֵל רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זַצַ"ל בְּעִנְיַן הַמַּצָּה עֲשִׁירָה שֶׁל מַאֲפִיוֹת "פַּפּוּשָׁדוֹ" וְ"גָטֵנְיוֹ", אַף שֶׁדַּעְתּוֹ הָרָמָתָה כְּתוּבָה שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן בְּסִפְרוֹ שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת יַבִּיעַ אוֹמֵר חֵלֶק ט' סִימָן מב, וְאִם כֵּן מָה יֵשׁ עוֹד לְהִסְתַּפֵּק בּעִנְיָן?! גַּם מִי שֶׁהָיָה מָצוּי בְּשִׁעוּרָיו שֶׁל מָרָן זַצַ"ל, שָׁמַע כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים אֶת דְּבָרָיו בָּזֶה, אִם בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת "הַיַּזְדִּים", וְאִם בְּלֵילֵי שִׁשִּׁי בִּישִׁיבַת "אוֹר הַחַיִּים" שֶׁבִּשְׁכוּנַת הַבּוּכָרִים בִּירוּשָׁלַיִם וְעוֹד בְּהִזְדַּמְּנֻיּוֹת רַבּוֹת. בְּכָל זֹאת הֶעְתַּקְנוּ לְהַלָּן מִלָּה בְּמִלָּה מִשִּׁעוּר שֶׁמָּסַר מָרָן זַצַ"ל, וּבְכָךְ נְקַוֶּה שֶׁיִּפָּסְקוּ הַהַשְׁעָרוֹת וְהַהַמְצָאוֹת הַשּׁוֹנוֹת וְהַמְשֻׁנּוֹת בְּדַעַת מָרָן זַצַ"ל.

 

מלל משיעורו של מרן זצוק"ל

וּבְכֵן, לְאַחַר שֶׁמָּרָן בֵּאֵר בַּשִּׁעוּר בְּטוּב טַעַם וָדַעַת אֶת הַדִּין הַנַּ"ל שֶׁ"מֵּי פֵּרוֹת אֵין מַחְמִיצִים", שֶׁלְּדַעַת כָּל הָרִאשׁוֹנִים אֵינָם מַחְמִיצִים כְּלָל וְעִקָּר, חוּץ מֵרָשִׁ"י שֶׁכָּתַב שֶׁזֶּה חָמֵץ מִדְרַבָּנָן, וּמָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ פָּסַק כְּדַעַת כָּל הָרִאשׁוֹנִים, אָמַר מָרָן כְּדִלְהַלָּן, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה מִלָּה בְּמִלָּה: הַיּוֹם יֵשׁ מַצָּה עֲשִׁירָה שֶׁעוֹשִׂים בְּתֵל אָבִיב, קוֹרְאִים אוֹתָהּ "גָטֵנְיוֹ" "פַּפּוּשָׁדוֹ", אֵלֶּה יֵשׁ עֲלֵיהֶם מַשְׁגִּיחַ מִטַּעֲמִי, תַּלְמִיד חָכָם יְרֵא שָׁמַיִם, וְהוּא עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר וְרוֹאֶה שֶׁלֹּא מַכְנִיסִים שׁוּם טִפַּת מַיִם, אֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹצִים לִרְחֹץ לְמָשָׁל אֶת הַקְּעָרָה שֶׁשָּׁמָּה לָשׁוּ אֶת הָעִסָּה וְרוֹצִים אַחַר כָּךְ לָלוּשׁ עִסָּה אַחֶרֶת, וְיֵשׁ קְצָת לִכְלוּךְ בַּקְּעָרָה, שׁוֹטְפִים אוֹתָהּ בְּיַיִן לֹא בְּמַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שׁוּם תַּעֲרֹבֶת שֶׁל טִפַּת מַיִם, כִּי אוּלַי לֹא נִגְּבוּ אַחַר כָּךְ וְנִשְׁאַר טִפַּת מַיִם, לָכֵן עוֹשִׂים הַכֹּל בְּיַיִן, וְעוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר וְרוֹאֶה שֶׁהַכֹּל נַעֲשָׂה כַּדָּת וְכַדִּין. לָכֵן בִּשְׁבִיל זֶה הַמַּצָּה שֶׁלָּהֶם, הִיא מֻתֶּרֶת לָנוּ הַסְּפָרַדִּים וַעֲדוֹת הַמִּזְרָח שֶׁקִּבַּלְנוּ הוֹרָאוֹת מָרָן, וּמָרָן פָּסַק כְּדַעַת הָרִי"ף, הָרַמְבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ. בִּזְמַנּוֹ כְּשֶׁהִתְחַלְנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּצָּה עֲשִׁירָה הַזֹּאת שֶׁל "גָטֵנְיוֹ" וּ"פַפּוּשָׁדוֹ", הֵם בָּאוּ אֵלַי, הָיִיתִי אָז רַב רָאשִׁי שֶׁל תֵּל אָבִיב, כִּי הָרַב אוּנְטֶרְמָן עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִפְרִיעַ לָהֶם, לֹא רָצָה לָתֵת לָהֶם כַּשְׁרוּת, אָמַר: מָה פִּתְאֹם, כָּתוּב בָּרַמָ"א שֶׁזֶּה אָסוּר, אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ אַשְׁכְּנָזִים וְיִקְנוּ, וְכִי אָתֶם תְּפַקְּחוּ שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ אַשְׁכְּנָזִים לִקְנוֹת מַצָּה עֲשִׁירָה?! אָז אַתֶּם מַכְשִׁילִים אֶת הָאַשְׁכְּנָזִים שֶׁלָּנוּ. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל הָאַשְׁכְּנָזִים שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ, עוֹשֶׂה גְּזֵרוֹת עָלֵינוּ שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ הַסְּפָרַדִּים לֹא נֹאכַל?! אֵיפֹה נִשְׁמַע דָּבָר כָּזֶה?! שֶׁיַּעֲשֶׂה מוֹדָעוֹת שֶׁאַשְׁכְּנָזִים לֹא יֹאכְלוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ בִּשְׁבִיל זֶה צְרִיכִים לְהִתְעַנּוֹת בִּשְׁבִילוֹ?! וַאֲנִי פָּנִיתִי אֵלָיו אָז עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר: אֲנִי מַסְכִּים, תַּעֲשֶׂה כְּפִי מָה שֶׁאַתָּה מֵבִין, כְּפִי הַמִּנְהָג שֶׁלָּכֶם. אָמַרְתִּי לוֹ בְּמִצְרַיִם בְּאַלֶּכְּסַנְדְרִיָּה כֻּלָּם הָיוּ עוֹשִׂים, לָמָּה לִגְזֹר גְּזֵרוֹת עָלֵינוּ מָה שֶׁלֹּא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ?! אָמַר: כְּבוֹדוֹ צוֹדֵק, וְקִבֵּל אֶת הַדְּבָרִים. רַק כְּבוֹדוֹ יִדְאַג שֶׁיִּהְיֶה מַשְׁגִּיחַ יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁלֹּא יְעָרְבוּ טִפַּת מַיִם.

 

יֶשְׁנָם… אוֹהֲבִים לְחַפֵּשׂ מִתַּחַת הָאָרֶץ עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע, אוֹמְרִים אָסוּר לֶאֱכֹל אֶת הַמַּצּוֹת הַלָּלוּ שֶׁל גָטֵנְיוֹ, לָמָּה אָסוּר, בִּשְׁבִיל מָה אָסוּר, לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה, כָּתוּב בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁמֻּתָּר, מָה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת חָסִיד יוֹתֵר מִשֻּׁלְחָן עָרוּךְ?! לֹא רוֹצֶה אַתָּה לֶאֱכֹל, שֶׁלֹּא תֹּאכַל, לָמָּה בִּשְׁבִיל זֶה לֶאֱסֹר עָלֵינוּ?! אֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דֵּעוֹת מְשֻׁנּוֹת, רוֹצִים לֶאֱסֹר עָלֵינוּ דְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא קִבַּלְנוּ, עֲנוֹשׁ יֵעָנְשׁוּ, עֲתִידִים לִיתֵּן אֶת הַדִּין, מָה אַתָּה רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַם יִשְׂרָאֵל?! מָה שֶׁמֻּתָּר מֻתָּר, אֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ הוֹרָאוֹת הָרִי"ף, הָרַמְבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת, לָמָּה לָנוּ לְהַחְמִיר, בִּשְׁבִיל מָה לְהַחְמִיר. לָכֵן לְמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי, יְכוֹלִים לִסְמֹך עַל זֶה, יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ. מֻתָּר לֶאֱכֹל אֶת הַמַּצָּה עֲשִׁירָה הַזֹּאת, שֶׁאֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ הוֹרָאוֹת מָרָן. עַד כָּאן מִלְּשׁוֹנוֹ הַטְּהוֹרָה שֶׁל מָרָן זִיעָ"א.

 

מלל נוסף משיעורו של מרן זצוק"ל

בענין המצה עשירה של גטניו ופפושדו, הכל אמת ויציב, אין בזה שום פקפוק לדעת כל הפוסקים, ועל צבאם מרן הקדוש השלחן ערוך שכתב בפירוש שזה מותר, מצה עשירה. ואנשים שמוציאים לעז על זה, ייראו מהקב"ה, יפחדו מהקב"ה, "כל הפוסל במומו פוסל", כך אמרו חכמים. לכן כל אחד ואחד ידע, המצות האלה בהשגחה שלנו, כבר זה עשרות שנים. כשהייתי אני בתל אביב, וגם לאחר מכן. יש לי כמה תלמידי חכמים שמשגיחים על הדברים האלה, שלא זזים ימין ושמאל. צריך להיות שיהיה יין אמיתי, שאין בו תערובת של טיפת מים. אם תהיה בו טיפת מים, יכולים להחמיץ, לכן הם לוקחים יין ממקורו, שאין בו שום תערובת של מים, ואפילו רוחצים את הכלים ביין כדי שלא תשאר טיפה אחת של מים. הכל בהשגחה מעולה כמו דעת הפוסקים שאנחנו הולכים לאורם, ולא זזים מדבריהם ימין ושמאל, וסתם מוציאים לעז על זה. יבושו ויכלמו אלה שמוציאים לעז על המצות עשירה האלה, של פפושדו וגטניו. כמו שאמרתי, יש להם השגחה מעולה, השגחה אמיתית, כל אדם ירא שמים יכול לאכול את זה בבטח, בלי שום פחד, זה מצות אמיתיות אלא שהן מצה עשירה… לכן רבותי תדעו שאין בזה שום פקפוק, אפילו אדם ירא שמים יאכל מזה בתוך הפסח, יאכלו ענוים וישבעו. עכ"ל. [המעוניינים לקבל סרטון זה, ישלחו בקשה במייל, ונשלח להם בשמחה רבה.]

 

 עדות נאמנה

ועתה, 'שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה, יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ', כי תהילות לאל יתברך, זיכנו בורא עולם לשמוע את מרן מלכא זצוק"ל בשיעוריו ברבים למעלה משלושים שנה, ואני הקטן בעניותי, משתדל לפרסם את פסקיו של מרן ברבים, כפי ששמעתי מפי קדשו, וכדרכו בקודש שהיה אומר את ההלכה הצרופה לציבור, ללא 'עיגול פינות' בין להקל ובין להחמיר. ופעמים שהיה רוצה להראות את חוזק ההלכה הברורה, היה מתבטא בלשון שאף הוא עצמו נוהג כן, ואחד הדברים הוא עניין זה של מצה עשירה, שהיה אומר שהוא עצמו אוכל ממנה. ועתה שלח לי אברך יקר קטע משיעורו של מרן זצוק"ל במוצאי שבת פרשת צו תשס"ד שאמר: שראויים עוגיות אלו לאכילה בשופי, גם למי שהוא ירא שמים ומדקדק במצוות.

 

מרן בעצמו אכל

והדברים ידועים ומפורסמים לְכָל בָּאֵי בֵּיתוֹ של מָרָן זצוק"ל, שמרן בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הָיָה אוֹכֵל מִמַּצָּה עֲשִׁירָה זוֹ שֶׁל "פַּפּוּשָׁדוֹ" וְ"גָטֵנְיוֹ" בְּפֶסַח, וּמְחַלֵּק מִמֶּנָּה גַּם לִנְכָדָיו וְאוֹרְחָיו. וכן העיד הגאון רבי משה מאיה שליט"א במכתבו, שראו עיניו ולא זר שמרן היה מגיש מעוגיות אלו בחול המועד פסח לאורחים שבאו לבקרו לכבוד החג, ולקיים מצות הקבלת פני רבו ברגל. וזו לשון המכתב: "ומעידים אנו כי בעת שקיבל מורנו ורבנו, פאר הדור והדרו, ראש גולת אריאל ורבן של כל בני הגולה מרן עטרת ראשנו רבי עובדיה יוסף זצוקללה"ה, את פני הבאים "להקביל פני רבו ברגל" בחול המועד פסח, הכיבוד שהיה על שלחן היה עוגיות מצה עשירה של 'פפושדו'. וכן העיד הרה"ג רבי אליהו שטרית שליט"א, שזכה לשבת יום יום אצל מרן למעלה מעשרים שנה, ותיעד את כל אשר ראו עיניו בספר "רבנו", ושם (עמוד שמט) כתב, שראה את מרן אוכל מעוגיות אלו של "פפושדו" בחול המועד פסח תשס"ו.

 

וּמַעֲשֶׂה בְּשַׁדְרָן רַדְיוֹ בְּאֶחָד מֵעֲרוּצֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁדִּבֵּר בְּחוֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח תשס"ב נֶגֶד הַמַּצָּה עֲשִׁירָה שֶׁל "פַּפּוּשָׁדוֹ" וְ"גָטֵנְיוֹ". וכְּשֶׁסִּפְּרוּ זֹאת לְמָרָן, קָרָא לוֹ מָרָן וְשָׁאַל אוֹתוֹ: אַתָּה הָיִיתָ שָׁמָּה? בִּקַּרְתָּ שָׁמָּה? לָמָּה אַתָּה מְדַבֵּר סְתָם? הָיוּ מֻנָּחוֹת מֵעוּגִיּוֹת אֵלּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל מָרָן, וְלָקַח מָרָן עוּגִיָּה אַחַת וּבֵרֵךְ עָלֶיהָ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וְאָכָלָהּ. לְאַחַר מִכֵּן פָּנָה לַשַּׁדְרָן וְאָמַר לוֹ תִּקַּח עוּגִיָּה וּתְבָרֵךְ, כַּמּוּבָן שֶׁכֵּן עָשָׂה מִיָּד, בֵּרֵךְ וְאָכַל. אָמַר לוֹ מָרָן: "עַתָּה לֵךְ וּתְסַפֵּר בָּרַדְיוֹ כָּל מָה שֶׁרָאוּ עֵינֵיךָ פֹּה". יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֵף לֶקַח, שֶׁלֹּא יִפְתַּח פִּיו בְּדִבּוּרִים מְיֻתָּרִים, וּסְיָג לֶחָכְמָה שְׁתִיקָה.

שׁוּב סִפֵּר לִי יָדִיד תַּלְמִיד חָכָם הי"ו שֶׁכַּאֲשֶׁר עָרַךְ אֶת הַמַּפְתְּחוֹת לְסִפְרוֹ שֶׁל מָרָן זַצַ"ל שׁוּ"ת "יַבִּיעַ אֹמֶר", בְּאַחַת הַפְּעָמִים הוּא הִגִּיעַ אֵצֶל מָרָן בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד עַל הִתְקַדְּמוּתוֹ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה מָרָן הָיָה מְטַבֵּל אֶת עוּגִיּוֹת "פַּפּוּשָׁדוֹ" בַּתֵּה, וְשׂוֹחַח עִמּוֹ.

 

מרן אכל גם בפסח האחרון לחייו

והנה לצערנו הרב, ישנם עדיין אנשים קטני אמנה, המסרבים בכל תוקף להאמין שמרן אכל בעצמו, ומוציאים לעז שכאילו מרן היו לו חששות שהן בשנים האחרונות והטיל פקפוק בכשרות העוגיות הנ"ל, ולכן הפסיק לאכול מהן. ובהשערותיהם אלו הם ניתלים, ומרשים לעצמם לפרסם ברבים שלא לאכול ממצות עשירה אלו, בטענות שכאילו מרן מלכא זיע"א חזר בו ממה שהיה מורה ובא במשך עשרות שנים בגאון ועוז. והנה אין ספק שכל דבריהם לא ניתנו אפילו להאמר וכל שכן להיכתב, כי אינם נכונים כלל ועיקר. אך בכל זאת, כדי להוציא מליבם וממחשבתם ודמיונם של אלו, אזרנו עוז ללכת ולדרוש ולחקור שוב במיוחד גם על השנים האחרונות של מרן זצוק"ל. ותהילות לאל יתברך, דברתי עם ידידי רבי יצחק גדניאן שליט"א שידוע שהיה אחד מהמשמשים בקודש בביתו של מרן יום יום במשך שנים רבות עד לפטירתו של מרן זיע"א ממש. והעיד לי פה אל פה, שבכל שנה ושנה, כשבוע לפני חג הפסח היו עולים בנו של מרן, הגאון הרב אברהם יוסף שליט"א רבה של חולון, עם מנהלי מפעל "פפושדו", והרכב היה מלא בחבילות על גבי חבילות מעוגיות "פפושדו", מינים ממינים שונים ומגוונים. והרב אברהם היה מבקש מרבי יצחק הנ"ל להעלות את הכל מהרכב, ורבי יצחק היה הולך בשמחה ושם על שכמו את הארגזים ומביאם לביתו של מרן, וכך היה מידי שנה בשנה, וגם בשנה האחרונה של מרן – פסח תשע"ג היה כן והעלה את הכל לביתו של מרן זיע"א. ועיין להלן (עמוד 133) שהבאנו עדות נוספת מהמשגיח במפעל "פפושדו" שהוא ירא השם מרבים, ועומד על המשמר כדת וכהלכה, והעיד לי שבכל שנה ושנה קודם שהיו מתחילים להכין את העוגיות לפסח, היה עולה הוא עם בעלי המפעל למרן, כדי לקבל את ברכתו. וגם בחודש טבת תשע"ג – שנה האחרונה של מרן, הלכו למרן, וחיזק אותם בעוז ובתעצומות, וכמובא להלן.

 

שוב העיד לנו הדיין המצויין הגאון… שליט"א [החפץ בעילום שמו], שזכה לשבת עם מרן זצוק"ל כמעט מידי לילה במשך כמה שעות, והעיד שראה את מרן מלכא אוכל מעוגיות מצה עשירה של "פפושדו" גם בפסח האחרון של מרן בחיי חיותו – חול המועד תשע"ג.

 

"תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז"

והנה הדברים ידועים ומפורסמים שעוד בחיי חיותו של מרן מלכא, היו כאלו שלצערנו הרב, העיזו להוציא לעז על עוגיות אלו של "גָטֵנְיוֹ" וּ"פַּפּוּשָׁדוֹ", וכל שכן לאחר פטירתו, לא מעטים הם המוציאים לעז, אף שמעולם לא בקרו במקום, ולא ראו ולא כלום, וכל דיבורם רק מהשערות ודמיונות ושמועות ופטפוטי מילים שהן. וזכורני שלפני כעשרים וחמש שנה, שמעתי מחכם אחד שלא כדאי לאכול מעוגיות אלו, כי איך אפשר להכשיר את המקום והכלים כהוגן. ואין ספק שטענות אלו וכיוצא בהן, נובעות מהשערות ודמיונות בלבד, מבלי לחשוש היאך נוציא לעז על מפעל שלם, ונפרסמו ברבים, כאשר לא נבדקו הדברים כיאות?! ואף אם אתה בטוח בעצמך, שאי אפשר להכשיר את המפעל במאה אחוז, למה לא תטריח את עצמך לנסוע לשם ולראות את הדברים מקרוב, וכי עד כדי כך חשוד בעיניך מרן זצוק"ל להכשיל את הרבים באיסור חמץ בפסח?! הלוא אתה יודע שמרן מפרסם ברבים את ההיתר, ומדבר על זה מידי שנה בשנה, ואיך תוציא לעז, בלי לבדוק את הדברים מקרוב?! מפליא!!! ואדרבה, אם דבריך נובעים מיראת שמים הבוערת בקרבך, תבוא למפעל, תדרוש ותחקור, ואם חלילה, נראה לך שמשהו לא טוב, תבוא ותגיד. ואם לא יתקנו, תפרסם ברבים לשם שמים. וכבר אמר דוד המלך: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז".

 

אין מחילה ביום הכיפורים

אני זוכר שמרן זצוק"ל אמר פעם בשיעור: מי שידבר נגד העוגיות האלו, אין לו מחילה ביום הכיפורים, כיון שזה נחשב שעובר על עבירות שבין אדם לחברו, שאין לו מחילה ביום הכיפורים עד שירצה את חברו. שכיון שהוא מדבר נגד ואומר לאחרים שלא לקנות, נמצא אפוא שבעקיפין הוא גוזל ומפסיד את המוכרים.

 

לְהַרְאוֹת חִבָּתוֹ שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ

ועתה שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ, כי אף שפשוט וברור שאנחנו נאמנים לדברי מרן זצוק"ל, וברוך השם זוכים מידי שנה בשנה לאכול דוקא מעוגיות אלו בפסח, ועושים זאת בשמחה ובכוונה תחילה, על פי דברי הגמרא במסכת פסחים (קיד ע"ב) שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל בְּלֵיל פֶּסַח שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, זֵכֶר לְקָרְבַּן פֶּסַח וְזֵכֶר לְקָרְבַּן חֲגִיגָה. וְאָמַר רַב הוּנָא: שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, כְּגוֹן סִילְקָא [תְּרָדִין] וְאָרוֹזָא [אֹרֶז]. וּמְסַפֶּרֶת הַגְּמָרָא, שֶׁהָאָמוֹרָא רַבָא הָיָה מְחַזֵּר כָּל שָׁנָה לְהָבִיא לַשֻּׁלְחָן סִילְקָא וְאָרוּזָא, הוֹאִיל וְיָצָא כֵן מִפִּיו שֶׁל רַב הוּנָא. וּפֵרֵשׁ הָרַשְׁבַּ"ם: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיָּכוֹל לְהָבִיא לַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי מִינֵי בָּשָׂר, אֲבָל רַבָא הֵבִיא בְּדַוְקָא סִילְקָא וְאָרו‍ֹזָא, "בִּשְׁבִיל חִבָּתוֹ לְהַרְאוֹת שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ". ולכן, גם אנחנו אזובי הקיר, כדי להראות את חיבתנו למרן מלכא שהלכה כמותו, אוכלים עוגיות אלו בדוקא מידי שנה בשנה, וגם להוציא מאותם המוציאים לעז ושם רע ללא שום מקור אמיתי.

 

ובכל זאת, אמרתי לעצמי, מאחר ובסייעתא דשמיא זיכני השם יתברך לדבר בשיעורים ברחבי הארץ, וישנם תמיד את אותם המעטים שאוהבים לשאול: האם ראית בעיניך?! האם בקרת במקום?! וכיוצא באלו מטענות שונות ומשונות. לכן הלכתי בעצמי לראות את הדברים מקרוב, ובקרתי במפעל "פפושדו" בעיר חולון. ועתה אשיחה וירווח לי, את אשר ראו עיני ולא זר:

 

משגיח ירא השם מרבים

ביום שלישי ט"ז בשבט ה'תש"פ, הגעתי למפעל "פפושדו", והתקבלתי בשמחה רבה ובמאור פנים, על ידי המשגיח היקר ירא השם מרבים רבי יוסף ג'וליאן הי"ו, שנאות להסתובב עמי ולהראות לי את כל התהליך מתחילתו ועד סופו במשך שעה שלימה.

 

אפשר להפתיע מתי שרוצים

ואני מוכרח לציין, שכאשר התקשרתי כשבועיים לפני כן שאני רוצה לבוא ולבקר, נעניתי בשמחה רבה, בלי שהוא מכיר אותי, ומעולם לא ראיתיו, כי כך היא ההתייחסות לכל אחד ואחד. ואמר לי המשגיח, בבקשה ממך תפרסם שהמקום פתוח ואפשר להפתיע באיזו שעה שרוצים. ואני הקטן ממליץ לחברים היקרים ללכת ולראות, כי באמת זה מדהים, איך הכל נעשה בחכמה ובתבונה, ובמחשבה תחילה, לחשוב על כל דבר ודבר ובהידור רב.

 

איסור אכילה ושתיה במפעל

כמו כן, אמר לי המשגיח, כי אף על פי שבדרך כלל, עובדי מפעל מביאים איתם אוכל מהבית לשעות העבודה, כאן הוא אסר עליהם לאכול כלום בשום פנים ואופן, ואפילו לא ללעוס מסטיק בשטח המפעל, כדי שלא יהיה חשש כלשהו. גם שתיית מים אסורה בשטח המפעל, ורק בכניסה למפעל בסמוך למשרד, ישנה עמדה של מים, שכל פועל יש לו בקבוק פרטי מסומן, ושותה רק שם, ולא בשטח המפעל כלל ועיקר.

ניקיון יסודי

כידוע שמפעל זה עובד כל השנה על עוגיות חמץ בהשגחת הבד"ץ של העדה חרדית, ובתחילת חודש טבת, הוא עובר תהליך נקיון יסודי מאין כמותו, במשך שלשה ימים. את כל חלקי החילוף ששייך להחליף, ברור שמחליפים במיוחדים לפסח, כמו: משטחי בד שעליהם מונחות העוגיות קודם אפייתן, ונכנסים בסרט נע לתנור. השבלונה – תבנית גדולה עגולה העושה את צורות העוגיות. הגלגלת של מריחת הביצים, וכיוצא בהם. ואת החלקים שלא שייך להחליפם, שוטפים וממרקים היטב היטב, עם חומרי ניקוי פוגמים עד מאוד, באופן שאף אם אולי היה נשאר משהו מן המשהו של פירור חמץ, הרי שהוא נפגם והיה כלא היה. ולמשל את המיקסר הענק, לאחר שניקוהו היטב היטב, מלבנים אותו בברנר, לתוספת ניקיון, באופן שבמציאות לא שייך שישאר שם משהו של משהו של חמץ. וכל שכן שכל זה מדובר לפני הפסח, שעדיין החמץ בטל בשישים.

 

אין מים בכל המפעל

דבר נוסף יש לציין, שבתחילת תקופת הכנת העוגיות לפסח [חודש טבת], המשגיח סוגר את הברז הראשי, באופן שאין מים בכל הברזים שבמפעל בכל תקופה זו. ומידי פעם בודק המשגיח שוב ושוב, שהברזים פתוחים ולא יורד מהם מים.

 

קמח המיועד למצות

ועתה בא נבוא לעצם תעשיית העוגיות לפסח: ראשית, המרכיב העיקרי הוא הקמח, שמיוצר במפעל "אֵם החיטה" בירושלים, מפעל המיוחד לפסח, שבו טוחנים חיטים שאינן לתותות במים, וכמעט כל המאפיות של המצות לפסח בארץ, קונים ממנו את הקמח. הקמח מגיע בשקים ענקיים סגורים היטב היטב, ומרוקנים אותו למיכל ענק מֵימַדִּים, המחובר בקיר המפעל מבחוץ, ומשם הוא עובר דרך צינורות אל תוך המפעל, ומשם למערבל – המיקסר, והלאה. באופן שאין מגע יד אדם כלל בכל התהליך עד לגמר המוצר לגמרי – עד הכנסת העוגיות בשקיות למכירה.

 

כניסה למיכל הענק

לאחר מכן, הכניס אותי המשגיח פנימה, בין המיכל הענק של הקמח לקיר, והראה לי פתח בצידו של המיכל, בגודל כ-60 ס"מ על 60 ס"מ, סגור במנעול, שמפתח זה, בכל שנה ושנה, משחיל את עצמו, הגאון הרב אברהם יוסף שליט"א, ונכנס בכבודו ובעצמו אל תוך המיכל הענק לפני תחילת הייצור, לאחר שהמיכל עבר תהליך ניקוי יסודי בלחץ אויר חזק עד מאוד מכל שיירי קמח שהוא, ובודק את המיכל הענק, שאין שם שיירי קמח שהוא.

 

רק לאחר שני קווי יצור

והנה הגם שהכשירו את כל המפעל כדת וכהלכה, ובקפדנות מרובה, והוא כשר לפסח למהדרין מן המהדרין, מפעילים שני קווי ייצור מתחילתם ועד סופם על פס "חמץ", ואף שבאמת העוגיות כשרות לפסח למהדרין, משווקים אותן כאילו הן "חמץ", כדי שאפילו אם חלילה היה משהו מן המשהו של חמץ שאולי נשאר באיזה מכשיר שהוא, הרי שיבלע בבצק החדש הכשר ויעלם. ולאחר שני קווי יצור אלו, מתחילים לייצר את העוגיות הנמכרות בכשרות לפסח.

 

היין

עתה נעבור לתהליך היצור של היין שמערבים בקמח. היין הוא לבן, יבש ומבושל. הוא מוזמן מתחילת הבציר מ"יקבי ירושלים", בכמות מסוימת שהמפעל מזמין מראש, באופן שאי אפשר להזמין אחר כך שום יין נוסף, כי יין זה מכינים אותו מראש לצורך העוגיות של פסח.

 

את היין מכינים ב"יקבי ירושלים" במיכל ענק מֵימַדִּים. קודם לכן, שוטפים את המיכל והצנרת ביין משאריות היין הקודם, ולאחר מכן מייבשים אותו, ואז הגאון הרב אברהם יוסף נכנס בכבודו ובעצמו אל תוך המיכל, לבדוק שהוא יבש, ואין בו שום יין ולא מים ולא כלום, ורק אחר כך מייצרים את היין לעוגיות אלו. [ואגב, שמעתי מהגאון הרב אברהם יוסף שליט"א, שקרה פעם באחת השנים שהעבירו את היין למיכלים גדולים בשעה שירד גשם, ואף על פי שהכל עבר דרך צינורות, ולא היה חשש שנכנסו אפילו מעט מים, כי הכל סגור, בכל זאת פסל את היין בשביל העוגיות לפסח. ללמדך, עד כמה ההקפדה מרובה עד מאוד!!!]

 

את היין מעבירים לתוך מיכלי פלסטיק גדולים, וסוגרים אותם עם פְּלוֹמְבָּה מיוחדת, וככה הם מגיעים למפעל סגורים, ואף אחד לא רשאי לפותחם אלא המשגיח.

 

את היין מרוקנים לתוך מיכל גדול, שממנו עובר היין דרך צינורות. מיכל זה סגור במנעול, שאין מפתח אלא למשגיח, ואך ורק הוא פותח ונותן את היין לתוכו. ממיכל זה, יוצא צינור שעובר בו היין ומשתלב בהמשך יחד עם הקמח. צינור זה הוא צינור מיוחד להעברת היין, ואינו הצינור של כל השנה שמעבירים בו מים, שהוא סגור במשך כל תקופה זו.

 

הסוכר. הקקאו.

הסוכר מגיע סגור בשק ענק מימדים, ומונח בתוך עוד שק ענק סגור, כדי שחלילה לא יהיה פתח שהוא. ויש גם סוכר שמגיע בשקים בינוניים סגורים היטב. וכן הקקאו גם כן מגיע בשקים סגורים היטב, ללא שום חשש כלל ועיקר.

 

הביצים

הביצים שמערבים בבצק, וכן הביצים הנמרחות על העוגיות קודם האפיה להבריקן, אין בהן תערובת מים כלל ועיקר. כי במפעל ליצור הביצים, שוטפים בכל ערב את המכונות והצינורות במים, שלא יסריחו משאריות הביצים. ולצורך הביצים לעוגיות אלו, מקפידים לייצר בבוקר תחילה ביצים חדשות שהן שוטפות את המכונות והצנרת מכל שאריות המים, ורק לאחר מכן מייצרים את הביצים עבור העוגיות לפסח, ומגיעות במיכלים עם חותמת עבור עוגיות לפסח.

 

המרגרינה

המרגרינה, אינה מרגרינה רגילה שאנו מכירים כל השנה, אלא היא סוג אחר המיוצרת משמן דקלים, ואינה מכילה מים כלל. ולכן עוגיות "פפושדו", מיועדות גם ללא אוכלי קטניות.

 

צורות מיוחדות

לאחר תערובת כל הרכיבים: קמח, יין, סוכר, ביצים ומרגרינה, הכל נילוש במערבל ענק. ועובר לרידוד הבצק, ומשם לשבלונה שעושה צורות מיוחדות לעוגיות, שונות משאר העוגיות של כל השנה, כדי שהציבור יבדילו ביניהן.

 

חומרי התפחה

ומה שמערבים חומרי התפחה, במציאות רואים שהוא לא מתפיח כמו שמרים שמתפיחים את הבצק עצמו, כי חומר זה אינו פועל אלא בתוך התנור, ותפקידו לאוורר את הבצק בעת האפיה שלא יהיה דחוס מדי. וכמבואר בהרחבה בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן מב אות ה). עי"ש.

 

וב"שיעור השבועי" (גליון מס' 343 פסח תשפ"ב) אמר מרן הראשון לציון שליט"א: לפני כמה שנים היו כמה שהעירו ועוררו, למה המצה עשירה מתנפחת והיא לא דקה כמו קרקר? כי נותנים בה חומר מתפיח, כמו אבקת אפיה, והחומר הזה מחמיץ את העיסה. אבל באמת אם תשימו "שאור" בתוך רסק תפוחי אדמה, הרסק לא יתפח ויחמיץ, מה שאין כן אם תשימו את אותו החומר ששמים במצה עשירה, התפוח אדמה יתנפח כעבור רגע. ואיך זה? כי חומר המתפיח הוא רק מתפיח ולא מחמיץ, ופעולתו כמו הגזים של סודה.

 

תנור אפייה

ולעניין האפייה בתנור, הנה בצקות העוגיות מונחות על רשת העוברת בתוך התנור הלוהט וכך נאפות. וכאן יש לדון, כי הרי כל השנה אופים על רשת זו חמץ, ומרן בשלחן ערוך (סימן תנא ס"ד) פסק, כלים שמשתמשים בהם על ידי האור, צריכים ליבון עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהם. וכאן אפילו בהיסק של זמן ממושך, לא יהיו ניצוצות ניתזים. ואמנם הרמ"א סיים, ויש מקילים אם התלבן כל כך, שקש נשרף עליו מבחוץ. ונוהגים כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה אלא שיש בו סדקים או שמחמירים ללבנו, די בליבון קל כזה. ע"כ. וכיון שהתנור צריך ליבון מן הדין, אם כן לכאורה צריך ליבון גמור עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו. אמנם כתב הפרי מגדים שלדעת האומרים שחמץ 'היתרא בלע' [נחשב היתר כל השנה], יש להתיר את התנור בליבון קל, וכבולעו כך פולטו. וכבר הבאנו לעיל (עמוד 111) שלדעת רוב הראשונים חמץ נחשב "היתרא בלע". ולכן אף שמרן השלחן ערוך פסק שחמץ שמו עליו, וכאילו איסורא בלע, מכל מקום במקום שאי אפשר לעשות ליבון חמור עד שניצוצות ניתזים ממנו, כמו בנידון שלנו, יש לסמוך על דעת רוב הראשונים. וכמו שמרן השלחן ערוך עצמו (סימן תנא סי"א) פסק, שמחבת די לה בהגעלה להכשירה לפסח, ואף שביורה דעה (סימן קכא ס"ד) פסק, שמחבת של גוי צריכה ליבון להכשירה? היינו משום שצירף דעת האומרים שחמץ היתרא בלע. וכמו שכתבו כמה וכמה אחרונים. ולכן גם בנידון שלנו שאי אפשר בענין אחר, ישהה את התנור מעת לעת, מעת אפית החמץ, ויסיקהו במידת החום הגבוהה ביותר, ויוכשר לפסח. ובצירוף דעת התוספות והר"ן, שכל שאי אפשר בענין אחר, נחשב כדיעבד, ובפרט שאינו בן יומו, שאין כאן איסור תורה כלל. [וכל שכן אם נאמר שמה שפסק מרן שחמץ איסורא בלע, בגלל שהביא בבית יוסף (סימן תנא אות ד) בשם רבנו ירוחם שכן דעת רוב הפוסקים, אבל מאחר ונגלו לעינינו דעת רוב הראשונים שמפורש בדבריהם שחמץ היתרא בלע, אילו מרן היה רואה אותם, אולי היה מיקל.] ובצירוף סברת הכל בו בדין רחת, שאם ינקה אותה היטב ויחממנה הרבה בתוך התנור, די בזה, כי כבולעו כך פולטו. והוא הדין כאן שמסיקים את התנור היטב היטב, יש לומר שכבולעו כך פולטו. (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סג, חזו"ע עמוד קלב)

 

והנה כאן במפעל משהים את התנור לא 24 שעות, אלא 72 שעות, ואחר שמנקים וממרקים אותו היטב היטב, מסיקים אותו במשך שלוש שעות על חום אדיר של 350 מעלות, שיש אומרים שדינו כליבון חמור. ובנוסף לזה שורפים גם בברנר בחלקים שאפשר.

 

ולבד מזה, הלוא מרן הבית יוסף (סימן תמז אות ה) כתב: מרקחות העשויים קודם הפסח מותרים, ואפילו בישלם בכלים שדרכו לבשל בהם חמץ. וכתב רבנו ירוחם, ועל זה סומכים אנו לאכול מרקחות שנעשו קודם הפסח, ובשר מליח שנמלח קודם הפסח בכלי החמץ ומליח כרותח, וכן גבינה מלוחה ודגים מלוחים. עי"ש. ואפילו לכתחילה מותר לבשל בכלים אלו בשביל הפסח, משום שנותן טעם לפגם מותר קודם הפסח. וכמו שכתב הסמ"ק, שאם יודע בוודאי שהמחבת אינה בת יומא בעת שהותך בה השומן, מותר, כל שנזהר להתיך השומן לשם פסח. עי"ש. וכיון שמשתמשים בתנורים הללו כשאינם בני יומם קודם הפסח לשם פסח, הרי שמותר לאפות בהם לפסח. ועוד יש לצרף לזה, משום "נותן טעם בר נותן טעם של היתר", דהיינו שהחמץ נתן טעם בתנור, והתנור נתן טעם בעוגיות של פסח, ועדין זה היתר, כיון שנאפה קודם הפסח. (ועיין בעלון "ותתענג בדשן" גיליונות מס' 19, 20 ותרוה נחת)

 

שוקולד

המפעל מייצר שוקולד, מרכיבים של: סוכר, שומן דקלים, וקקאו בלבד. ובסיום האפיה חלק מהעוגיות ממשיכים לעבור בסרט נע תחת מכונה המזלפת עליהן שוקולד.

 

שטיפה ביין

בסיום האפיה של כל יום, אותם כלים שצריכים שטיפה, שוטפים אותם ביין ולא במים כלל, וכן כלים הטעונים שרייה במשך הלילה שלא יהיו דביקים, כמו הגלגלת שמורחים על הביצים, משרים אותם ביין ולא במים, כדי שחלילה לא ישאר מעט מים ויתערב בבצק.

 

ברכת הדרך ממרן

בצאתי מהמפעל, נכנסתי למשרד כדי לחזק ידי עושי מצוה – מנהלי המפעל – השומעים לקול מורים, וראיתי את תמונתו של מרן מלכא זצוק"ל מתנוססת לה לתפארה עם מנהל המפעל מר יעקב פפושדו הי"ו. או אז סיפר לי המשגיח, שבכל שנה הוא ובעלי המפעל היו נכנסים אצל מרן מלכא, לקבל את ברכתו, לפני תחילת הכנת העוגיות לפסח. ומרן היה מקבל אותם באהבה וחיבה גדולים עד מאוד, והיה אומר לו למשגיח: "אתה יודע שיש לנו הרבה מלעיגים, תשמור טוב… קהל עדתנו עליך יסמוכו…". והוא אומר שאף פעם הוא לא לקח מצלמה עמו, ודוקא כשהלכו בחודש טבת תשע"ג – שנה האחרונה לפטירתו של מרן, הביאו מצלמה, וזו התמונה שצילמו את מרן עם מנהל המפעל.

 

"תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם"

ומעתה בִּין תָּבִין על אותם הממציאים טענות שונות ומשונות שמרן בשנותיו האחרונות חזר בו, ובאמת אין צורך לענות על חלומותיהם ועל דבריהם, כי כל דבריהם הבל ורעות רוח, שקר וכזב, "תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם". והנה ראית עדות מהשנה האחרונה לפטירתו של מרן כנ"ל, ועוד עדויות שהוכחנו לעיל (עמודים 127-128).

 

"יאכלו ענוים וישבעו"

לאור כל האמור, הרוצה לאוכל מעוגיות אלו בפסח, יאכל וישמח ותבוא עליו ברכה. וכבר כתבנו לעיל שאדרבה אנחנו מהדרים לאכול מעוגיות אלו בפסח דוקא, כדי להראות שכך היא ההלכה כדברי מרן מלכא רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, ולא חוששים לאותם מסכנים המוציאים לעז בטענות שהן. ודי בזה למבין, ישמע חכם ויוסף לקח, ויקבל את האמת ממי שאמרה.

 

ההלכה הצרופה

ועתה שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ, כי אף על פי שידוע לכולם שאין דרכנו להאריך בחיבורים אלו כל כך, אך הפעם יצאנו מגדרנו, כי מטרתנו מטרה קדושה וטהורה להעמיד הדת על תילה – תורתו של מרן מלכא גאון עוזנו ותפארתנו רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמסר נפשו כ-90 שנה למען עם ישראל. ותהלות לאל יתברך, זכינו שהקב"ה ריחם עלינו ושתל אותו בדור יתום זה, ועשה סדר מופתי בכל התחומים והעניינים, אם בהלכה, ואם בהשקפה ובדרך חיים שהנחה אותנו את תורתו תורת אמת. אך מאחר וישנם שלצערנו הרב, מחמת חוסר ידיעה והבנה טובה בתורתו של מרן, "טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם", ואינם מודים באמת, ובאים חלילה להפוך קערה על פיה, ולחבל בדרך שהנחה מרן את עם ישראל, ומנסים לשנות כיוונים ולהעמיס שיטות שונות בהלכה, עם חומרות שונות ומשונות שאינן תואמות את ההלכה הצרופה, שקבלנו תלמיד מפי רבו ורבו מרבו, עד למרן רבנו יוסף קארו זצ"ל שהנחה את קו הפסיקה האמיתי לכלל ישראל. על כן, מחובתנו להתריע על הדברים ולפרסמם ברבים ככל היותר, למען יכירו וידעו כל יושבי תבל, מה היא ההלכה הצרופה אשר הנחנו אלוקים בדורנו זה בדרך אמת.

 

מי החסיד האמיתי?

ועיין בספר מסילת ישרים (פרק כ) שכתב: נמצאת למד, שהבא להתחסד חסידות אמיתית, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם, לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא, ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה – יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת… ומעשה של רבי טרפון יוכיח (ברכות י ע"ב) שהחמיר להטות בקריאת שמע כבית שמאי, ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. ואף על פי שמחמיר היה? אלא זה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל, מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם. והנה קיומה של תורה, שגמר דין זה ישאר בכל תוקף, לעד ולעולמי עולמים, ולא יחלש בשום פנים, שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא, מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעינים לראות, אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה, לעשות הישר בעיני השם. עי"ש.

 

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ"

והנה בעניינינו זה של אפיית העוגיות של מצה עשירה, צא וראה כמה המציאו טענות ותואנות שונות ומשונות להטיל דופי במצה עשירה, עד שמרוב התלהבותם וחשקם לפסלה, כתבו דברים שאין להם שחר, ואין בהם מן האמת.

 

ואפרש שיחתי, רב אחד פרסם ברדיו שאסור לאכול עוגיות אלו, מפני שהן עשויות מקמח שאינו שמור משעת קצירה, וכבר קיבלו עליהם כל ישראל לאכול אך ורק מצה שמורה. ע"כ. ואחר המחילה מכבוד תורתו, ראשית, עיין להלן (עמוד 184) מה שהבאנו דעת רבותינו הראשונים שכל הענין להשתדל לאכול מצה שמורה, הוא דוקא לְצֹרֶךְ "מַצּוֹת מִצְוָה" שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶן יְדֵי חוֹבָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר, אֲבָל שְׁאַר הַמַּצּוֹת שֶׁאוֹכְלִים בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הֶחָג, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל לְכַתְּחִלָּה מַצּוֹת שֶׁאֵינָן שְׁמוּרוֹת מִשְּׁעַת קְצִירָה, וכמבואר בבית יוסף ובשלחן ערוך וברבים מן האחרונים. וכבר כָתַב הַנּוֹדָע בִּיהוּדָה, "וּמִנְהָגָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל פּוֹלִין וְאַשְׁכְּנַז, שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁשׁ לֶאֱכֹל שְׁמוּרָה מִשְּׁעַת קְצִירָה אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן אֶלָּא הַמְהַדְּרִים מִן הַמְהַדְּרִים, וְכֵן דַּעַת הָרַמְבָּ"ם וְהָרֹא"ש וְהַרְבֶּה גְּדוֹלִים מְקִלִּים, וּבִדְרַבָּנָן שׁוֹמְעִים לְהָקֵל". ע"כ. רק שהיום מצוי ברוך השם, ורבים רבים אוכלים "מצות מצוה" שמורות. אבל מכאן ועד ללמד בָּרַבִּים שֶׁצְּרִיכִים בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח לֶאֱכֹל שְׁמוּרָה דוקא, הֲרֵי זוֹ הוֹרָאָה שֶׁהִיא נֶגֶד הַתַּלְמוּד וְכָל רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים. וכבר כָּתַב מָרָן הַחִידָ"א: "אַף שֶׁכָּל אֶחָד מַחְמִיר לְעַצְמוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, אֶת צְנוּעִים חָכְמָה לְהַחְמִיר בְּבֵיתוֹ וּבְחוֹמוֹתָיו. וְאִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, יוֹרֶה עַל פִּי הַדִּין דַּוְקָא". וְכָתַב הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פָלָאגִ'י: הַמַּחְמִיר לַאֲחֵרִים נֶגֶד פְּסַק מָרָן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁמְּאַבֵּד מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

 

"פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי, נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ"

זאת ועוד, לא ידעתי מנין לו העוז לומר "וכבר קיבלו עליהם כל ישראל לאכול אך ורק מצה שמורה", הלוא כל בר דעת מבין שדברים אלו אינם נכונים, צא וראה מציאות פשוטה, כי רוב המצות המיוצרות היום במפעלים של מצות יהודה ועוד ועוד מפעלים אחרים, אינן מצות שמורה, ורוב עם ישראל אוכלים ממצות אלו. וכי למי הם מייצרים, למוסלמים?! לנוצרים?! וכי לא עם ישראל אוכלים את המצות האלו?! אם כן מאיפה הבטחון הזה לומר: "כבר קיבלו עליהם כל ישראל לאכול אך ורק מצה שמורה"?! פלא והפלא.

 

וכמה פלא היה בעיני מה שראיתי לידידי היקר והנעלה, והחביב מאוד (הליכות מועד פ"ד ה"ג עמוד קט) שכתב: כיום מצוי עוגיות פפושדו או גטניו, אולם זה לא מהדרין, ואין מן הראוי לאוכלם בפסח, אף לא לילדים קטנים, ואפילו לא בערב פסח, כיון שיש בזה בעיות רבות, ונפרט את הדברים: א. עוגיות אלו אינן נעשות מקמח שמורה אלא מקמח רגיל שאינו שמור משעת קצירה. אנשים רבים טורחים לקנות מצות שמורה משעת קצירה שעולות יקר, ואילו עוגיות אלו הן מקמח של מצות רגילות, ואם אוכל אותן בפסח, אין תועלת בזה שמחמיר לאכול מצות שמורה. ודומה לאדם שאוכל בבוקר שמורה, ובערב מצה רגילה. ב. בד"ץ בית יוסף ניסו לתת הכשר ולא נתנו, כי גילו שהשרוולים המפזרים חום לייבש את השוקולד מלאים בפירורי חמץ. ג. פעמים שהעובדים נמצאים לבד ליד חביות היין, ושותים מהיין, ויש בזה חשש יין נסך. ד. הרשת של התנור, לא ניתן ללבנה ליבון חמור. והוסיף: ששמע מרב גדול שעיקר ההיתר היה לאנשים רחוקים ותושבי חוץ לארץ, שאם לא היה להם את זה, היו אוכלים חמץ, אבל בני תורה המקפידים קלה כבחמורה כל השנה, ונזהרים שלא לאכול אלא ממוצרים שיש להם כשרות מהדרין, אין מן הראוי שיאכלו עוגיות אלו בפסח. ולכן מסכם: שמותר לאוכלן רק עד סוף זמן אכילת חמץ. עכת"ד.

 

ולפני שנענה על דבריו: אני הקטן עומד ומשתומם, האם ככה ראוי שנתייחס לפסקו של מרן מלכא זצוק"ל, שכל כך דיבר עליו ופרסם אותו ברבים שוב ושוב, וכתב עליו בספרו יביע אומר?! האם לא ראוי להתייחס יותר בכובד ראש, ולחשוב הלוא זה המוצר היחיד שמרן נתן עליו הכשר במשך שנים רבות, וככה נכתוב עליו?! ולדבריו, שכל ההיתר היה רק כדי להציל אנשים שלא יכשלו בחמץ בפסח, אם כן מדוע מרן אכל מעוגיות אלו, וכי מרן לא היה מספיק בן תורה וחרד לדבר השם?! וכי לא ידע מרן שאם הוא יתן הכשר, יאכלו מזה אנשים רבים יראי שמים, ולא רק אותם רחוקים שלא יכשלו?! ומדוע אפוא היה מרן כותב בהכשר: "יאכלו ענוים וישבעו", הלוא חלילה הוא מכשיל את הרבים במוצר שיש בו "בעיות רבות", כלשונו הנ"ל?! ועל הכל, האם זהו כבוד התורה להתייחס לדברי מרן בצורה כזו, ולהשוות אותו חלילה למכשיל את ישראל, ונותן הכשר למוצר כל כך מפוקפק?! מפליא ביותר, וקשה מאוד לעיכול!!!

 

והאמת אומר, כי עם היות שהרב המחבר הנ"ל הוא ידידנו ואהובנו, ומכבדים אנו אותו באמת כנאה וכיאה להודו והדרו, אבל מאחר והאמת אהובה יותר, וכבר אמרה תורה "לא תהדר פני גדול", וכן דרשו רבותינו (סנהדרין ו ע"ב) ופסקה הרמב"ם (סנהדרין פרק כב ה"ב): תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, אם שתק, הרי זה עובר משום "לא תגורו מפני איש". ועל זה נאמר: "מדבר שקר תרחק". עי"ש. ועל אחת כמה וכמה, שמדובר פה בפסק של מרן מלכא זצוק"ל, שאין ספק שדברים שנכתבו כנ"ל אינם עונים על כבוד התורה כיאות למרן זצוק"ל, ואף כי פשוט וברור בלי צל של ספק, שלא היתה להרב המחבר הנ"ל שום כוונה רעה חלילה וחס, אבל בהיות וספר שמודפס לרבים, קוראים בו רבים, ובעיניהם מצטייר כאילו חלילה, מרן היה כמי שאינו אחראי למעשיו. ולעניות דעתי, אפשר שאף יש חשש חילול השם בדבר, כי בעיני הדור הצעיר, ובעיני אותם שעדיין לא נפקחו עיניהם להכיר בגדלותו ובתורתו של מרן, ומתלהבים מכל דבר המודפס עלי ספר, יכולים חלילה להגיע לזלזול ופקפוק בפסקיו של מרן זיע"א. ועל כרחנו לטובתו ולטובת עם ישראל, להעמיד את האמת לאמיתה של תורה על תילה, לבל יטעו חלילה בדברים אלו, שבודאי נכתבו כשגגה היוצאת, ומבלי משים כיאות.

 

ועתה לעצם הטענות: מה שטען שאין זה מקמח של שמורה, הנה ברור שאין זו טענה ולא כלום, וכבר בארנו זאת לעיל בטוב טעם ודעת, למבין מה זו פסיקת הלכה לאמיתה של תורה.

 

ומה שכתב, שהרי זה דומה לאוכל בבוקר שמורה ובערב מצה רגילה. הנה מעיד אני עלי שמים וארץ, ששמעתי אני הקטן ממרן זצוק"ל שכך אמר, שאפילו האוכל שמורה, יכול לאכול מעוגיות אלו. ואמנם באמת היה הדבר צריך באור, ויש שניסו להסביר את מרן שרצה לחזק את ההיתר ביתר שאת, מאחר ויצאו הרבה עוררים. אבל ידיד נפשי הגאון הרב יצחק לוי שליט"א הרב הראשי לנשר, שלח לי בזה באור יפה, וזה תוכן דבריו: אפילו המהדר לאכול מצה שמורה בכל הפסח, רשאי לאכול מעוגיות אלו בפסח, כפי שמצאנו כעין זה ברשב"א לענין פת גויים, שלא הותר לאוכלה מאופה גוי, אלא כשאין פת ישראל, או כשיש פת ישראל אבל הפת של הגוי יפה וערבה לו יותר, או שהיא ממין אחר שאין לישראל, [כגון לחם שחור של ישראל ופיתה של גוי], שכיון שדעתו נוחה יותר בפת זו מפני חשיבותה בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו, שמותר לאוכלה. וכתב שכן נהגו, ושכן דעת רבנו יונה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (יו"ד סימן קיב ס"ה). אמור מעתה, כל שכן כאן שאין זו אלא חומרה בעלמא לאכול רק שמורה, ולכן חומרה זו שייכת דוקא במצות ממש, שיש לו גם שמורה וגם לא שמורה, ומעדיף לאכול את השמורה. אבל בעוגיות אלו שאין לו כמוֹתן מקמח שמור משעת קצירה, לא גרע מפת גויים שאף על פי שיש אוסרים אותה ממש, בכל זאת מותר במקום שהפת יפה וערבה יותר. ע"כ. ודברי פי חכם חן, שפתים ישק, משיב דברים נכוחים.

 

גם מה שכתב שם, ששמע ממישהו בשם מרן הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א שהעיד, כי ב-20 שנה האחרונות לחייו של אביו מרן זצוק"ל, לא נכנסו עוגיות אלו לביתו בפסח, מטעם שאינן מקמח מצה שמורה. הנה ברור ששמועה זו אינה נכונה כלל ועיקר, וכבר הבאנו לעיל (עמוד 127) עדות מהרה"ג רבי אליהו שטרית שליט"א שזכה לשבת יום יום אצל מרן במשך עשרים שנה, ותיעד את כל אשר ראו עיניו, והעיד בספרו "רבנו", שראה את מרן אוכל מעוגיות אלו בחול המועד פסח תשס"ו, 7 שנים לפני פטירתו. וכן הבאנו עדות נאמנה מהמשמש בקודש רבי יצחק גדניאן שליט"א שהוא היה מביא את ארגזי הפפושדו לביתו של מרן מידי שנה בשנה, וכן עשה בשנה האחרונה בפסח תשע"ג. וכן עדות מהדיין הגאון הרב… שליט"א שראה את מרן עצמו אוכל מעוגיות אלו בפסח תשע"ג, שנה האחרונה לפטירתו. עי"ש. גם ידידי הנ"ל הגאון הרב יצחק לוי כתב לי: "והעידו לי בני ביתו של מרן זיע"א, שממש בשנים האחרונות לחייו, העוגיות הללו היו בביתו. ושוב ביררתי אצל מרן הראש"ל שליט"א על זה, ואמר לי ששמועה זו היא שקר מוחלט, ומעולם לא אמר כדבר הזה שמרן לא הכניס לביתו עוגיות אלו בשנים האחרונות. ומכאן יש ללמוד שאין להתפעל כל כך מדברים המודפסים. עכ"ד. נמצא שמה שכתב הרב המחבר שב-20 שנה האחרונות לחייו של מרן זצוק"ל, לא נכנסו עוגיות אלו לביתו בפסח, לא היה ולא נברא. וכנראה שהטעו אותו בשמועה זו, וכמו הרבה שמועות שמופצות בכל מיני עניינים, ואין בהן מן האמת ולא כלום.

 

ומה שטען שהשרוולים המפזרים חום מלאים בפירורי חמץ. כבר מלתי אמורה, שחבל שלפני הדפסת ספר לרבים, לא בודקים את המציאות בשטח. וידוע הדבר ומפורסם הענין עד היום, שכל מי שביקר במפעל יצא רק מתפעל מכל ההקפדות והדקדוקים שבכל דבר ודבר, ואיך אפשר לכתוב דברים כאלו אשר לא היו ולא נבראו, ואינני חלילה חושד בהרב הכותב שסילף האמת, אלא כנראה ששמע ממאן דהו. רק 'על אלה אני בוכיה', כי לפני שמפרסמים דבר כזה, וכי לא היה שווה לטרוח לבוא ולבקר במקום, או לפחות להרים טלפון לגאון הרב אברהם יוסף או למשגיח שנמצא יום יום במקום ולשאול אותו על זאת?! ואני הקטן, שאלתי את המשגיח על זה, ואמרתי לו שכך כתוב בספר הנ"ל, והמשגיח שהוא ירא שמים מרבים, אמר לי ששמועה זו הינה שקר וכזב, ולא היה ולא נברא. אם כן למי אני אמור להאמין, למי שלא נמצא בשטח, או למי שנמצא יום יום ומשגיח כבר 20 שנה במקום?!

 

ומה שטען שיש חשש יין נסך, הנה גם זה לא נכון כלל ועיקר, שכבר כתבנו לעיל שעינינו ראו ולא זר את שמירת היין, והכל סגור ומסוגר, ואין אפשרות בשום פנים ואופן לקחת ממנו חוץ מהמשגיח. וזאת לבד ממה שהיין מבושל, והמשגיח נותן בו סוכר, שאז לדעת רבים, אין בזה חשש יין נסך כלל. (וכמו שבאר מרן זצוק"ל בהרחבה בטוב טעם ודעת בשו"ת יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן טו. חלק ט אורח חיים סימן קח אות קלד. והליכות עולם ח"ז עמוד קמו)

 

ומה שטען שהרשת של התנור, לא ניתן ללבנה ליבון חמור, כבר בארנו לעיל ממה שכתב מרן מלכא בשו"ת יחוה דעת ובחזון עובדיה פסח בטוב טעם ודעת, ומי יבוא אחר המלך.

 

סוף דבר הכל נשמע, שאנחנו קטני קטנים ואזובי הקיר, מתאבקים בעפר רגליו של מרן מלכא זצוק"ל, ומשתדלים להכיר במיעוט ערכנו, כי מה אנחנו מה חיינו, ועל אחת וכמה וכמה כלפי מרן גאון עוזנו ותפארתנו, שהיה בבחינת "אין דבר נעלם ממך, ואין נסתר מנגד עיניך", ועליו כבר אמרו: "לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם יוסף תעשו", והולכים באורחותיו ובהוראותיו, בעוז ותעצומות, בגאון ועוז, ללא פחד וללא מורא, ואדרבה גאים ושמחים בזה, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן אוכלים בשמחה רבה מעוגיות אלו בפסח עצמו. וכבר אמרו (יבמות צט ע"ב): "ומה בהמתם של צדיקים, אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן?!". ואשרי חלקם ומה נעים גורלם של הזוכים לפרסם דברים אלו ברבים, לזכות את אחרים, כדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל, פשר הוראתו של מרן מלכא זצוק"ל, ופשר הדבר שהיה חוזר על דבריו אלו ברבים שוב ושוב, ותבוא עליהם ברכת מרן זיע"א להם ולכל בני ביתם, אמן ואמן.

 

בְּנֵי אַשְׁכְּנַז

מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לֶאֱפוֹת מַצָּה עֲשִׁירָה אֶלָּא רַק לְחוֹלֶה אוֹ לְזָקֵן, וִיכוֹלִים לְהָקֵל גַּם לִילָדִים קְטַנִּים. (קיח) כֵּן כָּתַב הָרָמָ"א (סימן תסב סעיף ד): "וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִים לָלוּשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת, וְאֵין לְשַׁנּוֹת, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק לְצָרְכֵי חוֹלֶה אוֹ זָקֵן הַצָּרִיךְ לָזֶה".

 

בְּעֶרֶב פֶּסַח מֻתָּר לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה, שֶׁלֹּא הֶחְמִירוּ אֶלָּא בַּפֶּסַח עַצְמוֹ. (סימן תעא סעיף ב, נודע ביהודה, ערוך השלחן סימן תמד סק"ה. רסה)

 

חֲנֻיּוֹת

הַמּוֹכֵר בַּחֲנוּתוֹ עוּגוֹת 'מַצָּה עֲשִׁירָה', יֵשׁ לוֹ לִתְלוֹת מוֹדָעָה שֶׁבְּנֵי אַשְׁכְּנַז אֵינָם אוֹכְלִים עוּגוֹת אֵלּוּ בְּפֶסַח, זוּלַת לְחוֹלִים, לִזְקֵנִים וְלִילָדִים קְטַנִּים. (קיח)

 

וְקַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר, לְעִנְיָן מוֹכְרֵי בָּשָׂר "כָּשֵׁר", כִּי מֵאַחַר וְיָדוּעַ שֶׁהַבָּשָׂר הַ"כָּשֵׁר" הִנּוֹ טָרֵף לִבְנֵי סְפָרַד, שֶׁכֵּן דַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ [כמבואר בחוברת "כשרות המטבח"], וְאֵין לִבְנֵי סְפָרַד לֶאֱכֹל אֶלָּא בָּשָׂר "חָלָק" בִּלְבַד, עַל כֵּן, עַל הַמּוֹכֵר בָּשָׂר לִתְלוֹת מוֹדָעָה שֶׁבְּנֵי סְפָרַד לֹא יִקְנוּ מֵהַבָּשָׂר הַ"כָּשֵׁר" כְּלָל וְעִקָּר. וְכֵן הָיָה מִתְּחִלָּה [לִפְנֵי כ-150 שָׁנָה] כַּאֲשֶׁר תִּקֵּן הַגָּאוֹן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבִּי יַעֲקֹב שָׁאוּל אֶלְיָשָׁר זְצוּקָ"ל, תַּקָּנָה זוֹ שֶׁל בָּשָׂר "כָּשֵׁר" וּבָשָׂר "חָלָק". וְיֵשׁ לָשִׂים לֵב לָזֶה, כִּי רַבִּים מִבְּנֵי סְפָרַד אֵינָם מוּדָעִים לְזֶה, וְנִכְשָׁלִים וְאוֹכְלִים בָּשָׂר "כָּשֵׁר" שֶׁבִּשְׁבִילָם הוּא טָרֵף. וְדַע, כִּי בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמְּצוּיִים בְּעִקָּר בְּנֵי סְפָרַד, כְּמוֹ בְּחֵלֶק מֵעָרֵי הַפֶּרִיפֶרְיָה, אֵין לַמּוֹכֵר לִמְכֹּר בָּשָׂר "כָּשֵׁר" כְּלָל, אֶלָּא רַק "חָלָק", כִּי הוּא מַחְטִיא וּמַכְשִׁיל אֶת הָרַבִּים הַטּוֹעִים מֵחֲמַת חֹסֶר יְדִיעָה וְחֹסֶר הֲבָנָה בְּחֻמְרַת הָעִנְיָן. וּכְבָר כָּתַב הָרַמְבָּ"ם (הלכות רוצח פי"ב הי"ד, וספר המצוות לא תעשה רצט): כָּל הַמַּכְשִׁיל אָדָם שֶׁהוּא עִוֵּר בְּדָבָר מְסֻיָּם, אוֹ שֶׁחִזֵּק יְדֵי עוֹבֵר עֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא עִוֵּר בְּדָבָר זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת דֶרֶךְ הָאֱמֶת מִפְּנֵי תַּאֲוַת לִבּוֹ, אוֹ שֶׁיְּפַתֵּהוּ וְיַעַזְרֵהוּ לְהַשְׁלִים עֲבַירָתוֹ, אוֹ יָכִין לוֹ סִבַּת הַעֲבֵירָה, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל". ע"כ.

 

עוּגוֹת מִקֶּמַח מַצָּה

מֻתָּר גַּם לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז לֶאֱפוֹת עוּגוֹת מִ'קֶּמַח מַצָּה' עִם מַיִם, שֶׁמֵּאַחַר וְהַמַּצָּה נֶאֶפְתָה, שׁוּב אֵינָהּ מַחְמִיצָה לְעוֹלָם. (פרי חדש, שערי תשובה, חק יעקב. קיח)

 

 

 שאר מצרכים

פִּצּוּחִים

יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקְנוֹת שְׁקֵדִים, פִּיסְטוּקִים וְכַיּוֹצֵא קְלוּיִים הַנִּמְכָּרִים בַּשּׁוּק, אִם אֵין עֲלֵיהֶם הַשְׁגָּחָה כַּדָּת, מֵאַחַר וּפְעָמִים מְעָרְבִים בָּהֶם קֶמַח בַּמֶּלַח שֶׁעֲלֵיהֶם. (קיז)

 

פֵּרוֹת יְבֵשִׁים

פֵּרוֹת יְבֵשִׁים כִּתְאֵנִים, צִמּוּקִים, שְׁזִיפִים, מִשְׁמְשִׁים וְכַיּוֹצֵא, הַנִּמְכָּרִים בַּשּׁוּק בַּהַשְׁגָּחָה כַּדָּת, שֶׁיִּבְּשׁוּם בְּאֹפֶן שֶׁאֵין בָּהֶם חֲשַׁשׁ חָמֵץ כְּלָל, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לְאָכְלָם בֵּין לִבְנֵי סְפָרַד וּבֵין לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז. (הרמ"א סימן תסז סעיף ח)

 

תַּמְרוּקִים. מִשְׁחַת נַעֲלַיִם. חָמְרֵי נִקּוּי.

חָמֵץ שֶׁנִּפְסָל מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב בְּעֶרֶב פֶּסַח, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בַּפֶּסַח (סימן תמב ס"ט). אֲשֶׁר עַל כֵּן, תַּמְרוּקִים, בֹּשֶׂם וּמוּצְרֵי קוֹסְמֶטִיקָה, מִשְׁחַת נַעֲלַיִם וְחָמְרֵי נִקּוּי, אַף אִם נַעֲשׂוּ לְלֹא הַשְׁגָּחָה לְפֶסַח, מֻתָּרִים, כֵּיוָן שֶׁטַּעֲמָם פָּגוּם וְאֵינָם רְאוּיִים לַכֶּלֶב. (קיט. ילקו"י מועדים עמוד שס)

 

מִשְׁחַת שִׁנַּיִם

מִשְׁחַת שִׁנַּיִם שֶׁנִּפְסְלָה מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב אֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. וְאַף אִם בְּטָעוּת יִבְלַע, אֵין זֶה נִקְרָא שֶׁמַּחֲשִׁיב אֶת הֶחָמֵץ וְאָכְלוֹ. אֲבָל מִשְׁחַת שִׁנַּיִם שֶׁל הַיְלָדִים בְּטַעַם תּוּת שָׂדֶה וְכַדּוֹמֶה, צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, שֶׁהֲרֵי לֹא נִפְסְלָה מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב.

תְּרוּפוֹת

תְּרוּפוֹת שֶׁנָּעֲשׂוּ לְלֹא הַשְׁגָּחָה מְיֻחֶדֶת לְפֶסַח וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמְּעֹרָב בָּהֶן חָמֵץ שֶׁטַּעֲמוֹ פָּגוּם, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצֹרֶךְ חוֹלֶה שֶׁנָּפַל לְמִשְׁכָּב אַף שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵין הַחֵךְ נֶהֱנֶה מֵהֶן כְּלָל, כְּגוֹן כַּדּוּרֵי בְּלִיעָה. אֲבָל אִם הַחֵךְ נֶהֱנֶה מֵהֶן, כְּמוֹ כַּדּוּרֵי מְצִיצָה אוֹ סִירוֹפּ מָתוֹק, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. [כתב הָרַמְבַּ"ם שֶׁדִּין חָמֵץ כְּכָל מַאֲכַל אִסּוּר, שֶׁאִם אֵין בּוֹ הֲנָאָה לַחֵךְ, מֻתָּר לְהִתְרַפֹּאת בּוֹ. וְכָתַב הַחֲזוֹן אִישׁ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּעֹרָב הָעֲמִילָן בַּמַּיִם וּמַחְמִיץ, מִכָּל מָקוֹם אִם הוּא מְעֹרָב בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד הָעֲמִילָן לְבַדּוֹ, מֻתָּר לְבָלְעָן, כִּי בְּתַעֲרֹבֶת כָּזוֹ לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מַחְשִׁיב אֶת הַחָמֵץ ['אַחְשְׁבֵיהּ'], כִּי דַּעְתּוֹ רַק עַל הַסַּמִּים הַמּוֹעִילִים לִרְפוּאָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הָיוּ רְאוּיִים לַאֲכִילַת אָדָם, הָיוּ אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְהָיָה חַיָּב לְבַעֵר.] (קכ)

 

בזמנינו רוב הכדורים [טבליות] אין בהם חמץ, כי הם עשויים מעמילן של קטניות. ואפילו אם מעורב בהם מיעוט חמץ, הריהו נפסל מאכילת הכלב לפני פסח, ובודאי שמותרים לחולה שאין בו סכנה, וחלילה להפסיק את הכדורים הנחוצים לו על פי הוראת רופא מומחה במשך ימי הפסח. (קכב)

 

הנוטלים תרופות מחמת בעיות רפואיות, כגון לחץ דם, סכרת, בעיות לב, כליות ושאר איברים פנימיים, או בעיות נפש וכדומה, אסור להם לשנות מתרופתם הקבועה, אף אם ישנה תרופה אחרת כשרה לפסח, כי השינוי עלול לגרום להם לסיבוכים. (הגרי"ש אלישיב והגר"ש וואזנר זצ"ל. הובא במדריך כשרות חתם סופר תשס"ג עמוד 179 181. הרה"ג עידן בן אפרים שליט"א)

 

חולה שיש בו סכנה שזקוק לתרופה עם חמץ הטעימה לחיך, כשקונה את התרופה יכוון בפירוש שאינו רוצה לזכות בחמץ שבה, ויניח אותה במקום מוצנע, ויקח ממנה כל פעם כפי הצורך. וטוב שיערב בה דבר מר, כדי שלא יהיה כדרך אכילה. שבזה ממעט את האיסור מדאורייתא לדרבנן. (קכב)

 

סיגריות

הרגיל בעישון כל השנה, מותר לו לעשן בפסח, ואין צריך לחפש אחר סיגריות עם הכשר לפסח. (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סא. ילקוט יוסף פסח כרך א עמוד תרלו)

 

סיגריה אלקטרונית

מותר לעשן סיגריה אלקטרונית בפסח אף שאין עליה הכשר כלל, וכל שכן בשאר ימות השנה.

 

וברור שהיתר זה ניתן רק למי שכבר מעשן, אבל חלילה להתחיל לעשן אפילו סיגריה אלקטרונית, כמו שקבעו הרופאים שאפילו עישון בסיגריה זו אינו בריא כלל ועיקר, כי יש בנוזל חומרים כימיים מסוכנים, אלא שהסכנה נמוכה משאר הסיגריות. על כן, המעשן סיגריה רגילה, מוטל עליו לפחות לעבור לסיגריה אלקטרונית המשמשת כגמילה מהעישון הרגיל המסוכן יותר, אבל מי שאינו מעשן כלל, בוודאי שאסור לו להתחיל לעשן אפילו סיגריה אלקטרונית.

 

כתב מרן מלכא זצוק"ל (חזו"ע ארבע תעניות עמוד לז, ברכות עמוד שלב, הליכות עולם ח"א עמוד רסו): על כל אדם להימנע מעישון סיגריות לגמרי, אחר שרבים מגדולי הרופאים קבעו בהחלט שהעישון מזיק ומסוכן מאוד לבריאות, ומביא לידי מחלות קשות, ומקצר את ימיו של האדם חס ושלום, ואף גורם סיכון לנמצאים בסביבתו של המעשן. ויש מקום לאסור לעשן על פי דין תורה, כפי שהזהירה התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". וכמו שאנו סומכים על חוות דעת הרופאים בענייני פיקוח נפש בשבת וביום הכיפורים ובשאר דינים, כן אנחנו צריכים לשמוע להם להרחיק את עצמנו מדברים הגורמים סכנה לבריאותו של האדם. וכתב החפץ חיים בספרו ליקוטי אמרים: המרגיל עצמו בעישון סיגריות, עובר על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ועתיד ליתן את הדין, כי הרופאים גזרו אומר שהעישון מחליש את כוחותיו של האדם, ולפעמים נוגע הדבר גם בנפשו. על כן, שומר נפשו ירחק מכל עישון. ואף מי שהורגל בעישון, חובה עליו לצמצם ולהפחית אט אט עד שיפסיק לגמרי. (ועיין עוד בחוברת "הרפואה בהלכה ובאגדה")

 

לאחר בירור מקיף עם מומחי כשרות הוברר כדלהלן: ישנם הרבה חומרים בסיגריה האלקטרונית שאין בהם חשש כשרות כלל וכלל, כמו ניקוטין, פרופילן גליקול וכיוצא. גם הגליצרין שהוא מרכיב הכרחי בסיגריות הללו הוא מן הצומח ומיוצר בחוץ לארץ, ואין בו חשש כשרות, כי תרומות ומעשרות אין בחוץ לארץ, וגם לא שייך בו חשש ערלה. ולחשוש שאולי הוא גליצרין מן החי, הוא מיעוטא דמיעוטא שרחוק מאוד שבוודאי לא חוששים אליו. והגם שבכל סיגריה אלקטרונית יש 4% חומרי טעם וריח, אך הם חומרים שאינם מן החי, ואין בהם חשש. וכמו שלא צריך הכשר על סיגריה רגילה, כך לא צריך הכשר על סיגריה אלקטרונית.

 

ואף אם תדחק לומר שאולי יש חשש איסור במרכיבים, הנה העשן ששואפים אותו הוא ריח בעלמא שמותר, כי אין בו שום ממשות, (כמבואר דין "ריחא" בבית יוסף יורה דעה סימן צז). ואינו דומה ל"זיעה" האסורה (עיין בית יוסף ושלחן ערוך שם סימן צב סעיף ח), שהרי אם מניח את היד מעל סיר מים רותחים, תירטב היד, אבל בסיגריה אלקטרונית אם נשאף את העשן על היד, לא יהיו אדים על היד, וגם על הלשון לא מרגישים לחות כי אם טעם בעלמא, לכן אינו בכלל "זיעה". ועוד יש להוסיף טעם שאין לחשוש ל"ריחא", על פי הגמרא בעבודה זרה (סו ע"ב), תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, הפת מותרת, לפי שאין בפת טעם כמון אלא ריחא, וגם לאביי שאוסר ריחא, מודה להתיר בזה כיון "דמיקלא איסוריה", דהיינו שהכמון נשרף ואינו בעין, לכן אין לאסור את הפת מדין "ריחא". והובא גם בביאור הגר"א (סימן קח ס"ק יז). וכן גם בסיגריה אלקטרונית, הנוזל נשרף ואחר כך נהיה "ריחא".

 

זאת ועוד, גם אם נדחק להחשיב את האדים כמו "זיעה", הרי טעמם פגום, ולכן מי שנכנס לו מעט נוזל לפה [מה שיכול להיות בסיגריה ישנה שהחיבורים לא מהודקים], מיד יורקו, ואינו בכלל אכילה האסורה. ועוד, לא מצאנו שאסור לשאוף זיעה לבד מתוך הסיר, שאין בשאיפה גדר 'אכילה', שאין איסור אכילה אלא דרך הוושט, ואילו העישון נכנס לקנה ומשם לריאות, [ולכן יש למעשנים נוזלים בריאות,] וכל שאין טעם בחיך אינו בגדר אכילה. ולכן אין בעישון סיגריה אלקטרונית גדרי "מאכל", לענין ברכת "שהכל", [עיין מגן אברהם (סימן רי סק"ט) שהסתפק אם לברך על העישון. (ועיין סימן רטז סי"ג)] או שתצטרך טבילה במקוה ככלי אכילה. וכן לא אסרו לעשן בתענית או לפני שחרית או ליתנה תחת מיטה שישנים עליה.

 

ובפרט שאין זה כדרך הנאתו, כי אף אם נאמר שמעורב בנוזל חומרי טעם אסורים שראויים לאכילה, אך מעורב גם הרבה ניקוטין שטעמו מר, ולכן אם נכנס נוזל לפה, מיד יורקו מחמת מרירותו. נמצא שיורדת דרגת האיסור מהתורה לדרבנן. וכמו שפסק הרמב"ם (פרק ה הלכות יסודי התורה הלכה ח) שמותר לערב דבר מר עם איסורי מאכל, לצורך חולה אפילו שאין בו סכנה, כיון שאין בהם הנאה לחיך. ועוד יש לצרף מה שצירף מרן זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן סא) לגבי עישון סיגריות בפסח שאומרים ששורים את הטבק בשֵׁכר חמץ, וכתב שהעישון נחשב לגבי השכר בגדר "שלא כדרך הנאתו", כי השכר נעשה לשתיה ולא להנאת עישון, ולכן כל שיש ספק שהוא, ספק דרבנן לקולא. וכן מבואר מדברי הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת שהתיר לשאוף ולהריח טבק בפסח, כי אפילו אם היה ברור ששורים את הטבק בשכר חמץ, הרי נפסל מאכילת הכלב קודם הפסח, שמותר בהנאה בפסח. ובפרט שאין זה כדרך הנאתו שאין איסורו אלא מדרבנן, שהרי נעשה רק לשתיה ולא להרחה. עי"ש. וגם כאן בסיגריה אלקטרונית, המאכלים המעורבים בה נעשו לאכילה ולא לעישון. נמצא שישנה סיבה נוספת להחשיב את העישון שלא כדרך הנאתו. [והרי זה כמו 'תרי דרבנן' שקל יותר.]

 

אך גם בלי כל זה, כבר בארנו כי ברוב המכריע של המרכיבים שבסיגריה האלקטרונית אין חשש כלל, וגם במרכיבים שיש בהם חשש איסור, הוא רחוק מאוד, וגם בהם יש כמה וכמה צירופים להקל. ועוד יש להוסיף לפי מה שכתב הרמ"א (סימן קיד סעיף י), שמותר לקנות כבושׁים מהגויים כל שידוע שגוי אחד בעיר אינו מערב בו יין, אף על פי ששאר גויים דרכם לערב בו יין [וסתם יינם של גויים אסור], שתולים להקל שמא בזה לא עירבו. וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן. עי"ש. (ועיין שו"ת יחוה דעת ס"ס סא בהערה) וכל שכן כאן שיש ספק אם בכלל מעורב בו איסור, וכמה צירופים שאינו אלא מדרבנן, שבוודאי ההיתר מרווח. וכן פסקו הגאון רבי יצחק מרדכי רובין שליט"א והגאון הרב אשר זליג וויס שליט"א ועוד, שסיגריה אלקטרונית אינה צריכה הכשר. (רוב הדברים על פי גיליון עומק הפשט מס' 206) וכתב הרב יוסף זריצקי שאף בפסח מותר לעשן אותה. (שם מס' 66)

 

נרגילה

מותר לעשן נרגילה בפסח אף שאין עליה הכשר כלל. [ובלבד שאין חשש של ביטול תורה ושריפת זמן, כפי שישנם בחורים שמתבלבלים בזמנים שונים לשבת ולעשן נרגילה, ושורפים את זמנם בש"ה פ"ה [שיחות הבל, פטפוטי הבל].

 

כתב הרב יוסף זריצקי שליט"א, לאחר הרבה בדיקות שערכתי, אין בעיה בטבק של הנרגילה, כיון שאין בהם חמשת מיני דגן, ויש בהם רק פחמים עם פירות יבשים, ואמנם מערבים בטבק גליצרין וגלוקוזה, אך עדיין אין חשש כי גלוקוזה זה תירס, וגם הגליצרין אינו ממיני דגן. (עומק הפשט גיליון מס' 66).