הַכְשָׁרַת הַכֵּלִים לְפֶסַח

טַעַם הַכְשָרַת הַכֵּלִים

הַכֵּלִים שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה לְמַאַכְלֵי חָמֵץ, מֵאַחַר וְהֵם בְּלוּעִים מֵהֶחָמֵץ, אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַג הַפֶּסַח, אֶלָּא אִם כֵּן נַפְלִיט אֶת הֶחָמֵץ הַבָּלוּעַ בָּהֶם. וּלְהַלָּן נִרְאֶה כַּמָּה פְּרָטֵי דִּינִים בְּהֶכְשֵׁר כְּלֵי הֶחָמֵץ.

 

מַעֲרֶכֶת מְיֻחֶדֶת לְפֶסַח

מִי שֶׁיָּכוֹל לְיַחֵד מַעֲרֶכֶת כֵּלִים מְיֻחֶדֶת לְפֶסַח, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְיָשִׂים לֵב לְהַצְנִיעַ אֶת כָּל כְּלֵי הֶחָמֵץ שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה בְּאָרוֹן מְיֻחָד, וְיִסְגֹּר אוֹתוֹ וְיִכְתֹּב עָלָיו "כְּלֵי חָמֵץ", לְבַל יִטְעוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בַּפֶּסַח. וְאָמְנָם לֹא לְכָל אָדָם יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְיַחֵד מַעֲרֶכֶת כֵּלִים נוֹסֶפֶת, וְלָכֵן יֵשׁ לָדַעַת אֶת פְּרָטֵי הַדִּינִים כְּדִלְהַלָּן.

 

הַמָּקוֹר מִן הַתּוֹרָה

כְּשֶׁחָזְרוּ עַם יִשְׂרָאֵל מִמִּלְחֶמֶת מִדְיָן, הֵבִיאוּ עִמָּם שָׁלָל גָּדוֹל שֶׁל כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב, וְצִוָּה אוֹתָם הַקָּבָּ"ה לְהַכְשִׁיר אֶת כָּל הַכֵּלִים מִבְּלִיעַת הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶם, כַּמְבֹאָר בַּפְּסוּקִים דִּלְהַלָּן (במדבר לא כא):

 

"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".

 

מִפְּסוּקִים אֵלּוּ אָנוּ לְמֵדִים, כִּי כָּל כְּלִי אֲשֶׁר בָּלַע מִמַּאֲכַל אִסּוּר – כְּדֵי לְהַכְשִׁירוֹ וּלְהַגִּיעַ לִפְלֵטַת הָאִסּוּר כָּלִיל, הֶכְשֵׁרוֹ כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ כְּדִלְהַלָּן. וְאֵין מְבָרְכִים עַל הֶכְשֵׁר הַכֵּלִים. (קכד)

 

לִבּוּן

כֵּלִים שֶׁהַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶם הוּא בְּאֵשׁ, כְּגוֹן שַׁפּוּדִים שֶׁצּוֹלִים בָּהֶם עַל הָאֵשׁ – כֵּיוָן שֶׁבָּלְעוּ אִסּוּר בְּאֶמְצָעוּת הָאֵשׁ, הֶכְשֵׁרָם עַל יְדֵי הָאֵשׁ, דְּהַיְנוּ לְהַכְנִיסָם בְּתוֹךְ הָאֵשׁ עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת אֵשׁ נִתָּזִים מֵהֶם. וְהֶכְשֵׁר זֶה נִקְרָא: "לִבּוּן".

 

כתב הפרי מגדים, גם אם השתמש בכלי בחום שאין ניצוצות ניתזים ממנו, צריך ללבנו עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו. ואף על פי שכבולעו כך פולטו, ואם כן למה צריך כל כך הרבה ללבנו? ויש לומר, כי הגם שיוצא הבלוע אף שאין ניצוצות ניתזים, בכל זאת אנו מקפידים שיהיה נשרף החמץ והאיסור לגמרי, וכל שאין ניצוצות ניתזים ממנו, אינו נשרף. (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סג. ועיין בעלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 65 אות ג)

הַגְעָלָה

כֵּלִים שֶׁהַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶם הוּא בְּבִשּׁוּל שֶׁל דָּבָר לַח, כְּגוֹן סִיר שֶׁבֻּשַּׁל בּוֹ מָרָק אוֹ מַאֲכָל עִם רֹטֶב – כֵּיוָן שֶׁבְּלִיעָתָם בְּאֶמְצָעוּת לַח רוֹתֵחַ, הֶכְשֵׁרָם גַּם כֵּן עַל יְדֵי הַמַּיִם הָרוֹתְחִים. דְּהַיְנוּ, לְהַרְתִּיחַ מַיִם בִּכְלִי, וכשֶׁהַמַּיִם מְבַעְבְּעִים, יַכְנִיס אֶת הַכְּלִי עִם הַיָּדִיּוֹת וְהַמִּכְסֶה לַמַּיִם, וְאָז יִפָּלֵט הָאִסּוּר הַבָּלוּעַ. וְזֶהוּ הנִקְרָא: "הַגְעָלָה" [הַפְלָטָה]. (קלה, קלו)

 

נִקְיוֹן הַכְּלִי

קֹדֶם הַהַגְעָלָה יְנַקֶּה אֶת הַכְּלִי הֵיטֵב בְּחָמְרֵי נִקּוּי, וְיָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל לִכְלוּךְ וַחֲלֻדָּה, וִינַקֶּה גַּם בִּמְקוֹם הַבְּרָגִים. (קלד)

 

כְּלִי גָּדוֹל

כְּלִי גָּדוֹל מְאֹד שֶׁמֵּחֲמַת גָּדְלוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹךְ כְּלִי הַהַגְעָלָה, יְמַלְּאֵהוּ מַיִם עַד הַסּוֹף וְיַרְתִּיחֵהוּ בְּאֹפֶן שֶׁיַּגִּיעוּ הַמַּיִם עַל כָּל שְׂפַת הַכְּלִי. וְיַעֲשֶׂה שָׂפָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר לְפִיו שֶׁל הַכְּלִי, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא הֵיטֵב וְיַגִּיעוּ הַמַּיִם גַּם בִּשְׂפָתוֹ, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִתְּזוּ פַּעַם אַחַת נִיצוֹצוֹת מֵהֶחָמֵץ שֶׁהִתְבַּשֵּׁל בַּכְּלִי עַל הַשָּׂפָה. וְאוּלָם כָּל זֶה בִּכְלִי רָגִיל שֶׁנּוֹגֵעַ הֶחָמֵץ רַק בְּתוֹכוֹ וְלֹא מִבַּחוּץ, אֲבָל כְּלִי שֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל הֶחָמֵץ, וּכְגוֹן קַעֲרַת מַצֶּקֶת גְּדוֹלָה שֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתָהּ לְתוֹךְ הַסִּיר כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ מִמֶּנָּה לַצַּלָּחוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּלְעָה חָמֵץ מִבַּחוּץ, צָרִיךְ לְהַכְנִיסָהּ כֻּלָּהּ לְתוֹךְ כְּלִי הַהַגְעָלָה. (סימן תנב ס"ו ובמשנה ברורה)

 

הגעלה במים שהוחמו בחשמל, דוד שמש, מיקרוגל, אינדוקציה

עיין בהרחבה בעלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 65 אות ז' והלאה, ותרוה נחת.

 

שְׁטִיפָה בְּמַיִם קָרִים

נָהֲגוּ לִשְׁטֹף אֶת הַכְּלִי בְּמַיִם קָרִים מִיָּד לְאַחַר הַהַגְעָלָה. וְהַטַּעַם לַדָּבָר, זֵכֶר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים אֶת הַכֵּלִים לְאַחַר הַהַגְעָלָה בְּמַיִם קָרִים. (סימן תנב סעיף ז. קמב, קנז)

 

הַבְהָרָה: רָאוּי לְהַקְדִּים אֶת הַהַגְעָלָה קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילַת הֶחָמֵץ שֶׁבְּעֶרֶב פֶּסַח [שֶׁהוּא בְּי"ד בְּנִיסָן בַּבֹּקֶר (10:20 בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעוֹן קַיִץ), כַּמְבֹאָר לְהַלָּן], כֵּיוָן שֶׁאִם מַגְעִיל לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ, יֵשׁ לְהִזָּהֵר בְּעוֹד כַּמָּה פְּרָטֵי דִּינִים. וּבְלָאו הָכִי בְּהַכְשָׁרַת הַכֵּלִים יֶשְׁנָם פְּרָטִים וְדִינִים רַבִּים, וְלָכֵן כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁבָּקִי בַּהֲלָכָה, יִפְנֶה לְמוֹרֵה הוֹרָאָה שֶׁיַּנְחֶה אוֹתוֹ כֵּיצַד לִנְהֹג. וּבָרוּךְ ה' כַּיּוֹם יֵשׁ בְּכָל עִיר מְקוֹמוֹת לְהַכְשָׁרַת כֵּלִים מִטַּעַם הָרַבָּנוּת הַמְּקוֹמִית קֹדֶם הַפֶּסַח. וְעַל הָעוֹסְקִים בְּהַכְשָׁרַת הַכֵּלִים לְשַׁנֵּן הֵיטֵב אֶת הַהֲלָכוֹת קֹדֶם גִּישָׁתָם לִמְלָאכָה חֲשׁוּבָה וְאַחֲרָאִית שֶׁכָּזוֹ. (קסב)

 

חִלּוּק בֵּין בְּלִיעַת אִסּוּר לִבְלִיעַת הֶתֵּר

יֵשׁ לְהַבְהִיר, כִּי כָּל מַה שֶּׁהִצְרִיכָה הַתּוֹרָה שֶׁכֵּלִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁם בָּאֵשׁ כְּשַׁפּוּדִים – הֶכְשֵׁרָם בָּאֵשׁ, אֵינוֹ אֶלָּא בְּכֵלִים שֶׁבָּלְעוּ מִמַּאֲכַל אִסּוּר, כִּכְלֵי מִדְיָן הַנַּ"ל שֶׁבָּלְעוּ מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת כִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וַחֲזִיר, וְעַל כֵּן הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה בָּהֶם שֶׁאֵין הֶכְשֵׁרָם אֶלָּא בָּאֵשׁ, אֲבָל כֵּלִים שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם בָּאֵשׁ בְּדָבָר שֶׁל הֶתֵּר, כְּגוֹן שֶׁצָּלוּ בָּהֶם בָּשָׂר כָּשֵׁר, וְעַתָּה רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְמַאַכְלֵי חָלָב, אֵין צָרִיךְ לְהַכְשִׁירָם בְּלִבּוּן בָּאֵשׁ, וְדַי לְהַכְשִׁירָם בְּהַגְעָלָה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה בָּהֶם כָּל כָּךְ מֵאַחַר וּמִתְּחִלָּה בָּלְעוּ הֶתֵּר.

 

וּמֵעַתָּה, בְּהַכְשָׁרַת הַכֵּלִים לְפֶסַח, מֵאַחַר וּבְמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה הֶחָמֵץ הוּא הֶתֵּר גָּמוּר, אִם כֵּן לִכְאוֹרָה לֹא נִצְטָרֵךְ לְלַבֵּן אֶת הַשַּׁפּוּדִים בָּאֵשׁ וְדַי יִהְיֶה לָהֶם בְּהַגְעָלָה, וּבֶאֱמֶת שֶׁכֵּן דַּעַת רֹב הָרִאשׁוֹנִים (הרמב"ם, הראב"ד, רבנו תם, הסמ"ג, המאורות, ראבי"ה, אור זרוע, תוספות רי"ד, הראב"ן, הרז"ה, הריבב"ן, הגהות מימוניות, רבנו חיים בר שמואל תלמיד הרשב"א, היראים, התרומה), אֶלָּא שֶׁמָּרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ חָשַׁשׁ לַחוֹלְקִים (הרמב"ן, מהר"ם חלאוה, המאירי, מחזור ויטרי, ההשלמה, הר"ן, רבנו ירוחם) שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהֶחָמֵץ נֶחְשָׁב אִסּוּר, וְנִמְצָא שֶׁהַשַּׁפּוּדִים בָּלְעוּ אִסּוּר, וְלָכֵן הִצְרִיךְ לִבּוּן. [וּמִכָּל מָקוֹם בְּכַמָּה הֲלָכוֹת מְסֻיָּמוֹת הֵקֵל מָרָן, וְצֵרֵף אֶת דַּעַת הָאוֹמְרִים שֶׁחָמֵץ הוּא הֶתֵּר].

 

אַךְ יֵשׁ לְהָבִין, כִּי מֵאַחַר וְהֶחָמֵץ נִבְלָע בַּשַּׁפּוּד בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה שֶׁאָז הוּא הֶתֵּר גָּמוּר, הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַכֵּלִים בָּלְעוּ אִסּוּר? אֶלָּא אוֹמֵר הָרַמְבַּ"ן: "חָמֵץ שְׁמוֹ עָלָיו", דְּהַיְנוּ הֶחָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה יֵשׁ לוֹ שֵׁם שֶׁל 'חָמֵץ', עוּגָה זוֹ כָּל הַשָּׁנָה הִיא בְּגֶדֶר אִסּוּר חָמֵץ בְּיַחַס לִימֵי הַפֶּסַח, וְאֵין זֶה דּוֹמֶה לְבָשָׂר כָּשֵׁר שֶׁנִּבְלַע בַּשַּׁפּוּד שֶׁהוּא הֶתֵּר גָּמוּר תָּמִיד וְלָכֵן דַּי בְּהַגְעָלָה כְּדֵי לְהָפְכוֹ לַחֲלָבִי, אבל חָמֵץ אַף שֶׁמֻּתָּר הוּא עַתָּה בַּאֲכִילָה לַחֲלוּטִין, מִכָּל מָקוֹם אַף עַתָּה נֶחְשָׁב הוּא אִסּוּר בְּיַחַס לַפֶּסַח שֶׁאָסְרָה בּוֹ הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל חָמֵץ, וְלָכֵן אִם נִבְלַע בַּשַּׁפּוּד, הֶכְשֵׁרוֹ בְּלִבּוּן דַּוְקָא.

 

בֵּאוּר וּמָקוֹר לַחִלּוּק בֵּין בְּלִיעַת אִסּוּר לְהֶתֵּר

וְיֵשׁ לְהָבִין, מָה הַסְּבָרָא לְחַלֵּק בֵּין אִם הַשַּׁפּוּד בָּלַע אִסּוּר אוֹ בָּלַע הֶתֵּר, הֲלֹא אִם אֵין הַבָּלוּעַ יוֹצֵא מֵהַשַּׁפּוּד אֶלָּא בְּלִבּוּן, מַדּוּעַ דַּי לוֹ בְּהַגְעָלָה כְּשֶׁבָּלַע הֶתֵּר? וְהַבֵּאוּר בָּזֶה הוּא, כִּי אַף שֶׁבְּהַגְעָלָה נִשְׁאָר מְעַט מִטַּעַם הַבָּשָׂר הַכָּשֵׁר הַבָּלוּעַ בַּשַּׁפּוּד, בְּכָל זֹאת כֵּיוָן שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֻכַּר כָּאן אִסּוּר בָּשָׂר וְחָלָב בָּעַיִן, אֶלָּא שֶׁכַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחָלָב, יִתְהַוֶּה וְיִתְחַדֵּשׁ כָּאן אִסּוּר שֶׁלֹּא נוֹצַר עַד עַתָּה, וְהוּא יִתְהַוֶּה בַּבָּלוּעַ וְלֹא בָּעַיִן, לְכָךְ לֹא הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה. לֹא כֵן בִּבְלִיעָה מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁנּוֹצַר הָאִסּוּר בָּעַיִן קֹדֶם שֶׁנִּבְלַע, וְכֵן בֶּחָמֵץ, שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה הַמַּאֲכָל חָמֵץ קֹדֶם שֶׁנִּבְלַע בַּשַּׁפּוּד, לְכָךְ צְרִיכִים דַּוְקָא לִבּוּן.

 

וּכְדֵי לְהָבִין אֶת מְקוֹר הַדִּין מֵהַגְּמָרָא, נַקְדִּים הַקְדָּמָה קְטַנָּה. כַּיָּדוּעַ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ צִוְּתָה הַתּוֹרָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּבְשָׂרָם הָיָה נֶאֱכָל עַד זְמַן מְסֻיָּם כְּפִי שֶׁקָּבְעָה הַתּוֹרָה. לְמָשָׁל: קָרְבַּן חַטָּאת נֶאֱכַל לַכֹּהֲנִים בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהִקְרִיבוּ אוֹתוֹ וְהַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו וְלֹא יוֹתֵר, וְאִם נִשְׁאַר מֵהַבָּשָׂר אַחַר זְמַן זֶה, הֲרֵיהוּ נִקְרָא אִסּוּר "נוֹתָר", וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת.

 

וְהִנֵּה לְאַחַר שֶׁהַכֹּהֲנִים בִּשְּׁלוּ אוֹ צָלוּ אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת, וְעָבַר יוֹם וָלַיְלָה, נִמְצָא שֶׁטַּעַם בְּשַׂר הַחַטָּאת הַבָּלוּעַ בַּסִּירִים וּבַשַּׁפּוּדִים הֲרֵיהוּ טַעַם שֶׁל אִסּוּר "נוֹתָר", וְאֵיךְ יְבַשְּׁלוּ אוֹ יִצְלוּ בָּהֶם שׁוּב קָרְבָּנוֹת אֲחֵרִים, הֲרֵי הֵם יִבְלְעוּ מִטַּעַם שֶׁל הַבָּשָׂר הַנּוֹתָר? לְכָךְ צִוְּתָה הַתּוֹרָה (ויקרא ו כא): "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". כְּלוֹמַר, שֶׁהָיוּ מַגְעִילִים אֶת הַכֵּלִים בְּמַיִם רוֹתְחִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הֵן הַכֵּלִים שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶם וְהֵן הַכֵּלִים שֶׁצָּלוּ בָּהֶם, וְכַמְבֹאָר בַּמִּשְׁנָה (מסכת זבחים צז ע"א): הַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָה שֶׁל בְּשַׂר הַקָּרְבָּנוֹת, הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה.

 

וּבַגְּמָרָא (מסכת עבודה זרה עו ע"א) שָׁאַל רַב עַמְרָם אֶת רַב שֵׁשַׁת, מַדּוּעַ כְּלֵי גוֹיִם שֶׁבָּלְעוּ בְּאֵשׁ – הֶכְשֵׁרָם בְּלִבּוּן, וְאִלּוּ כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבָּלְעוּ בְּאֵשׁ מִבְּשַׂר הַקָּרְבָּנוֹת – הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה? הֵשִׁיב לוֹ רַב שֵׁשַׁת, שֶׁיֵּשׁ הֶבְדֵּל בֵּין בְּלִיעַת כְּלֵי קָדָשִׁים לִבְלִיעַת כְּלֵי גוֹיִם. בִּכְלֵי הַגּוֹיִם מִתְּחִלָּה הָיָה כָּאן אִסּוּר בָּעַיִן וּלְאַחַר מִכֵּן נִבְלַע בַּשַּׁפּוּד, לָכֵן הֶחְמִירָה בּוֹ הַתּוֹרָה יוֹתֵר, לֹא כֵן בַּשַּׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה כָּאן שׁוּם אִסּוּר, וְרַק לְאַחַר יוֹם וָלַיְלָה נוֹצַר אִסּוּר "נוֹתָר" בַּבָּלוּעַ וְלֹא בָּעַיִן, וּכְשֶׁנּוֹצַר הָאִסּוּר בַּבָּלוּעַ, הֲרֵיהוּ קַל יוֹתֵר.

 

וּמִכָּאן לָמַדְנוּ עַל שַׁפּוּדִים שֶׁצָּלָה בָּהֶם בָּשָׂר, וְרוֹצֶה עַתָּה לְהָפְכָם לְמַאַכְלֵי חָלָב כִּגְבִינַת חֲלוּמִי שֶׁצּוֹלִים אוֹתָהּ, מֵאַחַר וְהַשַּׁפּוּדִים מִתְּחִלָּה בָּלְעוּ בְּשַׂר הֶתֵּר גָּמוּר, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּגְבִינָה יִוָּצֵר כָּאן אִסּוּר חָדָשׁ שֶׁל "בָּשָׂר וְחָלָב", וְאָז כְּבָר הַבָּשָׂר בָּלוּעַ, לְכָךְ דַּי לָהֶם בְּהַגְעָלָה. וְהוּא הַדִּין לְמַחֲבַת טֶפְלוֹן בְּשָׂרִית שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּלִי שֶׁמֶן כְּלָל, וְרוֹצֶה לְהָפְכָהּ לַחֲלָבִית, דַּי לָהּ בְּהַגְעָלָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָמֵץ שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ שֵׁם אִסּוּר חָמֵץ עָלָיו, וְנוֹצַר בּוֹ הָאִסּוּר קֹדֶם שֶׁנִּבְלַע.

כָּל הָאָמוּר דַּוְקָא בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַחֲבַת בְּשָׂרִי שֶׁרוֹצֶה לְהָפְכָם לַחֲלָבִי אוֹ לְהֶפֶךְ, אֲבָל שַׁפּוּד אוֹ מַחֲבַת בְּשָׂרִי שֶׁטָּעָה וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּמַאֲכָל חֲלָבִי בְּלִי הַגְעָלָה, נֶאֶסְרוּ בְּשִׁמּוּשׁ, וּלְגַבֵּי הֶכְשֵׁרוֹ יִשְׁאַל חָכָם מוֹרֵה הוֹרָאָה. (שולחן ערוך יורה דעה סימן קכא ס"ד, וכמבואר ברבותינו הראשונים. וכן הוא בגר"א, ערך השלחן, אבני צדק, חק יעקב, רבנו זלמן, רעק"א, החתם סופר, חסד לאברהם אלקלעי, זבחי צדק, זהב שבא לגאון רבי שמעון אגסי ועוד. קכו, קלח. שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סג. ועיין עלון "ותתענג בדשן" גליון 19)

 

כָּל כְּלִי הוֹלְכִים בּוֹ אַחַר רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ

הֶכְשֵׁר הַכְּלִי נִקְבָּע עַל פִּי רֹב שִׁמּוּשׁוֹ. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם עַל פִּי רֹב הַשִּׁמּוּשׁ בַּכְּלִי הוּא בְּתַבְשִׁילִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַחוּת, כְּרֹטֶב אוֹ מָרָק, אַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ גַּם בְּמַאֲכָל יָבֵשׁ שֶׁלֹּא בְּאֶמְצָעוּת רֹטֶב, כֵּיוָן שֶׁרֹב שִׁמּוּשׁוֹ הוּא בְּתַבְשִׁיל לַח, הֶכְשֵׁרוֹ בְּהַגְעָלָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הֶכְשֵׁר כָּל כְּלִי וְכֶלִי. ובני אשכנז חוששים גם למיעוט השימוש בכלי. (סימן תנא סעי' ד, ו, כה)

 

וְיֵשׁ לְהָבִין מָה הַסְּבָרָא בָּזֶה שֶׁנֵּלֵךְ אַחַר רֹב שִׁמּוּשׁוֹ שֶׁל הַכְּלִי, הֲרֵי אִם הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ פַּעַם אַחַת בַּכְּלִי בְּיָבֵשׁ, הֶכְשֵׁרוֹ בְּלִבּוּן, כִּי כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ, וְאִלּוּ אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי הַזֶּה עוֹד כַּמָּה פְּעָמִים בְּלַח, דַּי יִהְיֶה לְהַכְשִׁירוֹ בְּהַגְעָלָה, כִּי נַעֲשָׂה רֹב שִׁמּוּשׁוֹ בְּלַח, וַהֲלֹא בְּלִיעָתוֹ בְּיָבֵשׁ לְהֵיכָן הָלְכָה? וְהַדְּבָרִים מְיֻשָּׁבִים עַל פִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ מְנַחֵם עֲזַרְיָה מִפָּאנוֹ. וּתְחִלָּה יֵשׁ לָדַעַת כִּי מִן הַתּוֹרָה דַּוְקָא כְּלִי שֶׁהוּא 'בֶּן יוֹמוֹ' [שֶׁבִּשְּׁלוּ בּוֹ אִסּוּר בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת] צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהָאִסּוּר הַבָּלוּעַ בּוֹ פּוֹלֵט טַעַם טוֹב בַּמַּאֲכָל, אֲבָל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ [שֶׁלֹּא בִּשְּׁלוּ בּוֹ אִסּוּר בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת], אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם הֶכְשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁטַּעַם הָאִסּוּר הַבָּלוּעַ בּוֹ כְּבָר נִפְגַּם, וְטַעַם פָּגוּם אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וּבְכָל זֹאת חֲכָמִים הִצְרִיכוּ לְהַכְשִׁיר כְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ, כְּדֵי לְהַפְלִיט מִמֶּנּוּ אֶת הַטַּעַם הַפָּגוּם. וְעַתָּה, כְּלִי שֶׁבָּלַע פְּעָמִים רַבּוֹת בְּלַח וּפַעַם אַחַת בְּיָבֵשׁ – אִם אָכֵן בָּלוּעַ בְּיָבֵשׁ בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, יֵשׁ לְהַצְרִיכוֹ לִבּוּן, מֵאַחַר וְטַעֲמוֹ אֵינוֹ פָּגוּם וְלֹא יִפְלֹט אֶלָּא בָּאֵשׁ. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים אַחַר רֹב שִׁמּוּשׁוֹ – זֶהוּ דַּוְקָא שֶׁכְּבָר עָבְרוּ 24 שָׁעוֹת מִבְּלִיעָתוֹ בְּיָבֵשׁ, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִבּוּן, וּלְכָל הַיּוֹתֵר יִצְטָרֵךְ הַגְעָלָה, אִם הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לָאַחֲרוֹנָה בְּלַח, וַחֲכָמִים הֵם שֶׁהִצְרִיכוּ לְהַכְשִׁירוֹ אַף אִם לֹא הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת כְּלָל. וְלֹא הֶחְמִירוּ לְהַצְרִיכוֹ אֶת הַהֶכְשֵׁר הֶחָמוּר יוֹתֵר, אֶלָּא קָבְעוּ לָלֶכֶת אַחַר רֹב שִׁמּוּשׁוֹ שהוא העיקר, מִבְּלִי לָחוּשׁ לַמִּעוּט. (בית יוסף סימן תנא סעי' כה בשם הרשב"א. הרמ"ע מפאנו סי' צו. גינת ורדים, עין יצחק אלחנן, בית דוד, רב פעלים, ועיין שלמת חיים זוננפלד. קמח)

 

סִירִים

הַסִּירִים רֹב שִׁמּוּשָׁם הוּא בְּדָבָר לַח, וְאַף שֶׁפְּעָמִים מְבַשֵּׁל בָּהֶם מַאֲכָל יָבֵשׁ לְלֹא רֹטֶב, הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה. וְגַם מִכְסֵה הַסִּיר וְהַיָּדִית צְרִיכִים הַגְעָלָה. (תנא סעי' ה, יב, יד)

 

יֵשׁ לְהַקְפִּיד לְנַקּוֹת וְלִגְרֹר הֵיטֵב אֶת הַשַּׁחְרוּרִית שֶׁבְּתַחְתִּית הַכְּלִי, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיאָהּ, יַגְעִיל אֶת הַכְּלִי כְּמוֹ שֶׁהוּא. (קלו)

 

כַּפּוֹת, כַּפִּיּוֹת וּמַזְלְגוֹת

כַּפּוֹת, כַּפִּיּוֹת וּמַזְלְגוֹת, כֵּיוָן שֶׁרֹב שִׁמּוּשָׁם הוּא בִּ'כְלִי שֵׁנִי' [דְּהַיְנוּ בִּכְלִי שֶׁהוּרַק אֵלָיו הַמַּאֲכָל מֵהַכְּלִי שֶׁבֻּשַּׁל בּוֹ], אַף הֶכְשֵׁרָם בִּכְלִי שֵׁנִי. וְהַיְנוּ שֶׁיַּרְתִּיחַ מַיִם, וְיָכוֹל לְשָׁפְכָם לְתוֹךְ קְעָרָה, וּבְעוֹד הַמַּיִם חַמִּים מְאֹד, יַנִּיחַ אֶת הַכֵּלִים בַּקְּעָרָה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶפְשָׁר לְהַכְשִׁירָם בְּעֵרוּי מִכְּלִי רִאשׁוֹן, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְתִּיחַ מַיִם וִיעָרֶה עַל הַכֵּלִים. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים לְהַכְשִׁירָם דַּוְקָא בְּהַגְעָלָה בִּכְלִי רִאשׁוֹן. (סימן תנא סעיף ה, ו. קמד)

 

סַכִּין

יְנַקֶּה הֵיטֵב אֶת הַסַּכִּין, וּבִפְרָט בִּמְקוֹם הַחִבּוּר לַיָּדִית. וְאַף שֶׁרֹב הַשִּׁמּוּשׁ בְּסַכִּין הוּא בִּכְלִי שֵׁנִי, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת הַחִתּוּךְ דּוֹחֲקִים אֶת הַסַּכִּין בַּמַּאֲכָל, לְכָךְ בּוֹלַעַת הִיא יוֹתֵר, וְהֶכְשֵׁרָהּ בְּהַגְעָלָה בִּכְלִי רִאשׁוֹן. וְאוּלָם בְּהַגְעָלָה זוֹ אֵין חִיּוּב לְהַקְפִּיד שֶׁהַמַּיִם יִהְיוּ עַל הָאֵשׁ בִּשְׁעַת הַהַגְעָלָה, אֶלָּא דַּי שֶׁהַמַּיִם יִהְיוּ חַמִּים מְאֹד. (סימן תנא ס"ג. קלז)

 

מַצֶּקֶת

הַמַּצֶּקֶת, כֵּיוָן שֶׁרֹב שִׁמּוּשָׁהּ הוּא בִּכְלִי רִאשׁוֹן, הֶכְשֵׁרָהּ בְּהַגְעָלָה. (סימן תנא סעיף ה)

 

מֵחַם מַיִם

מֵחַם שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה מַקְפִּידִים שֶׁלֹּא לְחַמֵּם עָלָיו דִּבְרֵי מַאֲכָל, אֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, וְרַק יְדִיחֵהוּ הֵיטֵב מִבַּחוּץ.

 

וְאָמְנָם אִם חִמְּמוּ עָלָיו אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת פִּתָּה אוֹ בּוּרֶקָס וְכַדּוֹמֶה, יַגְעִיל אֶת הַמִּכְסֶה. אֲבָל הַמֵחַם עַצְמוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵר. כֵּיוָן שֶׁזֶּה נוֹתֵן טַעַם בָּר נוֹתֵן טַעַם שֶׁל הֶתֵּר, כִּי הֶחָמֵץ נָתַן טַעַם בַּמִכְסֶה, וְהַמִּכְסֶה בַּמֵחַם בִּזְמָן שֶׁהֶחָמֵץ הָיָה עָדַיִן מוּתָר. וּכְדִלְּהַלָּן בְּמִרְקַחַת שֶׁנֶעֶשְׂתָה בִכְלִי חָמֵץ שֶׁמּוּתָר לְאָכְלָהּ. (פסקי משה קב. ועיין חזו"ע פסח עמוד קה. ועלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 19)

 

מַחֲבַת

מַחֲבַת, בֵּין שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ עִם הַרְבֵּה שֶׁמֶן [כְּטִגּוּן צִ'יפְּס וּשְׁנִיצְל], וּבֵין שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ עִם מְעַט שֶׁמֶן [כְּטִגּוּן בֵּיצָה], הֶכְשֵׁרָהּ בְּהַגְעָלָה. (כן כתבו בתשובות הגאונים, הראבי"ה, הרא"ש, הרוקח, טור ושו"ע סימן תנא סי"א, ויורה דעה סימן קכא ס"ד. ערך השלחן, אבני צדק, רבנו זלמן, חק יעקב, הש"ך, תפארת אדם, שלחן גבוה, החיד"א, זרע אמת ועוד. קלח. שו"ת יביע אומר חלק י סימן לה אות ה)

סִיר עוּגָה

סִיר עוּגָה שֶׁמּוֹרְחִים בּוֹ מְעַט שֶׁמֶן שֶׁלֹּא תִּשָּׂרֵף הָעוּגָה, אֶפְשָׁר מִן הַדִּין לְהַכְשִׁירוֹ בְּהַגְעָלָה. אַךְ עָדִיף לִקְנוֹת סִיר עוּגָה חָדָשׁ לְפֶסַח. (שלחן גבוה, תפארת אדם, מהר"י בכר שמואל ועוד. קלב. שו"ת יביע אומר שם)

 

תנור אפיה. תבניות עם נייר אפיה. רשת התנור.

ינקה את התנור היטב עם חומרי ניקוי מכל שיירי מאכל וזיעה שהצטברו בפינות. וטוב שימתין 24 שעות מעת השימוש האחרון בתנור, ויסיקהו למשך שעה אחת במידת החם הגבוהה ביותר, ואז רשאי לאפות ולצלות בו בפסח. ומכל מקום, לתבניות האפיה לא יועיל הכשר זה, ולכן לא ישתמש בהן, אלא בתבניות מיוחדות לפסח או בתבניות חד פעמיות. (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סג. קלב)

 

במה דברים אמורים? כשאופה בתבנית ללא נייר אפיה, אבל הרגיל לאפות עם נייר אפיה, די לנקות היטב את התבנית ולהכניסה לתנור בעת שמסיקים אותו בחום גבוה כנ"ל. [וטוב גם להגעילה.] (כן הורה מרן מלכא זצוק"ל. הובא באגרות הראשון לציון פסח ג עמוד קסט)

 

הרשת של התנור שעליה מניחים את התבניות, ינקה אותה היטב, ויכניסה לתנור בזמן ההכשר הנ"ל.

 

יש לחזק זאת ממה שכתב הרא"ש (פסחים פרק ב סימן ז) לגבי הכשר המחבת לפסח, שיש אומרים שכיון שפעמים מטגנים בה ונתייבש השמן, ונאפה מה שבתוכה בלא שמן, הרי זה כמאפה בתנור שנבלע בתוכה על ידי האור בלא משקה, ולכך צריכה ליבון כמו שפודים ואסכלאות. וכתב הרא"ש, ולא נראה לי, כי אם באנו לחשוש לזה, אם כן כל קדירות של מתכת פעמים מחסרים המרק ומקדיח, והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה, ויצטרך ליבון, ולא מצאנו מי שחושש לזה. אלא הטעם שדי בהגעלה, כי אף על פי שנשרף ונדבק לדופן הקדירה, לחלוחית משקה יש בתבשיל, אלא שהוא יבש אצל דופני הקדירה, ולא נקרא תשמישו על ידי האור להצריכו ליבון. ע"כ. ואם כשהמאכל נשרף ונדבק ממש, היקל הרא"ש לומר שאין זה נחשב כתשמישו על ידי האור, קל וחומר כשאין מגע כלל של המאכל בתבנית עצמה.

 

תנור פירוליטי

תנור פירוליטי שיש בו תכנית "ניקוי עצמי" בחום גבוה מאוד, די בניקוי זה להכשירו לפסח. וקודם ההכשר, נכון להוציא את התבניות, הרשתות והמסילות מחשש שמא יתקלקלו. ויחליף תבניות לפסח, ואת הרשתות והמסילות יגעיל ויעטוף בנייר כסף. (אגרות הראש"ל פסח ג עמוד קטו. הגאון רבי לוי יצחק הלפרין זצ"ל מוריה, ניסן תשע"ט עמוד רמה)

 

תנור פירוליטי, יש בו גופי חימום שיכולים להגיע לטמפרטורה גבוהה ביותר של מאות מעלות צלזיוס, כך שאין צורך לנקותם משיירי מאכל ושומנים המצטברים על דפנותיהם, כי הם מתנקים בתוכנית הניקוי הממושכת שנועלת את התנור למשך כשלש שעות, ומחממת אותו לטמפרטורות גבוהות ביותר, שמכלות לחלוטין את כל שיירי האוכל והשומנים, ולאחר מכן התנור נראה כחדש ממש. ולכן די בהעברת מטלית או נייר על דפנות התנור לניגוב האבק הדק מן הדק שנותר מכל מה שהיה דבוק שם קודם לכן.

 

מִיקְרוֹגָל לְלֹא גּוּפֵי הַשְׁחָמָה

יְנַקֶּה אֶת המִיקְרוֹגָל הֵיטֵב מִכָּל שְׁיָרֵי מַאֲכָל דְּבוּקִים. וְיַנִּיחַ בְּתוֹכוֹ קַעֲרַת מַיִם עִם מְעַט חָמְרֵי נִקּוּי, כְּדֵי לִפְגֹּם אֶת הַמַּיִם שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִים לִשְׁתִיָּה כְּלָל, וְיַפְעִיל כָּךְ אֶת הַמִּיקְרוֹגָל בְּמֶשֶׁךְ חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ דַּקּוֹת. וְאִם יֵשׁ בּוֹ גּוּפֵי הַשְׁחָמָה, הֶכְשֵׁרוֹ כְּהֶכְשֵׁר תַּנּוּר אֲפִיָּה כַּנַּ"ל. (ילקו"י ח"ה שסא)

 

חֲצוּבָה [הַבַּרְזֶל שֶׁעָלָיו מַנִּיחִים אֶת הַסִּיר בַּבִּשּׁוּל] וְכִירַיִם [הַמִּשְׁטָח שֶׁל הַגַּז]

יְנַקֶּה אֶת כָּל הַחֲלָקִים הֵיטֵב בְּחָמְרֵי נִקּוּי, וְיַחְמִיר לְהַגְעִילָם. אַךְ אַף אִם עֵרָה עֲלֵיהֶם מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן, הֻכְשְׁרוּ בְּכָךְ. [ובני אשכנז מחמירים לכתחילה ללבן את החצובה, ולכן יעטפו בנייר כסף. (הרמ"א סימן תנא סס"ד, משנה ברורה ס"ק לד)]

 

הַטַּעַם שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִבּוּן, כִּי אֲפִלּוּ אִם נָפַל אֵיזֶה חָמֵץ יָבֵשׁ עַל הַחֲצוּבָה וְנִצְלָה שָׁם בָּאֵשׁ וְנִבְלַע, מִן הַסְּתָם הוּא נִשְׂרַף. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִשְׂרַף, בְּכָל זֹאת מֵאַחַר וְלֹא מַנִּיחִים בְּפֶסַח אֶת הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ עַל הַחֲצוּבָה, אֶלָּא נוֹתְנִים אוֹתוֹ בַּסִּיר, וְהַסִּיר עַל הַחֲצוּבָה – כְּלָל גָּדוֹל בְּיָדֵינוּ שֶׁאֵין הַבָּלוּעַ בַּכְּלִי יוֹצֵא לִכְלִי אַחֵר שֶׁלֹּא בְּאֶמְצָעוּת רֹטֶב. וּבְלָאו הָכִי הֲרֵי רֹב הַנִּבְלַע בַּחֲצוּבָה אֵינוֹ אֶלָּא מִמַּה שֶּׁנִּשְׁפַּךְ עָלָיו, וְאִם כֵּן דַּי לוֹ בָּעֵרוּי בִּלְבַד. (קלז. ועיין מאמר מרדכי סימן תנא ס"ק יא)

 

הַהֶבְדֵּל בֵּין חָמֵץ לְבָשָׂר וְחָלָב

וְיֵשׁ לִשְׁאֹל, הֲרֵי בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵין צָרִיךְ לְהַגְעִיל אֶת הַחֲצוּבָה וְהַכִּירַיִם בֵּין שִׁמּוּשׁ בְּבָשָׂר לְשִׁמּוּשׁ בְּחָלָב, אַף שֶׁפְּעָמִים נִשְׁפָּךְ מֵהַמַּאֲכָל, וּמַדּוּעַ בֶּחָמֵץ אָנוּ מַחְמִירִים? תְּשׁוּבָה: רֵאשִׁית, בְּוַדַּאי שֶׁבִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, כְּשֶׁיֵּשׁ לִכְלוּךְ שֶׁל חָלָב אוֹ בָּשָׂר הַנִּכָּר לָעַיִן, צָרִיךְ לְנַקּוֹתוֹ. אֶלָּא שֶׁלְּגַבֵּי הַבָּשָׂר וְהֶחָלָב הַבְּלוּעִים בַּחֲצוּבָה וּבַכִּירַיִם, כֵּיוָן שֶׁכָּל בְּלִיעָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא בְּלִיעָה שֶׁל הֶתֵּר [חָלָב לְבַד אוֹ בָּשָׂר לְבַד], סָמְכוּ עַל הַמְּצִיאוּת הַמּוּכַחַת שֶׁהָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת אֶת הַנִּשְׁפָּךְ עַל הַחֲצוּבָה מִיָּד. אוּלָם בְּפֶסַח הֶחְמִירוּ, מִשּׁוּם הַחֻמְרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אִסּוּר חָמֵץ. (קלז)

 

כיריים קרמיות

כיריים קרמיות, די בניקוי היטב כדין כלי זכוכית. (אגרות הראשון לציון פסח ג עמוד רלב)

 

כיריים קרמיות עשויות ממשטח זכוכית חסומה, חסינת אש ועמידה בחום, שבמרכזה גופי חימום. המשטח מורכב בכ-97% 98% מזכוכית, בתוספת אחוזים בודדים של תערובת מרכיבים נוספים, ולכן ברור שדינו כזכוכית לכל דבר.

 

לבני אשכנז, יש להמתין 24 שעות, לנקותן היטב, ולהבעיר את כל גופי החימום עד שטמפרטורת המשטח תגיע לרמה המקסימלית, ובעוד גופי החימום דולקים, יערה על המשטח מים רותחים שלש פעמים. (מוריה שם עמוד רמז)

כיריים אינדוקציה

כיריים אינדוקציה, די בניקוי היטב ככל כלי זכוכית. (אגרות הראש"ל שם עמוד רלא)

 

כיריים אינדוקציה עשויות מזכוכית, אלא שאופן פעולתן מיוחד במינו. ראשית, לא כל סיר מתאים לשימוש באינדוקציה, אלא צריך סיר מיוחד בעל תחתית מגנטית, שהוא יוצר שדה מגנטי על הכיריים, ורק אז הן יכולות לפעול. אבל בסיר אחר, הן לא תפעלנה כלל. [היום מייצרים את הסירים החדשים באופן שיתאימו גם לשימוש באינדוקציה]. תחת משטח הזכוכית של האינדוקציה, ישנם סלילים מגנטים השולחים גלים אלקטרו מגנטיים קצרים, כמו במיקרוגל. אלא שההבדל הוא, שבמיקרוגל הגלים מסתובבים במהירות ומכים בעוצמה רבה על המאכל, ומהחיכוך מתחמם המאכל, ומחום המאכל מתחמם הכלי. אבל באינדוקציה, הגלים מכים על הכלי ומחממים אותו, והכלי מחמם את המאכל. דבר נוסף, אין הכיריים באינדוקציה מתחילות להתחמם אלא רק כשמניחים את הסיר על טבעת החימום, וגם לא נוצר חום אלא רק במקום שעליו מונח הסיר, אך ברגע שמגביהים את הסיר מהכיריים, הן נותרות כמעט קרות, ולא כמו בכל כיריים אחרות של גז או חשמל שנשארות חמות עד מאוד. ועל כל פנים, כיון שכיריים "אינדוקציה" עשויות מזכוכית, הכשרן ככל כלי זכוכית ודי להן בניקיון בלבד.

 

לבני אשכנז, יש להמתין 24 שעות, לנקותן היטב, ולערות על המשטח מים רותחים שלש פעמים. וכמו כן, ישנה אפשרות להשתמש בפסח ב"תואמי אינדוקציה", שהם עשויים כמין מחבתות ממתכת שתחתיתם מתאימה לבישול באינדוקציה, [שזו מטרתם לאפשר בישול באינדוקציה גם בסירים רגילים שאין להם את התחתית המיוחדת.] ויניח את הסירים של פסח ב"תואמי האינדוקציה", והם יתחממו ויבשלו את המאכל. (מוריה שם עמוד רמט)

 

פְּלָטָה שֶׁל שַׁבָּת

יְנַקֶּה הֵיטֵב אֶת הַפְּלָטָה מִכָּל חֲשַׁשׁ חָמֵץ דָּבוּק, וִיעָרֶה עָלֶיהָ מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן. (קלח) ויטה את הפלטה בעירוי כדי שהמים לא יגיעו לחוט החשמל. ולאחר מכן ינגב מיד את הפלטה, ויזהר שלא להפעילה עד שתתייבש לגמרי, מחשש סכנה. וְאוּלָם אִם יֶשְׁנָהּ רְגִילוּת לְחַמֵּם חַלּוֹת בְּשַׁבָּת עַל גַּבֵּי הַפְּלָטָה, יְצַפֶּה אוֹתָהּ הֵיטֵב הֵיטֵב בִּנְיַר כֶּסֶף בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִקָּרַע, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּפֶסַח. ומכל מקום, פלטה המכוסה בזכוכית, די לה בניקוי היטב. (עיין אגרות הראשון לציון שם רלא, רמא)

 

שַׁפּוּדִים וּרְשָׁתוֹת

שַׁפּוּדִים וּרְשָׁתוֹת שֶׁצָּלוּ בָּהֶם חָמֵץ עַל הָאֵשׁ [כְּגוֹן קְצִיצוֹת בָּשָׂר הַמְעֹרָבוֹת בְּפֵרוּרֵי לֶחֶם], הֶכְשֵׁרָם בְּלִבּוּן בָּאֵשׁ עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת אֵשׁ נִתָּזִים מֵהֶם. וְאִם טָעָה וְהִכְשִׁירָם בְּהַגְעָלָה בִּלְבַד וְצָלָה בָּהֶם בְּפֶסַח, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל אֶת הַמַּאֲכָל. וְאִם צָלָה בָּהֶם בָּשָׂר וְלֹא יָדוּעַ לוֹ שֶׁהָיָה מְעֹרָב בָּהֶם פֵּרוּרֵי לֶחֶם, דַּי לְהַגְעִילָם. (קכו)

 

מֵדִיחַ כֵּלִים

יְנַקֵּה הֵיטֵב את מֵדִיחַ הכֵּלִים, וְדַי בָּזֶה. כִּי אַף אִם נֹאמַר שֶׁמֵּחֲמַת הַמַּיִם הַחַמִּים, בּוֹלֵעַ הַמֵּדִיחַ מִשְּׁאֵרִיּוֹת הַמַּאֲכָל, הֲרֵי שֶׁמֵּאַחַר וְהַמַּיִם הֵם פְּגוּמִים מֵחָמְרֵי הַנִּקּוּי, נִמְצָא שֶׁהַמֵּדִיחַ בּוֹלֵעַ טַעַם פָּגוּם מִתְּחִלָּה, וּבָזֶה לֹא אָסְרוּ רַבּוֹתֵינוּ "נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם" אֲפִלּוּ לְכַתְּחִילָה. וּמִטַּעַם זֶה, מֻתָּר גַּם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמֵדִיחַ כֵּלִים בִּכְלֵי בָּשָׂר וּכְלֵי חָלָב יַחַד. כַּמְּבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן צה סעיף ד), וברשב"א, הר"ן, המאירי. ובאחרונים רבים, ומהם: צמח צדק, חכם צבי, כנסת יחזקאל, שאגת אריה, פרי תואר, קול אליהו ישראל, מהר"י נבון רבו של החיד"א, מהר"י עייאש, הגאון החיד"א, זבחי צדק, שלחן גבוה, בית דוד, הגר"ח פלאג'י, יד אפרים ועוד (שו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סימן ד). חוברת "כשרות המטבח בהלכה ובאגדה".

 

שַׁיִשׁ מִטְבָּח

יָדִיחַ וִינַקֶּה אֶת הַשַּׁיִשׁ הֵיטֵב בְּכָל הַפִּנּוֹת, וִיעָרֶה עָלָיו מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן. וְאִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּתְקַלְקֵל מֵהַמַּיִם הָרוֹתְחִים, דַּי בִּשְׁטִיפָה וַהֲדָחָה הֵיטֵב. (קס)

 

כִּיּוֹר חַרְסִינָה

כִּיּוֹר חַרְסִינָה, יְדִיחֵהוּ הֵיטֵב, וִיעָרֶה עָלָיו [ג' פְּעָמִים] מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן. (קנא) אבל כיור נירוסטה, די לנקותו היטב. ולבני אשכנז, יערה עליו מים רותחים.

 

ברזים

אין צורך להחליף ברזים חדשים או לתת כיור חדש על גבי הכיור שבמטבח. וכבר כתב מרן הבית יוסף (ס"ס תסז): "ודבר זה של ברזות חדשות, חומרא יתירה היא".

 

כְּלֵי זְכוּכִית

שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן: "כְּלֵי זְכוּכִית אֵינָם בּוֹלְעִים וְאֵינָם פּוֹלְטִים". עַל כֵּן אֵינָם צְרִיכִים שׁוּם הֶכְשֵׁר, וַאֲפִלּוּ אִם הִכְנִיסוּ בָּהֶם מַשְׁקֶה חָמֵץ חַם אוֹ קַר לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ כְּבַקְבּוּקֵי בִּירָה, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁטְפֵם וִידִיחֵם הֵיטֵב. כֵּן פָּסַק מָרָן רַבֵּנוּ יוֹסֵף קָארוֹ בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תנא סעיף כו). וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָן כּוֹסוֹת וְצַלָּחוֹת שֶׁל זְכוּכִית לְמַאַכְלֵי בָּשָׂר וּלְמַאַכְלֵי חָלָב. כן דעת רוב הראשונים, ומהם: רבנו תם, הרשב"א, הרא"ש, הר"ן, המאירי, המרדכי, האשכול, הראבי"ה, המכתם, הרשב"ץ, רבנו ירוחם, אוהל מועד ועוד. וכן פסקו רבים מהאחרונים, הכנסת הגדולה, הפרי חדש, שלחן גבוה, שער המפקד, הפרי מגדים ועוד, והעידו שכן המנהג בארץ ישראל וגלילותיה. ואף הרמ"א לא החמיר אלא בפסח, אבל בין בשר לחלב מודה לרוב הראשונים שמותר, כך כתבו הכנסת הגדולה, מנחת יעקב, קהל יהודה, זרע אמת, מהר"ם מבריסק, מהר"י אשכנזי ועוד.

 

וּבִתְשׁוּבוֹת וְהַנְהָגוֹת לַגְּרַ"מ שְׁטֶרְנְבּוֹךְ כָּתַב, שֶׁגַּם בְּלִיטָא נָהֲגוּ לְהָקֵל בָּזֶה בֵּין בָּשָׂר לְחָלָב. וּבְשׁוּ"ת מִשְׁנֵה הֲלָכוֹת (חלק ט סימן קסח) שָׁאַל הַשּׁוֹאֵל, עַל מַה סָּמְכוּ רַבִּים מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהָקֵל בִּכְלֵי זְכוּכִית בְּבָשָׂר וְחָלָב, מֵאַחַר וְלֹא מָצָא לָזֶה סֶמֶךְ בְּשׁוּם מָקוֹם. וְהֵשִׁיב לוֹ הָרַב, שֶׁלֹּא רָאִינוּ אֵינָהּ רְאָיָה, שֶׁהֲרֵי כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁאַף לַמַּחְמִירִים בִּכְלֵי זְכוּכִית, הֶחְמִירוּ דַּוְקָא בְּפֶסַח שֶׁאִסּוּרוֹ בְּמַשֶּׁהוּ, אֲבָל בִּשְׁאָר אִסּוּרִים לֹא חָשְׁשׁוּ. וְעַיֵּן שָׁם עוֹד, וְסִיֵּם בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "וְשָׁמַעְתִּי מִגָּדוֹל אֶחָד בְּדוֹרֵנוּ, שֶׁאִשְׁתּוֹ הָרַבָּנִית רָצְתָה לְהַחְמִיר וְלָקַחַת כּוֹסוֹת שֶׁל זְכוּכִית לְבָשָׂר לְבַד וּלְחָלָב לְבַד, וּמִחָה בָּהּ וְאָמַר, כָּךְ רָאִיתִי בְּבֵית אִמִּי הַצִּדְקָנִית שֶׁהָיְתָה מְקֻבֶּלֶת מִגְּאוֹנֵי וְצַדִּיקֵי הַדּוֹר הַקּוֹדֵם, וְכֵן רָאִיתִי אֵצֶל שְׁאָר צַדִּיקֵי הַדּוֹר הֶעָבָר, וְאֵינִי רוֹצֶה לְשַׁנּוֹת מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי בְּבֵית אִמִּי, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (קנב). וְכֵן הוֹדִיעַ מָרָן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל בְּשִׁעוּרוֹ בַּלַּוְּיָן, שֶׁכֵּן נוֹהֵג בְּבֵיתוֹ בֵּין בַּפֶּסַח וּבֵין בִּשְׁאַר יְמוֹת הַשָּנָה לְהִשְׁתַמֵּשׁ בְּאוֹתָם כְּלֵי זְכוּכִית כְּדַעַת כָּל הַפּוֹסְקִים הֲנָ"ל.

מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר בִּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם בְּחָמֵץ חַם, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח. (הרמ"א סימן תנא סעיף כו) וְאוּלָם, כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁל דּוּרָלֶקְס וּפַּיְרֶקְס, שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם לְבִשּׁוּל עַל הָאֵשׁ מַמָּשׁ, יְכוֹלִים בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַכְשִׁירָם עַל יְדֵי הַגְעָלָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח. וְאֵין צָרִיךְ לְשָׁטְפָם אַחַר כָּךְ בְּמַיִם קָרִים כַּנָּהוּג לְאַחַר הַהַגְעָלָה, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִתְפּוֹצְצוּ לִרְסִיסִים. (קנה)

 

עֲדוֹת הַמִּזְרָח שֶׁנָּהֲגוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ לְהַחְמִיר בִּכְלֵי זְכוּכִית, וְקָבְעוּ דירתם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹת מִמִּנְהָגָם כְּדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, אַף בְּלִי הַתָּרָה. (קנה, קנז, פו)

 

כְּלֵי פְּלַסְטִיק, עֵץ, אֶבֶן

הֶכְשֵׁר כֵּלִים אֵלּוּ, כְּהֶכְשֵׁר כְּלֵי מַתָּכוֹת הַמְּבֹאָר לְעֵיל. (קנא)

 

כְּלֵי חֶרֶס

אֵין מוֹעִיל הֶכְשֵׁר לִכְלֵי חֶרֶס, כִּי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עֲלֵיהֶם שֶׁאֵינָם פּוֹלְטִים. וְלָכֵן יְנַקֶּם הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָמֵץ נִכָּר בָּהֶם, וְיַצְנִיעֵם בְּמָקוֹם מְיֻחָד, וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח. וְאוּלָם אִם הַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶם בְּמַשְׁקֶה חָמֵץ צוֹנֵן כְּמוֹ בִּירָה, וְשָׁהָה הַמַּשְׁקֶה בְּתוֹכָם 24 שָׁעוֹת וָמַעְלָה, הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה. אוֹ שֶׁיְּמַלְּאֵם מַיִם, וּלְאַחַר 24 שָׁעוֹת יְרוֹקֵן אֶת הַמַּיִם וִימַלֵּא שׁוּב מַיִם אֲחֵרִים לְמֶשֶׁךְ 24 שָׁעוֹת, וִירוֹקֵן וִימַלֵּא שׁוּב לְמֶשֶׁךְ 24 שָׁעוֹת, וְאָז רַשַּׁאי לָתֵת בָּהֶם יַיִן לְלֵיל הַסֵּדֶר. (סימן תנא ס"א, סכ"א. קמט)

 

כלי פורצלן – חרסינה

ישנם שני סוגים של כלי פורצלן: א. תוכו עשוי חרס, אך ציפויו זכוכית דקה מאוד. ב. כולו חרס, ורק מראיתו חלק כעין זכוכית. ולשניהם, לא מועיל הכשר לפסח, ודינם ככלי חרס.

 

להלן תהליך עשיית כלי פורצלן מצופים: גוף הכלי עשוי מאדמה חרסית מסויימת שמערבים בה חומרים נוספים, ולשׁים הכל במים. לאחר קבלת העיסה, עורכים אותה בצורות שונות כמו קערות, צלחות וכו', וקולים בתנור בחום של 700 מעלות צלסיוס. לאחר הוצאת הכלי מהתנור, מקררים אותו, ומטבילים אותו בתמיסה נוזלית של חול זכוכית מותך, שנדבקת היטב לגוף הכלי, והופכת לציפוי דק של זכוכית מבריקה שנקראת גלזורה. לאחר שהחומר מתייבש, מכניסים לתנור לשריפה שניה בטמפרטורה שבין 1000 ל-1300 מעלות, ובכך הכלי מוגמר. וכתב בערוך השלחן (יו"ד סימן קכ סעיף כט) שיש פורצלן שהם חרס מלובנים יפה ברים וחלקים שבאמת אינם מצופים, וכן מתבאר באנציקלופדיה העברית (ערך חרסינה. הובא בשו"ת תפלה למשה ח"ג סימן יח) וזה תוכן דבריו: חרסינה 'פורצלן' באנגלית, עשויה מבצק קשה שעיקר מרכיביה: 'קאולין' [חרסית סין] כ-50%. 'פצלת השדה' נקיה או מעורבת במינרלים אחרים כ-25%. ו'סיליקה' כ-25%. תערובת זו עם מים נעשית פלסטית. חימום ב-600-700 מעלות, גורם להקשיית ה'קאולין'. בִּקְלִיָּה בתנור ב-1300-1400 מעלות, ניתכת 'פצלת השדה' ונדבקת כזגוגית לגוף המוצק. עי"ש. נמצא שפורצלן זה אינו מצופה בזכוכית ממש, אלא שעל ידי חום גבוה מאוד, ניתך החומר 'פצלת השדה', וגורם למראה כזכוכית חלקה זכה וברה על פני הכלי.

וזו לשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כה): כלי חרס שהשתמש בהם חמץ בחמין, "בין שהיו משוחים ושועים באבר שעושים אותם כעין זכוכית", אין משתמשים בהם אלא מניחם לאחר הפסח. והתוספות (מסכת עבודה זרה לג סע"ב) הביאו בשם רבנו תם שפירש, "קוניא" היתוך כלי זכוכית, והוא מן החול, והואיל ותחילת ברייתו מן החול, עשאוהו חכמים ככלי חרס. ואף על פי שכלי זכוכית לא בולעים, כיון שאין זה אלא חיפוי, בלע, וכן פירש הערוך. וכן כתב מרן בשלחן ערוך (סימן תנא סעיף כג), כלי חרס המצופים בהיתוך זכוכית, דינם ככלי חרס. וכן דעת הרדב"ז, פרי חדש, החיד"א, פרי מגדים ועוד, שדינם ככלי חרס שלא מועילה להם הגעלה. (עיין קמט. ילקו"י קצוש"ע ב סי' קכ ס"ג, פסח ב עמוד תד. שו"ת תפלה למשה ח"ג סי' יח. אור ההלכה סימן קכ סק"ב)

 

 

כלים העשויים מפח מצופה בחומר צבעוני או לבן, הנקראים כלי אמייל, שהשתמש בהם במרק חמץ חם, הכשרם בהגעלה. וטוב להגעילם ג' פעמים. (קנז)

 

גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (חלק ג אורח חיים סימן כח) דן בכלי אמייל אם מועילה להם הגעלה או שהם ככלי חרס שבולעים ולא פולטים, והביא את החתם סופר שהסתפק אם הציפוי עשוי מחרס שאז לא מועילה הגעלה או שהוא מין זכוכית. אלא שכבר כתב הכנסת הגדולה החדש, שברור לו ולכמה חכמים בדורו מהניסיון, שהציפוי הוא זכוכית. ומה שטען השדי חמד שאין לסמוך על זה, כי אולי בבית חרושת אחר מזייפים ועושים הציפוי מעפר אדומה. אין זו טענה, שהרי בוודאי אין לנו להחזיק איסור מדעתנו בחששות כאלו לאסור בדרבנן. ומה גם שאנחנו רואים, כי מראה אחד ותכונה אחת לכל הכלים האלו הבאים מכל בית חרושת שעושים כלים אלו, ובוודאי שמלאכתם שווה, וגם קיומם שווה. ואם אמת היה שיש שעושים מזכוכית ויש שעושים מעפר אדומה, היה צריך שלא יהיה חוזקם וקיומם שווה, כי הזכוכית תתקיים יותר. וכיון שלא ראינו הפרש ביניהם, למה יעשו אלו מזכוכית, יעשו גם הם מעפר אדומה. ורחוק הדבר לומר שאין להם אומנות לעשות מעפר. ועוד, כיון שכתב הכנסת הגדולה שברור לו ולכמה חכמים בדורו שזה הציפוי אינו עפר אדומה אלא זכוכית, היתכן שכל אלו החכמים לא עלה על דעתם חשש זה שאולי יש עושים מזה ויש עושים מזה, וכיון שכתב שברור להם, הרי בדקו את הדבר, והתברר להם שאין מזה חשש כלל, כי חקרו ודרשו והתברר להם שבעלי אומניות כולם עושים מזכוכית. עי"ש.

 

ובשו"ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן קיב אות ד) כתב, שהתברר לאב בית דין הגאון רבי בריש, שהציפוי עשוי ממתכת, ולכן הכשרם בהגעלה, ועל זה סומכים הרבנים, וכן ראוי להקל. גם בערוך השלחן (יורה דעה סימן קכא סעיף כז) כתב, הקדרות של מתכת במדינתנו שכולן ברזל, אלא שבציפוי יש איזה טיח לבן, ואינו ידוע אם הוא של חרס או של עופרת, כי הדבר הוא בסוד אצל בעלי המלאכה… התרנו להגעילם ג' פעמים אחר מעת לעת. וקצת יש ראיה שהציפוי הוא מתכת ולא חרס, מהפסוק בדניאל (ב מג): "וְלָא לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם דְּנָה, [ולא יהיו דבוקים אומות העולם אלו עם אלו,] הֵא כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא" [כמו שאין הברזל מתערב ונדבק יפה עם החרס]. ומשמע שמתכת עם חרס רחוק שיתערבו וידבקו יחד, ולכן הדעת נוטה יותר שהציפוי הוא מתכתי. ע"כ. גם בשו"ת חשב האפוד (חלק א ס"ס קיז) מצדד שהציפוי עשוי מסוג מתכתי. גם הגאון רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים (אורח חיים א סימן קסג) כתב עדויות גמורות שאין שום חשש תערובת של חרס בכלי אמייל, וכן שלח לרב יעקב סופר מארסיליי"א לחקור על זה אצל בעלי המכונות הגדולים, והיתה תשובתו: אחר החקירה בזה הדק היטב התברר בירור גמור, שעשיית ציפויים כך היא: לוקחים כסף חי ומהפכים אותו לנוזלי כמו מים, ומערבים בו צבע כל שהוא גוון אשר ירצו, ומושחים בו את הכלים כמושח בששר [על פי (ירמיה כב יד): "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר", בששר הוא מין צבע], ומכניסים אותם לאוּר, ואז הציפוי נקפה על הכלים, ונעשה מקשה אחת של מתכות, זוהי עשייתו. עי"ש.

 

נמצא שבזמנם היו שעשו את הציפוי ממתכת והיו שעשו מזכוכית. אולם המציאות כיום שציפוי האמייל עשוי מזכוכית, וכמו שכתב בפסקי תשובות (סימן תנא אות מט), שלמעשה בזמננו התברר על ידי מומחים שציפוי האמייל שלנו נעשה מחול כפי שמייצרים זכוכית בתוספת צבע, ורק העיבוד שונה מעיבוד זכוכית. עי"ש. גם בספר אור ההלכה (סימן קכ סק"ב) כתב, שלאחר בירור מקיף שעשה, התברר שציפוי האמייל הוא חומר הנוצר מהתכת אבקת זכוכית, שלאחר שהיא נמסה ומתקשה, הופכת לחומר זגוגי, חלק ונוקשה, ועמיד בפני אש. גם הרב רפאל הלפרין בספרו אנציקלופדיה לבית ישראל (כרך ג עמוד 22) כתב, אמייל – ציפוי זגוגיתי לכלי מתכת וחרסינה. נוצר על ידי פיזור אבקת זכוכית-עופרת, זכוכית-נתרן או זכוכית-אשלגן, על פני המצופה, וקלייתו בחום של 820 מעלות צלזיוס, המתיך את האבקה והופכה לציפוי. ע"כ. (עיין עוד בעמוד קנח. ובחוברת "כשרות המטבח בהלכה ובאגדה" – הלכות טבילת כלים)

 

שִׁמּוּשׁ בְּצוֹנֵן

כֵּלִים שֶׁרֹב שִׁמּוּשָׁם בְּצוֹנֵן, כְּגָבִיעַ שֶׁל קִדּוּשׁ וְכוֹסוֹת כֶּסֶף וְכַדּוֹמֶה, שֶׁשּׁוֹתֶה בָּהֶם מַשְׁקִים שֶׁל חָמֵץ כְּמוֹ בִּירָה אוֹ וִיסְקִי, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדֵּי פַּעַם נוֹתֵן בָּהֶם מַשְׁקֶה חַם וּמֻטְבָּל בּוֹ בִּיסְקְוִיט, דַּי לְשָׁטְפָם וְלַהֲדִיחָם הֵיטֵב. וּבְנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים לְהַגְעִילָם בְּרוֹתְחִים. (סימן תנא ס"ו. קמז)

 

מְקָרֵר

יְנַקֶּה הֵיטֵב אֶת הַמְקָרֵר, וּבִפְרָט בַּגּוּמִיּוֹת שֶׁבְּדַלְתוֹת וּבַחֲרִיצִים. (קמח)

 

שֻׁלְחָן

אִם אוֹכֵל יְשִׁירוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן לְלֹא מַפָּה, נָהֲגוּ לְעָרוֹת עָלָיו מַיִם רוֹתְחִים. אַךְ אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּתְקַלְקֵל, דַּי בְּכָךְ שֶׁיְּכַסֶּה אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּמַפָּה כָּל יְמֵי הַפֶּסַח. (קנט)

 

שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת

יִשְׁטֹף וִינַקֶה הֵיטֵב אֶת הַשִּׁנַּיִם הַתּוֹתָבוֹת, וְטוֹב לְעָרוֹת עֲלֵיהֶן מַיִם חַמִּים. (סג, קמה)

 

צַעֲצוּעִים

יֵשׁ לִשְׁטֹף וּלְנַקּוֹת הֵיטֵב אֶת כָּל צַעֲצוּעֵי וּמִשְׂחֲקֵי הַיְלָדִים.

 

כלים חד פעמיים

כוסות חד פעמיים אף לשתיה חמה, אינם צריכים הכשר לפסח. והוא הדין לנייר סופג, מפיות, תבניות אלומיניום וכיוצא בהם. ואין לחשוש לתערובת עמילן חיטה, כיון שאינו ראוי למאכל כלב. ובלאו הכי יש אומרים שרוב הנייר מיוצר מעמילן המופק מתירס או מתפוחי אדמה. וכן המנהג בבית מרן הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א להקל בזה.