הַהֲכָנוֹת לֶחָג

הוֹצָאוֹת הֶחָג

כָּל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאוֹת לִכְבוֹד הֶחָג, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְלֹא יִדְאַג עַל הַכְּסָפִים שֶׁמּוֹצִיא, כִּי הַכֹּל יֻחְזַר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (מסכת ביצה טז ע"א): "כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מִתִּשְׁרֵי וְעַד תִּשְׁרֵי, חוּץ מִתִּשְׁרֵ"י". דְּהַיְנוּ שֶׁהַקַּבָּ"ה קוֹצֵב לָאָדָם ב-א' לְחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כַּמָּה פַּרְנָסָה יַרְוִיחַ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַבָּא, חוּץ מֵהַהוֹצָאוֹת שֶׁל תִּשְׁרִ"י, שֶׁהֵם: תּוֹרָה, שַׁבָּתוֹת, רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, יָמִים טוֹבִים, שֶׁבְּאֵלּוּ אִם יְבַזְבֵּז יוֹתֵר, יְקַבֵּל יוֹתֵר, וְאִם יְבַזְבֵּז פָּחוֹת, יְקַבֵּל פָּחוֹת.

 

ומרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה רגיל לומר בדרך רמז על הפסוק (שמות יב יא): "פֶּסַח הוּא לַה'", דהיינו שכל ההוצאות המרובות של הפסח: המצות, היין, הבשר וכו' וכו', הכל הוא על חשבון השם יתברך, ולכן לא משתלם לצמצם.

 

ג' מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁהֵן סְגֻלָּה נִפְלָאָה לְהוֹצָאוֹת הֶחָג בְּשֶׁפַע וְהָרְוָחָה

הַמַּגִּיד מִקּוֹזְ'נִיץ זִיעָ"א הוא הגאון רבי ישראל הופשטיין (תלמידם של הנודע ביהודה, המגיד ממזריטש, רבי שמעלקא מניקלשבורג, ורבי אלימלך מליז'נסק) נָהַג לְסַפֵּר אֶת ג' הַסִּפּוּרִים דִּלְהַלָּן בְּ"שַׁבָּת מְבָרְכִים" שֶׁל חֹדֶשׁ נִיסָן, בְּאוֹמְרוֹ שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם שֶׁפַע לְהוֹצָאוֹת הֶחָג בְּהַרְוָחָה. עַל כֵּן, יִשְׁתַּדֵּל כָּל אָדָם לְסַפֵּר סִפּוּרִים אֵלּוּ לִבְנֵי בֵּיתוֹ וַחֲבֵרָיו, וְיִזְכּוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם לְשֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה.

 

א. בִּזְמַנּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזֶ'נְסְק זִיעָ"א, הָיָה יְהוּדִי עוֹשֶׂה יַיִן שָׂרַף וּמוֹכְרוֹ בַּעֲיָרוֹת אֲחֵרוֹת. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהַמַּס שֶׁהָיָה נִדְרָשׁ לְשַׁלֵּם בַּגְּבוּלוֹת הָיָה יָקָר מְאֹד, הוּא הָיָה מַחְבִּיא אֶת חָבִיּוֹת הַיַּי"שׁ. פַּעַם אַחַת לִפְנֵי פֶּסַח, כְּשֶׁהַיְהוּדִי עָבַר אֶת הַגְּבוּל, תָּפְסוּ אוֹתוֹ הַמּוֹכְסִים וְלָקְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַיַּי"שׁ, כְּשֶׁהֵם אוֹמְרִים לוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְעֹנֶשׁ גָּדוֹל עֲבוּר זֶה. הַיְהוּדִי נִשְׁבַּר בְּקִרְבּוֹ, כִּי הַיַּי"שׁ הָיָה שָׁוֶה מְאֹד הַרְבֵּה כֶּסֶף, וְעִם הַכֶּסֶף הוּא תִּכְנֵן לִקְנוֹת הַכֹּל לִכְבוֹד יוֹם טוֹב פֶּסַח, אֲזַי הוּא נָסַע לְרַבּוֹ רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ וּבִבְכִיּוֹת גְּדוֹלוֹת סִפֵּר לוֹ אֶת צָרָתוֹ. הַצַּדִּיק הִרְגִּיעוּ וְאָמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ לַמּוֹכְסִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּגְּבוּל וְיֹאמַר לָהֶם שֶׁיִּטְעֲמוּ מֵהַמַּשְׁקֶה שֶׁבֶּחָבִיּוֹת וְיִרְאוּ שֶׁהֵם מַיִם פְּשׁוּטִים וְלֹא יַי"שׁ, וְאָכֵן עָשָׂה הַיְהוּדִי כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ הַצַּדִּיק וְהָלַךְ לַמּוֹכְסִים וּבִקְּשָׁם שֶׁיִּטְעֲמוּ מֵהֶחָבִיּוֹת, וְאָכֵן הַמּוֹכְסִים טָעֲמוּ וְרָאוּ שֶׁהֵם מַיִם פְּשׁוּטִים וְהֶחֱזִירוּ לוֹ אֶת הֶחָבִיּוֹת. הַיְהוּדִי רָץ לָרַבִּי וְאָמַר בִּבְכִיּוֹת: "הייליגער רַבִּי, אָכֵן נִצַּלְתִּי מֵהָעֹנֶשׁ שֶׁל הַעֲבָרַת יַי"שׁ, אֲבָל עַכְשָׁו מֵהֵיכָן יִהְיֶה לִי כֶּסֶף לְהוֹצָאוֹת יוֹם טוֹב פֶּסַח? כִּי אִם זֶה הָיָה יַי"שׁ הָיִיתִי מַרְוִיחַ, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁזֶּה מַיִם, מִי יִרְצֶה לִקְנוֹת זֹאת?". הַצַּדִּיק אָמַר לוֹ שֶׁיִּטְעַם שׁוּב מֵהַמַּשְׁקֶה שֶׁבֶּחָבִיּוֹת, וְהוּא טָעַם, וְאָכֵן זֶה הָיָה יַי"שׁ. וְלַיְּהוּדִי הָיְתָה הָרְוָחָה גְּדוֹלָה לִקְנוֹת מִכָּל טוּב לִכְבוֹד יוֹם טוֹב, וְהָיָה לוֹ פֶּסַח שָׂמֵחַ.

 

ב. הָיָה יְהוּדִי שֶׁפַּרְנָסָתוֹ הָיְתָה עַל יְדֵי עֲבוֹדָה אֵצֶל הַפָּרִיץ, פַּעַם אַחַת הַפָּרִיץ קָרָא לַיְּהוּדִי וְאָמַר לוֹ: נָכוֹן שֶׁבִּלְעָדַי אֵין לְךָ פַּרְנָסָה? אֱמֶת שֶׁאִם אֲנִי לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן לְךָ כֶּסֶף, הָיִיתָ מֵת מֵרָעָב? הַיְהוּדִי הָיָה תָּם וְיָשָׁר, הוּא עָנָה לַפָּרִיץ: מָה?! פַּרְנָסָתִי הִיא מִמְּךָ?! לֹא! פַּרְנָסָתִי לֹא מִמְּךָ! הַקַּבָּ"ה שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם הוּא הַמְפַרְנֵס אֶת הָעוֹלָם, וּבִכְלָלָם אוֹתִי, וְהוּא הַנּוֹתֵן לִי מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ, וְאַתָּה הַשָּׁלִיחַ מִשָּׁמַיִם לָתֵת לִי, וְאִם לֹא אַתָּה, אֲזַי יֵשׁ לַה' הַרְבֵּה שְׁלוּחִים אֲחֵרִים לָתֵת לִי פַּרְנָסָתִי וְהִצְטָרְכוּתִי. כְּשֶׁהַפָּרִיץ שָׁמַע אֶת תְּשׁוּבַת הַיְהוּדִי הִתְמַלֵּא כַּעַס וְצִוָּה לִזְרֹק אֶת הַיְהוּדִי מִבֵּיתוֹ, וְאָמַר לוֹ שֶׁיּוֹתֵר לֹא יָבוֹא לַעֲבֹד אֶצְלוֹ, וְכָךְ הוּא יִרְאֶה מִי הַנּוֹתֵן לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. זֶה הָיָה בַּזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי פֶּסַח, הַיְהוּדִי נִהְיָה בַּעֲנִיּוֹת גְּדוֹלָה, וְלֹא הָיָה לוֹ עִם מָה לִקְנוֹת אֶת צָרְכֵי הֶחָג הַקָּרֵב וּבָא, אֹכֶל, שְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים.

 

הַפָּרִיץ הָיָה גְּבִיר גָּדוֹל וְהָיָה לוֹ אוֹצָר עִם מַטְבֵּעוֹת זָהָב. דַרְכּוֹ הָיָה לִבְדֹּק וּלְנַקּוֹת אֶת הַמַּטְבֵּעוֹת עִם רוֹק הַפֶּה. הָיָה לוֹ קוֹף שֶׁדַּרְכּוֹ לְחַקּוֹת אַחַר בְּנֵי אָדָם, וּכְשֶׁהַפָּרִיץ הָיָה מַכְנִיס אֶת הַמַּטְבֵּעוֹת לַפֶּה, זֶה הָיָה נִרְאֶה שֶׁכְּאִלּוּ הוּא אוֹכֵל אֶת זֶה, וְכָךְ הַקּוֹף חִקָּה אֶת הַפָּרִיץ וּבָלַע מַטְבֵּעוֹת רַבּוֹת, עַד שֶׁנֶּחֱנַק מִמִּלּוּי הַמַּטְבֵּעוֹת וּמֵת. כְּשֶׁרָאָה הַפָּרִיץ שֶׁהַקּוֹף מֵת, צִוָּה עַל מְשָׁרְתוֹ לָקַחַת אֶת הַקּוֹף – הַפֶּגֶר וּלְזָרְקוֹ בְּבֵית הַיְהוּדִי, כְּדֵי לְהַפְחִידוֹ וּלְצַעֲרוֹ. כְּשֶׁהַיְהוּדִי שָׁמַע קוֹל נְפִילָה בְּבֵיתוֹ, וְרָאָה אֶת הַשַּׂק עִם הַקּוֹף בְּתוֹכוֹ, הוּא פָּחַד שֶׁחֲלִילָה זוֹ לֹא תִּהְיֶה עֲלִילָה כְּמוֹ שֶׁהַגּוֹיִים הָיוּ נוֹהֲגִים בְּכָל הַדּוֹרוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח לְהַעֲלִיל עַל הַיְּהוּדִים עֲלִילַת דָּם, וְלָכֵן הוּא מִיָּד רָצָה לִזְרֹק אֶת הַנְּבֵלָה מִבֵּיתוֹ. לְפֶתַע כְּשֶׁהוּא מֵרִים אֶת שַׂק הַנְּבֵלָה, הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹל שֶׁל בַּרְזֶל נוֹפֵל, הִתְבּוֹנֵן הַיְהוּדִי, ולתדהמתו הרבה, הִנֵּה מַטְבֵּעוֹת זָהָב נוֹפְלוֹת, וְעוֹד וָעוֹד מַטְבֵּעוֹת. הַיְהוּדִי הִתְמַלֵּא שִׂמְחָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּרֶוַח עַל הוֹצָאוֹת חַג הַפֶּסַח וְעוֹד יִשָּׁאֵר לוֹ, וְהוֹדָה וְהִלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ.

 

כְּשֶׁהִגִּיעַ לֵיל הַסֵּדֶר, שַׁלַּח הַפָּרִיץ אֶת מְשָׁרְתוֹ שֶׁיִּרְאֶה, הֲאִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל בְּבֵית הַיְהוּדִי, בְּיוֹדְעוֹ שֶׁאִם אֵין עֲבוֹדָה – אֵין פַּרְנָסָה. הַמְּשָׁרֵת הלך לְבֵית הַיְהוּדִי, ולהפתעתו הוא רוֹאֶה, בַּיִת מוּאָר עִם כָּל טוּב עַל הַשֻּׁלְחָן, מַלְבּוּשִׁים מְיֻחָדִים וְכוּ', הוּא חוֹזֵר לַפָּרִיץ וּמְסַפֵּר לוֹ מָה שֶׁעיניו ראו. הַפָּרִיץ הִסְתַקְרֵן לָדַעַת, מֵהֵיכָן הָיָה לַיְּהוּדִי כָּל כָּךְ כֶּסֶף לִקְנוֹת הַכֹּל, הוּא קָרָא לַיְּהוּדִי וּשְׁאָלוֹ: "מֵהֵיכָן הָיָה לְךָ מָמוֹן לִקְנוֹת כָּל הַיְּקָר וְהַתִּפְאֶרֶת?", הַיְהוּדִי סִפֵּר לוֹ אֶת כָּל הַסִּפּוּר עִם הַקּוֹף – הַפֶּגֶר, שֶׁנִּזְרַק לְבֵיתוֹ עִם מַטְבֵּעוֹת. כְּשֶׁהַפָּרִיץ שָׁמַע זֹאת הוּא נֶחֱרַד, כִּי אָכֵן נִתְוַדַּע סִבַּת מוֹתוֹ שֶׁל הַקּוֹף, וְהַמַּטְבֵּעוֹת שֶׁהָיוּ לִרְוָחַת הַיְהוּדִי הֵן מִטַּבְּעוֹתָיו שלו בעצמו, וְאָמַר, אָכֵן כָּעֵת אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁה' הוּא הַמְפַרְנֵס. וְלַיְּהוּדִי הָיְתָה הָרְוָחָה גְּדוֹלָה לִקְנוֹת מִכָּל טוּב לִכְבוֹד יוֹם טוֹב, וְהָיָה לוֹ פֶּסַח שָׂמֵחַ. [הַסִּפּוּר הַשְּׁלִישִׁי יוּבָא לְהַלָּן בַּעֲרִיכַת לֵיל הַסֵּדֶר – "דַּיֵּינוּ" (עמוד 221).]

 

 

 מִצְוָה לִשְׂמֹחַ וּלְשַׂמֵּחַ

 

"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". (דברים טז יד-טו)

 

כתב הרמב"ם (פרק ו מהלכות יום טוב הלכה יז): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים אליו". על כן, חובה על כל אדם לעשות כמיטב יכולתו כדי להיות מרוצה ושמח במשך כל החג, וידמה לאדם שיש לו קורת רוח והנאה שהרגשתו טובה עליו. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שעליו להרחיק מעצמו ענייני צער, דאגה ועצבות, או קריאת דברים מעציבים. ואפילו אם חלילה היה לו צער ודאגה ממצב מסוים, כתב הרמב"ם (הלכות יום טוב סוף פרק ו): "יסיר הדאגה מלבו ויכוון דעתו לשִׂמחה". ובזה שמתגבר על צערו להיות בשמחה, שכרו פי מאה, כמו שאמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פרק ג משנה ו): טוב אחד שלא בריווח [במאמץ], ממאה בריווח. ולכן גם הסובל חלילה מדיכאון, יטול תרופות כדי שיוכל להיות בשמחה בחג. וידוע משם הגאון מוילנא, שמצות "ושמחת בחגך", היא המצוה הקשה ביותר בתורה. וכתב הרמב"ם (הל' סוכה פרק ח הלכה טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא".

 

ראויה מצוה יקרה זו שנספוג עבורה שיבוש זמנים ונזקים

למרות כל אשר יקרה לאדם, מוטלת עליו חובה בחג שלא להתעצב ולא להתרגז, לא להתעצבן ולא לדאוג, אלא לשמוח. ולא זו בלבד, אלא אף לשמח את הסובבים אותו. ולכן, אחר שטרחנו כל כך הרבה, והוצאנו ממיטב כספנו עבור הוצאות החג, הבה נטרח ונקריב גם עבור מצות עשה של "ושמחת בחגך", לא להתרגז עבור איחור, לא לגעור בשביל כלי שנשבר או בשביל משקה שנשפך. ראויה מצוה יקרה זו שנספוג עבורה שיבוש זמנים ונזקים, ולא להעכיר את מצב רוחנו אף לא לדקה של עצב, כי נדרשת מאיתנו שליטה עצמית מוחלטת על הרגשות. נקריב – בסלחנות, בוויתורים, באדיבות ומאור פנים, בפרט כשקשה לנו, כי מה לא עושים למען המצוה. והרי אין הבורא תובע מאיתנו יותר מיכולתנו, ולא בא בטרוניא [-בעלילה] עלינו. ומכיון שכך, אף מצוה זו ביכולתנו לקיים ובהידור! ששום מאורע לא יעציב אותנו, שהחיוך לא ימוש מהשפתיים, והאור לא יעומעם בעיניים, והלב לא יפסיק מִרנן, ומן השמים ישפיעו עלינו שמחה עד בלי די. (הגאון רבי עידן בן אפרים שליט"א – בשם מעיין המועד)

 

 מצוה לשמח את בני ביתו

כתב הרמב"ם (פרק ו מהלכות יום טוב הלכה יז, יח): מצוה שישמח לכל אחד כפי הראוי לו. כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים וממתקים. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלים בשר ושותים יין. ע"כ. וכמו כן, רשאי לקנות לילדיו משחקים יפים ששמחים ונהנים מהם מאוד, ויקיים בזה מצוה שמשמחם בחג, יותר מממתקים שפעמים רבות אינם בריאים כלל ועיקר.

 

הוצאות החג

עוד כתב הרמב"ם (שם הט"ז): "כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה, כך כל ימים טובים, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". ושם (פרק ל הלכה ז) כתב: "איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם, הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאות ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח". גם מרן השלחן ערוך (סימן תקכט ס"א) כתב: "ואל יצמצם בהוצאות יום טוב, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת". על כן, ישתדל להרבות בהוצאות החג ובהכנת מאכלים רבים וחשובים, ולא ידאג על הכספים שמוציא, כי הכל יוחזר לו, כמו שאמרו חז"ל (ביצה טז ע"א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי ועד תשרי, חוץ מתשר"י", וכמובא לעיל (עמוד 173).

 

גדר ההוצאה

ההוצאה שמוטל על כל אדם להוציא לכבוד החג, היא כמו שמוציא בשפע בשעת שמחה משפחתית שיש לו בבני ביתו, כשבת חתן וכדומה. (הגרש"ז אוירבך, הגרח"פ שיינברג, משנ"ב דרשו הערה 6)

ביגוד נאה

כתב מרן השלחן ערוך (סימן תקכט ס"א): "בגדי יום טוב יהיו יותר טובים [נאים] משל שבת". והטעם לזה, כיון שחייבים לשמוח בו, והבגדים הנאים מביאים לידי שמחה. על כן, ישים לב לעצמו ולאשתו ולבני ביתו שיהיו בבגדים נאים יותר.

 

הֵעִיד רַבִּי חַיִּים וִיטָאל עַל רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י (שער המצוות לז ע"ב), וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: בְּעִנְיַן מִדַּת הַנְּדִיבוּת וְהַוַּתְּרָנוּת רָאִיתִי לְמוֹרִי זַ"ל, שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשֵׁשׁ בְּעַצְמוֹ לְהִתְכַּבֵּד בְּמַלְבּוּשִׁים נָאִים יוֹתֵר מִדַּי, גַּם בְּמַאֲכָלוֹ הָיָה אוֹכֵל דָּבָר מוּעָט מְאֹד, אֲבָל בְּמַלְבּוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ הָיָה זָהִיר מְאֹד לְכַבְּדָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְהָיָה מֵפִיק כָּל רְצוֹנָהּ, אַף אִם לֹא הָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כָּל כָּךְ. עכ"ל. וּפָשׁוּט וּבָרוּר, שֶׁכָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָפִיק אֶת רְצוֹן הָאִשָּׁה, הוּא בְּמַלְבּוּשִׁים צְנוּעִים הַהוֹלְמִים אֶת הַהֲלָכָה, וְלֹא חַס וְשָׁלוֹם בִּבְגָדִים צְמוּדִים וּקְצָרִים וְכַיּוֹצֵא בהם, שֶׁהַלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָם עוֹבֶרֶת עַל אִסּוּרֵי תּוֹרָה חָמוּרִים, וּמַכְשִׁילָה אֶת הָרַבִּים בְּאִסּוּר הַתּוֹרָה "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וְדַי בָּזֶה לַמֵּבִין. [וְעַיֵּן בַּחוֹבֶרֶת הַנִּפְלָאָה "לִהְיוֹת אַתְּ" מִסִּדְרַת הַחוֹבְרוֹת "בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה", שֶׁשָּׁם מְבֹאָר מָה הֵם כְּלָלֵי הַהֲלָכָה בְּבִגְדֵי הַנָּשִׁים. וּבְחַסְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, נָשִׁים רַבּוֹת אַחַר שֶׁלָּמְדוּ בַּחוֹבֶרֶת, זָרְקוּ אֶת בִּגְדֵיהֶן שֶׁאֵינָם כַּהֲלָכָה, וְהֵחֵלּוּ לִלְבֹּשׁ כַּדָּת וְכַהֲלָכָה, וְכֻלָּן מְעִידוֹת שֶׁשִּׂמְחָה רַבָּה אוֹפֶפֶת אוֹתָן בְּכָל יוֹם, וּמַרְגִּישׁוֹת סִפּוּק וְהַרְגָּשָׁה נַעֲלָה וְרוּחָנִית, כְּבַת מֶלֶךְ אֲמִתִּית.]

 

 

"וְהַנָּשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם"

בִּפְרוֹס חַג הַפֶּסַח, בִּקְּשָׁה הָרַבָּנִית מַרְגָּלִית יוֹסֵף ז"ל אֵשֶׁת מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זְצוּקָ"ל, לִרְכֹּשׁ לְעַצְמָהּ תַּכְשִׁיט יָפֶה לַחַג, מֵחֲנוּת תַּכְשִׁיטִים גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְתְּחָה בִּירוּשָׁלַיִם בְּסוֹף שְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים. כְּשֶׁבִּקְּשָׁה מִמָּרָן כֶּסֶף, שְׁאַלָהּ: "כַּמָּה זֶה יַעֲלֶה?" הֵשִׁיבָה "300$, אוּלַי קְצָת יוֹתֵר, 500$", הֶעֱרִיכָה. מִיָּד שָׁלַף מָרָן 500$ וְנָתַן לָהּ, וְהִיא יָצְאָה עִם יְלָדֶיהָ לַחֲנוּת הַתַּכְשִׁיטִים. לְאַחַר שֶׁסָּקְרָה אֶת הַמֻּצָּע, בָּחֲרָה בְּזוּג עֲגִילִים מְשֻׁבָּצִים בְּיַהֲלוֹמִים, אַךְ הִתְבָּרֵר לָהּ לְאַכְזָבָתָהּ שֶׁמְּחִירָם 1,000$. "חֲבָל" אָמְרָה "זֶה יָקָר מִדַּי, וְאַבָּא יִרְאֶה בָּזֶה בִּזְבּוּז מְיֻתָּר". הַבֵּן הַגָּאוֹן הַגָּדוֹל רַבִּי דָּוִד שְׁלִיטָ"א, שָׁמַע זֹאת וּמִיָּד חָמַק מֵהַחֲנוּת, וְסִפֵּר זֹאת לְאָבִיו. מָרָן שָׁלַף מִיָּד עֲשָׂרָה שְׁטָרוֹת שֶׁל 100$ וּמְסָרָם לִידֵי בְּנוֹ רַבִּי דָּוִד וְאָמַר לוֹ "לֵךְ תִּקְנֶה זֹאת לְאִמָּא וּבִתְנַאי שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַפְתָּעָה, וְשֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּסוֹד". וְאָכֵן בְּעֶרֶב הַחַג מָסַר לָהּ מָרָן אֶת הַהַפְתָּעָה, זוּג הָעֲגִילִים שֶׁבָּחֲרָה, וְשָׂמַח שֶׁקִּיֵּם אֶת הַהֲלָכָה בְּהִדּוּר, שֶׁהַבַּעַל חַיָּב לְשַׂמֵּחַ אֶת רַעֲיָתוֹ בְּתַכְשִׁיטִים אוֹ בִּבְגָדִים חֲשׁוּבִים.

 

 מצוה לשמח לאחרים

כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (פרק ו מהלכות יום טוב הלכה יח): "וּכְשֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּמּוֹעֵד, חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים, אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת בֵּיתוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִם בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לָעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ, אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה, אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ".

"אֵין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים, שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ, דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז טו): לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". (רמב"ם הלכות מגילה פרק ב הלכה יז) וְכָתַב בְּסֵפֶר הַחִנּוּךְ (מצוה תפח): "הָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְהָעֲנִיִּים כְּפִי יְכָלְתּוֹ לְשֵׁם מִצְוַת הָרֶגֶל, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה".

 

אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דַּל

סִפֵּר רַבִּי מֵאִיר רְפָאֵל זַצַ"ל מִיַּזְד: כְּשֶׁעָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם בִּשְׁנַת תרפ"ג, דַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ חָצֵר יַחַד עִם הָרַב אַבְרָהָם עַדֶּס זַצַ"ל, הָרַב הָיָה גָּר לְמַעְלָה – וַאֲנִי לְמַטָּה. פְּעָמִים הָיָה קוֹרֵא לִי לַעֲשׂוֹת לוֹ אֵיזוֹ עֲבוֹדָה בְּבֵיתוֹ, וְהָיָה מְשַׁלֵּם לִי שָׂכָר כִּפְלַיִם. וְהָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ: אֲדוֹנִי הָרַב, זֶה יוֹתֵר מִדַּי, הַשָּׂכָר שֶׁנָּתַתָּ לִי. וְהָיָה מֵשִׁיב לִי: כָּתוּב בַּתּוֹרָה, "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר", וּמָה הַגֵּר שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ כָּל כָּךְ צָרִיךְ לְאוֹהֲבוֹ – אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאַתָּה, שֶׁשַּׂמְתָּ נַפְשְׁךָ בְּכַפְּךָ וּבָאתָ מִחוּץ לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! וְתָמִיד הָיָה מַמְצִיא לִי אֵיזוֹ עֲבוֹדָה שֶׁלֹּא שָׁוָה אֲפִלּוּ שְׁנֵי גְּרוּשׁ, וְהָיָה מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ.

 

פַּעַם, בְּעֶרֶב הֶחָג, לֹא הָיְתָה לִי פְּרוּטָה בַּכִּיס אֲפִלּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת יָרָק, וְהָיִיתִי עוֹמֵד בָּרְחוֹבוֹת נָע וָנָד, זֶה קוֹנֶה וְזֶה מוֹכֵר, וְזָלְגוּ עֵינַי דְּמָעוֹת בַּסֵּתֶר. הָרַב עָבַר בַּדֶּרֶךְ וְקָרָא אוֹתִי: "מֵאִיר, מֵאִיר, בֹּא". נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו, וְאָמַר לִי: "בֹּא לְבֵיתִי וְנַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן כַּמָּה כֶּסֶף אֲנִי חַיָּב לְךָ". הֵשַׁבְתִּי לוֹ: "אֲדוֹנִי הָרַב, אֵין לִי שׁוּם חֶשְׁבּוֹן, יַעַן מַה שֶּׁעָבַדְתִּי לְךָ שִׁלַּמְתָּ לִי כִּפְלַיִם!" אָמַר לִי: "לֹא, יֵשׁ לָנוּ חֶשְׁבּוֹן, בֹּא אֵלַי לַבַּיִת". הָלַכְתִּי אִתּוֹ וְנָתַן לִי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ, וְאָמַר לִי: "לֵךְ תַּעֲשֶׂה הוֹצָאוֹת יוֹם טוֹב הַקָּדוֹשׁ". אָמַרְתִּי לוֹ: "אֲדוֹנִי, מַדּוּעַ תִּתֵּן לִי? הֲלֹא אֵינְךָ חַיָּב לִי כְּלוּם!" הֵשִׁיב לִי: "לֵךְ תִּקְנֶה מִצְרָכִים לִכְבוֹד יוֹם טוֹב!"

 

אָז הִרְגַּשְׁתִּי בְּוַדַּאי שֶׁהָרַב יֵשׁ לוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהָיוּ בְּעֵינַי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ אֵלּוּ כְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ לִירוֹת [פִּי מֵאָה], וְשָׂמַחְתִּי כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב. (מעיין המועד סוכות שכא)

 

בַּל נִשָּׁאֵר עַבְדֵי פַּרְעֹה

רָגִיל הָיָה מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זְצוּקָ"ל לְבָאֵר בְּדֶרֶךְ הֲלָצָה אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין שָׁלוֹשׁ פִּסְקָאוֹת אֵלּוּ בַּאֲמִירַת הַהַגָּדָה: הָא לַחְמָא עַנְיָא, מָה נִשְׁתַּנָּה, עֲבָדִים הָיִינוּ. כִּי הִנֵּה הַבֵּן מִתְפַּלֵּא עַל אָבִיו שֶׁאוֹמֵר: "הָא לַחְמָא עַנְיָא… כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וִיכוּל", שֶׁנַּעֲשָׂה בְּפֶתַע פִּתְאוֹם נְדִיב לֵב וּבַעַל הַכְנָסַת אוֹרְחִים, מָה שֶׁלֹּא נִשְׁמַע מִמֶּנּוּ בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא רָגִיל לִבְרֹחַ לִרְחוֹב אַחֵר מִפְּנֵי הָעֲנִיִּים לְבַל יִפְגְּעוּ בּוֹ וִיבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ נְדָבָה, וְלָכֵן שׁוֹאֵל לְאָבִיו: "מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת" שֶׁנַּעֲשֵׂיתָ נָדִיב וְ"לָארג'" כָּל כָּךְ? וִיהִי כְּמֵשִׁיב אוֹתוֹ: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם", וּמִמֶּנּוּ לָמַדְנוּ, מָה פַּרְעֹה אוֹמֵר וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, גּוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, אַף אֲנִי אוֹמֵר בַּפֶּה וְאֵינִי עוֹשֶׂה…

 

וּמִכָּאן מוּסָר הַשְׂכֵּל עַל אוֹתָם שֶׁאֵינָם מְמַלְּאִים אֶת חוֹבָתָם בֶּאֱמֶת וָצֶדֶק, וְנִמְנָעִים מִלָּתֵת "קִמְחָא דְּפִסְחָא" לְמוֹסָדוֹת הַתּוֹמְכִים בַּעֲנִיִּים, לִקְרַאת חַג הֶחָרוּת. וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ לְבַל יַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה פַּרְעֹה שֶׁאוֹמֵר וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה. וּבָזֶה יֵשׁ לְבָאֵר מָה שֶׁמַּקְדִּימִים לוֹמַר לִפְנֵי סְעוּדַת לֵיל פֶּסַח: "הַלְלוּיָהּ הַלְּלוּ עַבְדֵי ה'" וְלֹא עַבְדֵי פַּרְעֹה, לְבַל נִתְנַהֵג בַּאֲמִירַת "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וִיכוּל" כְּעַבְדֵי פַּרְעֹה, לִסְגֹּר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו. (חזו"ע הגדה של פסח עמוד יב)

 

 

בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה מִצְוָה עַל יִשְׂרָאֵל לְשַׂמֵּחַ אֶת הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם [שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה… וְהַלֵּוִי"], מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמוֹרִים הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וּבִזְמַנֵּנוּ, שֶׁאֵין עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הָאַבְרֵכִים שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וּמוֹרִים הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בִּמְקוֹם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (מסכת מנחות קי ע"א): תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (בנין שלמה להגר"ש הכהן מוילנא. חזו"ע יו"ט צט)

 

 

בִּזְכוּת מִצְוַת הַצְּדָקָה זָכָה לִפְרִי בֶּטֶן

רָגִיל הָיָה מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל לְסַפֵּר אֶת הַמַּעֲשֵׂה דִּלְהַלָּן, וּלְחַזֵּק אֶת הַצִּבּוּר בְּמַעֲלַת הַצְּדָקָה לִכְבוֹד חַג הַפֶּסַח:

 

מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד שֶׁל הַסַּבָּא קַדִּישָׁא רַבִּי אַרְיֵה לֵיבּ מִשִׁפּוֹלִי, שֶׁהָיָה חֲשׂוּךְ בָּנִים, וְהָיָה מֵיצֶר מְאֹד עַל כָּךְ, וּבְכָל פַּעַם שֶׁהָיָה נוֹסֵעַ לְרַבּוֹ הַצַּדִּיק, הָיָה מִתְחַנֵּן לְפָנָיו שֶׁיִּתְפַּלֵּל עָלָיו לְהַשֵׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִפְקְדֵהוּ בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא, וְהָרַב הָיָה דּוֹחֵהוּ בְּאוֹמְרוֹ שֶׁכְּבָר אָמְרוּ חֲזַ"ל (ברכות סד ע"א) "הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה שָׁעָה דּוֹחֲקָתוֹ, וְהַנִּדְחָה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה, שָׁעָה נִדְחֵית מִפָּנָיו". אֶשֶׁת הֶחָסִיד הָיְתָה טוֹעֶנֶת כְּלַפָּיו, מָה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בְּמָה שֶׁאַתָּה עוֹזֵב אוֹתִי לְבַדִּי בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים, וְנוֹסֵעַ אֶל הָרַבִּי, אִם הוּא אֵינוֹ מַבְטִיחַ לְךָ שֶׁנִּזְכֶּה לִפְרִי בֶּטֶן. וְכַאֲשֶׁר הִרְבְּתָה לִבְכּוֹת בְּפָנָיו, הִסְכִּים בְּדַעְתּוֹ כִּי הַפַּעַם כְּשֶׁהוּא נוֹסֵעַ לָרַבּוֹ לֹא יָנוּחַ וְלֹא יִשְׁקֹט מִלְּהַפְצִיר בֹּו מְאֹד שֶׁיַּבְטִיחוֹ לְהִפָּקֵד בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא.

 

 

וְהִנֵּה בְּבוֹאוֹ אֶל הָרַבִּי מְצָאוֹ דָּבוּק בְּרַעְיוֹנוֹתָיו בְּיִחוּד הַשֵּׁם, וְהִתְחִיל לְהַפְסִיקוֹ וּלְהַפְצִיר בּוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל לַה' שֶׁיָּחוֹן אוֹתוֹ בְּבֵן זָכָר, וְהָרַבִּי הָיָה דּוֹחֵהוּ כְּדַרְכּוֹ, בְּאָמְרוֹ: עַכְשָׁו אֲנִי עוֹסֵק בִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אוּכַל לְפַנּוֹת עַצְמִי אֶל הַפְּרָט. וְהֶחָסִיד הִמְשִׁיךְ בְּהַפְצָרוֹתָיו, וְאָמַר, לֹא אָזוּז מִכָּאן עַד שֶׁהָרַבִּי יִגְזֹר אֹמֶר שֶׁאֶפָּקֵד בְּבֵן זָכָר. וַיִּחַר אַפּוֹ שֶׁל הַסַּבָּא מִשִׁפּוֹלִי, וּבְקִצְפּוֹ עָלָיו שֶׁהִטְרִידוֹ הַרְבֵּה, אָמַר: הִנְּנִי נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה. וָיֵלֵךְ הָאִישׁ אֶל בֵּיתוֹ שָׁבוּר וְרָצוּץ מָלֵא יָגוֹן וַאֲנָחָה, וְכִמְעַט אָמַר נוֹאָשׁ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּרִי בֶּטֶן. וַיְסַפֵּר לְאִשְׁתּוֹ אֶת הַנַּעֲשָׂה וַיִּבְכֶּה בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, כִּי בְּוַדַּאי שֶׁדִּבְרֵי הָרַבִּי יַעֲשׂוּ רֹשֶׁם גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם, וְלֹא נִשְׁאֲרָה תִקְוָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְקְדֵם בִּפְרִי בֶּטֶן.

 

לְיָמִים פָּנָה הֶחָסִיד לְרֶגֶל מִסְחָרוֹ, לָעִיר קוֹרִיץ, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וְהִתְעַשֵּׁר מְאֹד, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי פִּנְחָס מִקּוֹרִיץ תַּלְמִיד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, הָיָה חַי בָּעֲנִיּוּת, כִּי הָיָה שַׁקְדָן בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וּבֵיתוֹ רֵיקָם מִכֹּל, וְהַיָּמִים הָיוּ יְמֵי נִיסָן, חַג הַפֶּסַח מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא, וְלָרָשׁ אֵין כֹּל. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לֶחָסִיד, וַיֵּלֵךְ אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס, וַיִּרְאֶה בְּמוֹ עֵינָיו שֶׁהַבַּיִת רֵיק מִכֹּל. וַיִּשְׁאַל אֶת הָרַבָּנִית, וַתַּעַן וַתֹּאמַר לוֹ, אֵין בְּבֵיתִי אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת, וּמֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי? וַיֹאמַר לָהּ, אַל תִּדְאֲגִי, עָלַי כָּל מַחְסוֹרְכֶם, רַק לֹא תּוֹדִיעִי לָרַבִּי שׁוּם דָּבָר, וְתַשְׁאִירִי הַדְּבָרִים בְּסוֹד, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ רְשׁוּת לְהִתְאָרֵחַ בְּבֵיתְכֶם בְּלֵיל הַסֵּדֶר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ עֶרֶב פֶּסַח, וְהָיָה הָרַבִּי הַצַּדִּיק בְּצַעַר גָּדוֹל, בִּרְאוֹתוֹ שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי הַחַג, וַיֵּלֵךְ בְּמַר נַפְשׁוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁם שָׂם כָּל מַעֲיָנָיו בַּתּוֹרָה, וּבָטַח בְּהַשֵׁם שֶׁלֹּא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו. וְהָיָה תָּמֵהַּ שֶׁאֵיךְ הָרַבָּנִית נוֹתֶנֶת לוֹ מְנוּחָה, וּמַשְׁאִירָה אוֹתוֹ בְּאַהֲבַת הַתּוֹרָה. אַךְ לֹא שָׁאַל אוֹתָהּ מְאוּמָה, כִּי בְּתוֹרַת הַשֵּׁם חֶפְצוֹ.

 

וְהִנֵּה הֶחָסִיד שֶׁהָיָה מֻפְלָג בְּעֹשֶׁר, הֵכִין מַצָּה וּמָרוֹר וְיַיִן רַב לְאַרְבַּע כּוֹסוֹת לוֹ וּלְרַעֲיָתוֹ וְלִבְנֵי הַבַּיִת, וַיּוֹבִילֵם אֶל בֵּית הָרַבִּי בְּעֶרֶב הֶחָג. וְאַף הֵבִיא עִמּוֹ מַלְבּוּשִׁים נָאִים לָרַבִּי וּלְרַעֲיָתוֹ, וְהֶחֱלִיף אֶת כָּל כְּלֵי הַבַּיִת וּכְלֵי הַמִּטָּה, לְמִטּוֹת נָאוֹת וּמַצָּעוֹת מֶשִׁי וְרִקְמָה, וְהִדְלִיק נֵרוֹת גְּדוֹלוֹת וְיָפוֹת לְהַרְבּוֹת אוֹרָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָרַבִּי, וַיְהִי בַּלַּיְלָה, הוּא לֵיל הַסֵּדֶר, כְּשֶׁבָּא רַבִּי פִּנְחָס אֶל בֵּיתוֹ, הֻפְתַּע לִרְאוֹת שֶׁכָּל הַבַּיִת נִתְמַלֵּא אוֹרָה, וְעַל הַשֻּׁלְחָן יַיִן וּמַצָּה שְׁמוּרָה וְכָל צָרְכֵי הַפֶּסַח, אֲשֶׁר לֹא פִּלֵּל, וַיִּתְמַלֵּא שִׂמְחָה וְחֶדְוָה, וַיִּשְׁאַל לָרַבָּנִית, מֵהֵיכָן כָּל אֵלֶּה, וַתְּסַפֵּר לוֹ אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה הֶחָסִיד, וְהֶרְאֲתָה לוֹ גַּם אֶת הַמִּטּוֹת וְהַמַּלְבּוּשִׁים הַחֲשׁוּבִים וְהַנָּאִים, אֲשֶׁר הֵבִיא לִכְבוֹד הַחַג.

 

בְּאֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, הִתְחִיל מִיָּד הָרַבִּי לוֹמַר הַקִּדּוּשׁ, וְשָׁתוּ הַיַּיִן בֲּהֲסִבָּה כַּדָּת, עַל מַצָּעוֹת מֶשִׁי וְרִקְמָה, וְהִגִּיעוּ לַהַגָּדָה, וּלְסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְהָרַבִּי סִפֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וּבְרֹב שִׂמְחָה, סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְהֶחָסִיד הֶחְרִישׁ וְלֹא דִּבֵּר מְאוּמָה, רַק הָיָה מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵיךְ הָרַבִּי שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, מְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וְהַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיִשְׂרָאֵל.

 

וַיְהִי אַךְ כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לַסְּעוּדָה אַחַר אֲכִילַת מַצָּה וּמָרוֹר, וַתַּגִּישׁ הָרַבָּנִית מַאַכְלֵי בָּשָׂר כָּרָאוּי לְשִׂמְחַת הַחַג. וּכְטוֹב לִבּוֹ שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס, מִתּוֹךְ הַרְחָבַת הַדַּעַת, אָמַר לוֹ לֶחָסִיד, הִנֵּה חָרַדְתָּ עָלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, אֱמֹר לִי מָה שְׁאֵלָתְךָ מִמֶּנִי וְתֵעָשׂ. וַיְסַפֵּר לָרַב עַל מְצוּקָתוֹ שֶׁהוּא חֲשׂוּךְ בָּנִים, וּלְצַעֲרוֹ בִּפְנוֹתוֹ אֶל הַסַּבָּא קַדִּישָׁא מִשִּׁפּוֹלִי, וְהִפְצִיר בּוֹ מְאֹד, חָרָה אַפּוֹ עָלָיו, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ בָּנִים. וַיִּתְחַנֵּן לְפָנָיו לְהָשִׁיב סִפְרֵי הָאַף וְהַחֵמָה, אֲשֶׁר קָצַף הַסַּבָּא מִשִּׁפּוֹלִי, וּלְהִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיִפְקְדֵהוּ ה' בִּפְרִי בֶּטֶן.

 

כִּשְׁמוֹעַ רַבִּי פִּנְחָס אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיָּקוּם וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: "אִם יֵשׁ לִי זְכוּת בַּשָּׁמַיִם, אֲנִי נִשְׁבַּע שֶׁעוֹד הַשָּׁנָה תִּזְכֶּה לְהִפָּקֵד מֵאִשְׁתְּךָ בְּבֵן זָכָר". וְנַעֲשָׂה רַעַשׁ גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם, וּלְבַסּוֹף בָּדְקוּ בְּסִפְרָם שֶׁל צַדִּיקִים, וַיִּמְצְאוּ כִּי רַבִּי פִּנְחָס מִקּוֹרִיץ, מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּע אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, וְלָכֵן פָּסְקוּ לְקַיֵּם אֶת שְׁבוּעָתוֹ, וּבְאוֹתָהּ שָׁנָה נִפְקַד הָאַבְרֵךְ בְּבֵן זָכָר. מִכָּאן נִלְמַד מָה גְּדוֹלָה מִצְוַת הַצְּדָקָה בְּרֹחַב לֵב וּבְעַיִן יָפָה, כְּמַעֲשֶׂה הֶחָסִיד הַנַּ"ל, שֶׁזָּכָה לְשָׂכָר טוֹב, בְּהִפָּקְדוֹ בְּבֵן זָכָר בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, שֶׁשִּׂמַּח בָּהּ בְּלֵיל הַפֶּסַח אֶת הָרַב הַצַּדִּיק, בְּצִדְקָתוֹ וּבִתְרוּמַת יָדוֹ, וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו. (ענף עץ אבות עמוד קיא)

 

"אִם אַתָּה מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלְּךָ"

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים טז יא): "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה". וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ אַגָּדָה, "אָמַר הַקָּבָּ"ה: לִי יֵשׁ אַרְבָּעָה בְּנֵי בַּיִת, שֶׁהֵם: הַלֵּוִי, הַגֵּר, הַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה. וּלְךָ יֵשׁ אַרְבָּעָה בְּנֵי בַּיִת, שֶׁהֵם: בִּנְךָ, וּבִתְּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אִם אַתָּה מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלְּךָ".

 

וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה לִפְנֵי לְמַעְלָה מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה, בִּהְיוֹת מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל הָרַב הָרָאשִׁי לָעִיר תֵּל אָבִיב, קָרָא לְאֶחָד מֵעֲשִׂירֵי הָעִיר לִפְנֵי חַג הַפֶּסַח, שֶׁיִּתְרֹם מִכַּסְפּוֹ עֲבוּר הָאַבְרֵכִים שֶׁבָּעִיר הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וְהִרְחִיב עִמּוֹ דִּבּוּר וְשִׂיחַ עַל הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּדָּבָר, וְהִזְכִּיר לוֹ גַּם אֶת דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַנַּ"ל: "אָמַר הַקָּבָּ"ה: אִם אַתָּה מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלְּךָ". אַךְ הַלָּה לֹא הָיָה חָפֵץ בִּבְרָכָה וָתִרְחַק מִמֶּנּוּ, וְלֹא תָּרַם מִכַּסְפּוֹ כְּלָל, בִּטְעָנוֹת שָׁוְא שֶׁאֵין הוּא מַרְוִיחַ כָּל כָּךְ, וְאֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לִתְרֹם, עַד שֶׁמִּדְּבָרַיו הָיָה נִרְאֶה שֶׁכִּמְעַט צָרִיךְ לְרַחֵם עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת מַגְבִּית עֲבוּרוֹ. כְּשֶׁרָאָה כֵן הָרַב, עָזַבוֹ לְנַפְשׁוֹ וּפָנָה לַעֲשִׁירִים אֲחֵרִים הַחֲפֵצִים בַּבְּרָכָה וּבַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים טוֹבִים שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם עֲבוּר אוֹתָם אַבְרֵכִים, וְתָרְמוּ בְּעַיִן יָפָה, כְּיָד ה' הַטּוֹבָה עֲלֵיהֶם.

 

וְהִנֵּה לְמָחֳרָת לֵיל הַסֵּדֶר בְּבָקְרוֹ שֶׁל הַחַג, רָאָה הָרַב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶת מְיוּדָעֵנוּ הַנַּ"ל בְּצַעַר גָּדוֹל וּפָנָיו נְפוּלוֹת. נִגַּשׁ אֵלָיו הָרַב וּשְׁאַלוֹ, "מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים הַיּוֹם"? אָמַר לוֹ: דַּע לְךָ כְּבוֹד הָרַב, אֶמֶשׁ הִגַּעְתִּי לַבַּיִת לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי עַרְבִית בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהָיָה הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְלֵיל הַסֵּדֶר, עִם הַמַּצּוֹת וְהַיַּיִן וְהַחֲרֹסֶת כִּבְכָל בַּיִת בְּיִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה פָּנִיתִי לִבְנִי בִּשְׁאֵלָה, מַדּוּעַ לֹא בָּאתֶם לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת תְּפִלַּת הַחַג? אַךְ הֵם בְּכַעֲסָם, צָעֲקוּ עָלַי, מִי אַתָּה כִּי תֹּאמַר לָנוּ לָבוֹא לְהִתְפַּלֵּל, וְלָקְחוּ אוֹתִי וְהוֹצִיאוּנִי הַחוּצָהּ לַחֲצַר הַבַּיִת, וְנָעֲלוּ אֶת הַדֶּלֶת, וְשָׁם נִשְׁאַרְתִּי כָּל הַלַּיְלָה, לְלֹא עֲרִיכַת הַסֵּדֶר, לֹא אַרְבַּע כּוֹסוֹת, לֹא מַצּוֹת וְלֹא כְּלוּם. וְהֵם יָשְׁבוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְזָלְלוּ.

 

אָמַר לוֹ הָרַב, מָה אֹמַר לְךָ, צַר לִי מְאֹד עָלֶיךָ, הֲלוֹא זֶה הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ, "אָמַר הַקָּבָּ"ה: אִם אַתָּה מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְשַׁמֵּחַ אֶת שֶׁלְּךָ". אַתָּה לֹא חָפַצְתָּ לְשַׁמֵּחַ אֶת הָאַרְבָּעָה שֶׁל הַקָּבָּ"ה, אַף אוֹתְךָ לֹא שִׁמַּח הַקָּבָּ"ה, בַּלַּיְלָה הֲכִי יָקָר וְשָׂמֵחַ לְעַם יִשְׂרָאֵל.

 

הנשמע כדבר הזה?!

ועתה אשיחה גם אני וירווח לי: מעשה שהיה, כאשר פנו אלינו מטעם ארגון ענק המקרב את בנות ישראל לאבינו שבשמים, ומסתופפות שם בנות מבתים שרבות מהן לא זכו עדיין שהוריהן ישמרו תורה ומצוות כראוי, והם מזכים אותן ומפריחים את נשמתן לגדלן ולחנכן ברוח ישראל סבא, אשריהם ישראל, מי כעמך ישראל.

 

והנה פנו אלינו הארגון הנ"ל וביקשו מאיתנו כמות גדולה כ-2,000 חוברות "חג הפסח בהלכה ובאגדה", כדי לתת לבנות שתלמדנה ותבאנה לביתן לחג כשהן מוכנות כיאות, גם בהלכה וגם באגדה, ובפרט שמשפחות רבות מהן לא יודעות איך לעשות את החג כדת וכהלכה, אם בהכשר הכלים, וההכנות לחג, וקיום המצוות הרבות שבחג. או אז פניתי ליהודי יקר שברוך השם משכורתו יפה מאוד מאוד, ואף אשתו עובדת בעבודה מכובדת מאוד, באופן שמשכורתם יחד עולה לערך כ-30,000 שקל לחודש. ובקשתי ממנו אם יואיל בטובו להשתתף איתנו במצוה הגדולה והחשובה הזאת. אך לצערי הרב, כדרכו של היצר, הוא התחיל מיד בסיפורים הידועים שהמצב לא פשוט וכו' וכו', ואף שהצעתי בפניו שיפרוס את התרומה לתשלומים, הוא אמר שכבר יש לו הוראות קבע וכו' וכו'. בסיכומם של דברים, הוא אמר שישאל את אשתו, ויתן לי תשובה. משראיתי שהתשובה מתמהמהת לבוא, התקשרתי אליו, ואז הוא אמר, שאשתו אמרה שיש להם כבר מספיק הוראות קבע, והם לא יכולים. לשאלתי בעדינות, כמה הוראות קבע יש לכם? היה המענה 3 הוראות קבע, שכל אחת 100 שקלים לחודש!!!

 

השמעתם!? נתינת צדקה של 300 שקל לחודש – כנגד 30,000 שקל לחודש.

 

אמרתי בבדיחותא, אתה זוכה לתת "תרומה" שקדושתה ומעלתה יותר מ"מעשר". והבהרתי את דברי: הלוא המעשר הוא אחד מתוך עשר, ואין המעשר קדוש. ואילו ה"תרומה" היא אחד ממאה, והתרומה היא קודש. אם כן אתה זוכה לתת תרומה שהיא אחד ממאה של 30,000, דהיינו 300 שקלים.

 

כן אחי ורעי היקרים האהובים והצדיקים, לצערנו הרב אלו הם פני הדברים. ואין כוונתי חלילה ללעוג למתנהגים בדרך זו, אלא מרחמנותי עליהם, אני כותב את הדברים, כדי שלפחות אחרים לא יתנהגו כן. כי לפעמים גם אנחנו מתנהגים כך או בערך כך, מבלי לתת את הדעת כיאות למעשינו. וכבר אמר החכם מכל האדם (משלי טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין".

 

ועיין בספר החינוך (מצוה תפ) שכתב: כל מבין דרכי התורה, ומשיג לדעת אפילו מעט בחן ערכה, ידע בבירור, כי המפזר מממונו אל הצריכים, נוסף לו עוד. אבל החוסך ממונו מצדקה, אך למחסור. כי השם ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליו. ומידת הכילות מחיצה של ברזל בינה ובין הברכה. והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ישמע חכם ויוסף לקח.

 

הַהֲכָנוֹת לְלֵיל הַסֵּדֶר

לא ברגע האחרון

על כָּל אָדָם להכִין מִבְּעוֹד מוֹעֵד אֶת כָּל הַנִּצְרָך לַעֲרִיכַת הַסֵּדֶר כְּמִשְׁפָּטוֹ: יַיִן [אַרְבַּע כּוֹסוֹת לְכָל אֶחָד]. מַצּוֹת שְׁמוּרוֹת עֲבוֹדַת יָד [כְּ-100 גְּרָם לְכָל אֶחָד]. עֲלֵי כַּרְפַּס – סֶלֶרִי [קְצָת לְכָל אֶחָד]. מַיִם עִם מִיץ לִימוֹן, אוֹ מֵי מֶלַח, אוֹ חֹמֶץ לְטִבּוּל הַכַּרְפַּס. מָרוֹר – חַסָּה [54 גְּרָם לְכָל אֶחָד]. חֲרֹסֶת. זְרוֹעַ [בָּשָׂר אוֹ עוֹף, צָלוּי אוֹ מְבֻשָּׁל לְקַעֲרַת לֵיל הַסֵּדֶר. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לָקַחַת זְרוֹעַ, עַל שֵׁם הַפָּסוּק (דברים כו ח): "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה". וְאִם לֹא מָצָא זְרוֹעַ, יִקַּח כָּנָף עוֹף, עַל שֵׁם הַפָּסוּק (שמות יט ד): "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי"]. בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת. סְעוּדַה מְשֻׁבַּחַת. קְצָת שׁוֹקוֹלָד וּמַמְתַּקִּים לְעוֹרֵר אֶת הַיְלָדִים, וְהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח לְכָל אֶחָד וְאַחַת מֵהַמִּשְׁתַּתְּפִים.

 

הָסִירוּ מִכְשׁוֹל

יַקְפִּיד לִקְנוֹת כַרְפַּס וְחַסָּה לַמָּרוֹר, מִגִּדּוּל מְיֻחָד שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ תּוֹלָעִים. כִּי אֲכִילַת תּוֹלָעִים חֲמוּרָה מְאֹד יוֹתֵר מִכָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וַאֲכִילַת תּוֹלַעַת אַחַת חֲמוּרָה כְּחָמֵשׁ חֲתִיכוֹת שֶׁל חֲזִיר! (כמבואר בחוברת כשרות המטבח) וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא הִשִּׂיג מִגִּדּוּל מְיֻחָד, יִתְלֹשׁ אֶת כָּל עֲלֵי הַחַסָּה הַיְרֻקִּים וְיִזְרְקֵם, וְיֹאכַל רַק אֶת הַקֶּלַח הַלָּבָן לְאַחַר בְּדִיקָה קַפְּדָנִית וִיסוֹדִית, כֵּיוָן שֶׁהַקֶּלַח קַל יוֹתֵר לִבְדִיקָה. (צה)

 

 

הַתּוֹלַעִים שֶׁל הַחַסָּה…

מַעֲשֶׂה בְּרַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים, שֶׁרָאָה אִשָּׁה אַחַת קוֹנָה כַּמּוּת גְּדוֹלָה שֶׁל חַסָּה לִבְנֵי בֵּיתָהּ לְחַג הַפֶּסַח. שְׁאַלָהּ הָרַב: כֵּיצַד אַתְּ מַכְשִׁירָה אֶת הַחַסָּה? הֵשִׁיבָה הָאִשָּׁה: שׁוֹטֶפֶת אֲנִי אֶת הַחַסָּה הֵיטֵב הֵיטֵב בְּמַיִם. שְׁאַלָהּ הָרַב: הֲתֵדְעִי כַּמָּה שְׂעָרוֹת יֵשׁ בְּרֹאשֵׁךְ? נִדְהֲמָה הָאִשָּׁה מִן הַשְּׁאֵלָה הַמּוּזָרָה, וְכַמּוּבָן לֹא יָדְעָה לְהָשִׁיב. אָמַר לָהּ הָרַב: דְּעִי לָךְ בִּתִּי, הֶעָווֹנוֹת שֶׁאַתְּ מַחְטִיאָה אֶת בְּנֵי בֵּיתֵךְ בַּאֲכִילַת עָלֵי הַחַסָּה הַלָּלוּ, רַבִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַשְּׂעָרוֹת שֶׁבְּרֹאשֵׁךְ…! עַל כֵּן, שִׁמְעִי נָא לַעֲצָתִי, תַּשְׁלִיכִי אֶת הֶעָלִים הַיְרֻקִּים שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לְבָדְקָם, וְתַשְׁאִירִי רַק אֶת הַקְּלַחִים הַלְּבָנִים, כִּי בָּהֶם נִרְאִים הַתּוֹלַעִים, וְהַבְּדִיקָה קַלָּה יוֹתֵר. (בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו)

 

כַּיּוֹצֵא בָּזֶה סִפֵּר מָרָן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל: בִּהְיוֹתִי גָּר בִּרְחוֹב אֶלְקָנָה בִּירוּשָׁלַיִם, רָאִיתִי אֶת שְׁכֵנִי מֵכִין חַסָּה לְלֵיל פֶּסַח. שְׁאַלְתִּיו, כֵּיצַד הוּא מְנַקֶּה אֶת הַחַסָּה מֵהַתּוֹלַעִים? הֱשִׁיבַנִי, כִּי הוּא שׁוֹטֵף אוֹתָם תַּחַת הַבֶּרֶז בְּזֶרֶם חָזָק מְאֹד, וְכָל הַתּוֹלַעִים בּוֹרְחִים! בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיָּבִיא לִי אֶת הַחַסָּה הַבְּדוּקָה, וְכֵן יָבִיא לִי סָדִין לָבָן. שַׂמְתִּי אֶת הַחַסָּה בְּתוֹךְ הַסָּדִין תַּחַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וְאַחַר שָׁעָה רָאִינוּ עַל הַסָּדִין הַרְבֵּה תּוֹלַעִים יְרֻקּוֹת מִתְהַלְּכוֹת בּוֹ, וְהָיָה יָכוֹל לְהִכָּשֵׁל בָּהֶן חֲלִילָה בַּאֲכִילָתוֹ! וְעַל כֵּן יְעַצְתִּיו לִתְלֹשׁ אֶת עָלֵי הַחַסָּה, וּלְהַשְׁאִיר אֶת הַקְּלַחִים בִּלְבַד וּלְבָדְקָם הֵיטֵב, וְכָךְ יִנָּצֵל מֵחֲשָׁשׁ אִסּוּר. (חוברת "כשרות המטבח בהלכה ובאגדה")

 

 

בָּשָׂר לְפֶסַח

אָסוּר לוֹמַר: בָּשָׂר זֶה אוֹ זְרוֹעַ זֶה 'לְפֶסַח', שֶׁנִּרְאֶה שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְקָרְבַּן פֶּסַח, וַהֲרֵיהוּ כְּאוֹכֵל בְּשַׂר קָדָשִׁים חוּץ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא יֹאמַר: בָּשָׂר זֶה 'לְיוֹם טוֹב'. וְנָהֲגוּ לְהִזָּהֵר בָּזֶה גַּם בְּעוֹפוֹת וְדָגִים. (ריז)

 

גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת

לְבַד מִכָּל הַהֲכָנוֹת הַנַּ"ל, יֶשְׁנָהּ הֲכָנָה עִקָּרִית וַחֲשׁוּבָה מְאֹד, שֶׁהִיא גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל כָּל הַלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, הִיא מִצְוַת "מַגִּיד", שֶׁנֶּאֱמָר (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר". וְיֵשׁ לְקַיְּמָהּ כַּהֲלָכָה בְּהִדּוּר רַב וּלְסַפֵּר לִבְנֵי הַבַּיִת עַל שִׁעְבּוּד אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, וְהֵיאַךְ הַקַּבָּ"ה הִצִּילָם וְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם. עַל כֵּן, עַל כָּל אָב מִשְׁפָּחָה וְעוֹרֵךְ הַסֵּדֶר לְהָכִין אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה יָמִים קֹדֶם הֶחָג בְּסִפּוּר עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת, כַּמְּבֹאָר לְעֵיל בְּ"שַׁעַר הָאַגָּדָה", וְלֹא יִסְתַּפֵּק בִּקְרִיאַת "הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח" בִּלְבַד.

 

 

לֵיל הַסֵּדֶר שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ

רָגִיל הָיָה מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל לְסַפֵּר מִדֵּי שָׁנָה קֹדֶם חַג הַפֶּסַח אֶת הַמַּעֲשֵׂה דִּלְהַלָּן, כְּדֵי לְשַׁמֵּחַ אֶת הַצִּבּוּר בִּדְּרָשׁוֹתָיו כְּדַרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ.

 

מַעֲשֶׂה בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁלֹּא יָדַע הֵיאַךְ עוֹרְכִים אֶת לֵיל הַסֵּדֶר, פָּנָה אֶל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: לְכִי בְּבַקָּשָׁה אֶל חֲבֵרִי הַשָּׁכֵן וְתִרְאִי כֵּיצַד הוּא עוֹרֵךְ אֶת הַסֵּדֶר, וְכָךְ נַעֲשֶׂה אֲנַחְנוּ. הָלְכָה הָאִשָּׁה וְהֵצִיצָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן, וְהִנֵּה – בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הַשָּׁכֵן, שֶׁאַף הוּא הָיָה עַם הָאָרֶץ כַּחֲבֵרוֹ, כַּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, וְהֵחֵל לִצְעֹק עָלֶיהָ, עַד כְּדֵי שֶׁעָלָה זַעֲמוֹ וְהִכָּה אוֹתָהּ בְּמַטְאֲטֵא. נִבְהֲלָה הָאִשָּׁה מְאֹד, בְּחָשְׁבָהּ שֶׁכָּךְ הַמִּצְוָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר לְהַכּוֹת אֶת הָאִשָּׁה. מֵחֲמַת כֵּן, חָשְׁשָׁה לַחֲזֹר לְבֵיתָהּ, אַךְ בְּלֵית בְּרֵרָה נִכְנְסָה לַבַּיִת וְעָמְדָה בַּצַּד בִּשְׁתִיקָה וְלֹא דִּבְּרָה מְאוּמָה. שָׁאַל אוֹתָהּ בַּעֲלָהּ: "תַּגִּידִי מָה רָאִית?", וְהִיא אֵינָהּ עוֹנָה לוֹ. שׁוּב שְׁאַלָהּ: "תַּגִּידִי מָה רָאִית?", וְהִיא אֵינָהּ עוֹנָה לוֹ. מֵחֲמַת כַּעֲסוֹ הֵחֵל לִצְעֹק עָלֶיהָ: "נוּ, כְּבַר תַּגִּידִי מָה רָאִית?!" כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִיא אֵינָהּ עוֹנָה לוֹ, לָקַח אֶת הַמַּטְאֲטֵא וְהֵחֵל לְהַכּוֹתָהּ. אוֹ אָז אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: "הֲלֹא אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹשִׂים לֵיל הַסֵּדֶר, אִם כֵּן לָמָּה שָׁלַחְתָּ אוֹתִי לַחֲבֶרְךָ?!"

 

 

 

 הֲכָנַת הַמַּצּוֹת

מַצּוֹת שְׁמוּרָה

מַצּוֹת הַחוֹבָה שֶׁאוֹכְלִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר נִקְרָאוֹת "מַצּוֹת מִצְוָה". וְחָשׁוּב מְאֹד מְאֹד שֶׁתִּהְיֶינָה מִמַּצּוֹת "שְׁמוּרָה" מִשְּׁעַת קְצִירָה, וְשֶׁתֵּעָשֶׂינָה בַּעֲבוֹדַת יָד בְּכַוָּנָה "לְשֵׁם מַצַּת מִצְוָה". וּבִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּשֶׁלֹּא הִשִּׂיג מַצָּה שְׁמוּרָה עֲבוֹדַת יָד, יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בְּמַצּוֹת מְכוֹנָה רְגִילוֹת שֶׁאֵינָן שְׁמוּרוֹת מִשְּׁעַת קְצִירָה. (ריח, עו, עח)

 

מַצּוֹת מִצְוָה – שְׁמוּרָה

יֵשׁ לְהַבְהִיר שֶׁכֹּל זֶה מְדֻבָּר לְצֹרֶךְ "מַצּוֹת מִצְוָה" שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶן יְדֵי חוֹבָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר, אֲבָל שְׁאַר הַמַּצּוֹת שֶׁאוֹכְלִים בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הֶחָג, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל לְכַתְּחִלָּה אֶת מַצּוֹת הַמְּכוֹנָה הַמְצוּיוֹת כַּיּוֹם שֶׁאֵינָן שְׁמוּרוֹת מִשְּׁעַת קְצִירָה. וְהַמְּלַמֵּד בָּרַבִּים שֶׁצְּרִיכִים לֶאֱכֹל בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח רַק מַצּוֹת שְׁמוּרָה, הֲרֵי זוֹ הוֹרָאָה שֶׁהִיא נֶגֶד הַתַּלְמוּד וְכָל רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין.

כָּתַב הַטּוּר (סימן תנג): כָּתַב הָרִי"ף, צָרִיךְ לִשְׁמֹר חִטִּים שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶן יְדֵי מַצָּה בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן מִשְּׁעַת קְצִירָה שֶׁלֹּא יָבוֹא עֲלֵיהֶן מַיִם. וְהָרֹא"שׁ כָּתַב שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא מִשְּׁעַת טְחִינָה, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ, נוֹהֲגִים בְּאַשְׁכְּנָז וּבְצָרְפַת לְשָׁמְרָן מִשְּׁעַת טְחִינָה, לְפִי שֶׁאָז מְקָרְבִים אוֹתָן אֶל הַמַּיִם שֶׁטּוֹחֲנִים בְּרֵיחַיִים שֶׁל מַיִם, [ולכן כשטוחנים בריחיים של רוח או יד, אין צריך גם אז שמירה, כי אם מלישה והלאה, אם לא שרגילים לרחוץ שם את החיטים (משנ"ב שער הציון ס"ק לג)]. וְכֵן כָּתַב בַּשְּׁאִילְתוֹת. וְכָתַב מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף, וְלִכְאוֹרָה נִרְאֶה מִדַּעַת הָרִי"ף וְהָרַמְבָּ"ם שֶׁשִּׁמּוּר הַמַּצּוֹת מִשְּׁעַת קְצִירָה הוּא מְעַכֵּב. אֶלָּא שֶׁהָרָ"ן כָּתַב עַל דִּבְרֵי הָרִי"ף, וַדַּאי שֶׁלְּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר עָדִיף כֵּן יוֹתֵר, אוּלָם אֶפְשָׁר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה כֵּן אֶלָּא שֶׁלָּקַח קֶמַח מִן הַשּׁוּק וּשְׁמָרָהּ לְשֵׁם מַצָּה, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב גָּאוֹן אֶחָד שֶׁבִּשְׁעַת הַדְּחָק מֻתָּר לָקַחַת קֶמַח מִן הַשּׁוּק, וְיוֹצְאִים בּוֹ יְדֵי חוֹבַת מַצָּה בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, אך לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ שִׁמּוּר משעת טחינה. [וכן כתב רש"י (חולין ז ע"א): "ושמרתם את המצות", מתחילת טחינה והרקדה, צריך שימור לשם מצה.] וְכָתַב הָרֹא"שׁ, רָבָא הָיָה מַחְמִּיר עַל עַצְמוֹ לִשְׁמֹר מַצָּה שֶׁל מִצְוָה מִשְּׁעַת קְצִירָה. וְנִרְאֶה שֶׁחֻמְרָה בְּעַלְמָא הִיא, מִמָּה שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (פסחים מ סע"א) עַל בְּנוֹ שֶׁל רָבִינָא שֶׁאִמּוֹ הָיְתָה אוֹסֶפֶת לוֹ חִטִּים מִתְּחִלַּת הַקָּצִיר, וְעוֹשָׂה לָהֶן שִׁמּוּר, וּמַצְנִיעָה אוֹתָן לְצֹרֶךְ הַפֶּסַח. וּמַשְׁמָע שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הָיָה מַחְמִיר בָּזֶה, וְכָל שְׁאַר הַחֲכָמִים לֹא נָהֲגוּ כֵּן. וְכֵן מִמָּה שֶׁאָמַר רַב הוּנָא בַּגְּמָרָא (שם): בְּצֵקוֹת שֶׁל נָכְרִים אָדָם מְמַלֵּא כֶּרְסוֹ מֵהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא עָשָׂה לָהּ שִׁמּוּר מִשְּׁעַת לִישָׁה. מַשְׁמָע שֶׁאִם לָקַח קֶמַח מִן הַגּוֹי וְלָשׁ אוֹתוֹ, אֵין צָרִיךְ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה. וְנָהֲגוּ בְּאַשְׁכְּנָז וּבְצָרְפַת לְשָׁמְרָן מִשְּׁעַת טְחִינָה. ע"כ. וְסִיֵּם מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף: וְכָל מָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁצָּרִיךְ שִׁמּוּר, הוּא דַּוְקָא בְּמַצָּה שֶׁל מִצְוָה, אֲבָל שְׁאַר מַצָּה שֶׁאָדָם אוֹכֵל בַּפֶּסַח, לֹא צָרִיךְ שִׁמּוּר לְשֵׁם מַצָּה כְּלָל. וְכֵן כָּתְבוּ הָרָ"ן וְהָרַב הַמַּגִּיד, וְכֵן מְדֻיָּק מִלְּשׁוֹן הַטּוּר שֶׁכָּתַב בְּשֵׁם הָרִי"ף שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹר הַחִטִּים שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶן יְדֵי מַצָּה. וכן דעת רבים רבים מהראשונים כמבואר בשו"ת יביע אומר (חלק יא או"ח סימן מד). וכתב המגיד משנה (הל' חמץ ומצה פ"ה ה"ט): המנהג הפשוט ידוע, שמשמרים המצה משעת קצירה למצה של מצוה, ושאר הימים אוכלים מפת שמשמרים אותו מחימוץ משעת לישה.

 

וּבֶאֱמֶת, שֶׁאֲפִלּוּ לְמַצּוֹת מִצְוָה שֶׁל לֵיל הַסֵּדֶר, רַבּוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁכָּתְבוּ שֶׁמַּצָּה שְׁמוּרָה מִשְּׁעַת קְצִירָה הִיא לְהִדּוּר בִּלְבַד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַמֵּאִירִי שֶׁאֵין סֶרֶךְ חוֹבָה לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּר לְשֵׁם מִצְוָה מִשְּׁעַת קְצִירָה, וְזוֹ רַק לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְזוּ לְשׁוֹן מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תנג ס"ד): הַחִטִּים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶן 'מַצַּת מִצְוָה', טוֹב לְשָׁמְרָן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַיִם מִשְּׁעַת קְצִירָה, וּלְפָחוֹת מִשְּׁעַת טְחִינָה, וּבִשְׁעַת הַדְּחָק מֻתָּר לִיקַח קֶמַח מִן הַשּׁוּק. ע"כ. וְכָתַב הַבָּאֵר הֵיטֵב: "מַשְׁמַע דַּוְקָא מַצַּת מִצְוָה צָרִיךְ שִׁמּוּר, אֲבָל שְׁאַר מַצּוֹת אֵין צָרִיךְ שִׁמּוּר כְּלָל, וּמֻתָּר לָקַחַת קֶמַח מֵהַשּׁוּק אֲפִלּוּ בְּלֹא דֹּחַק, וַאֲפִלּוּ שִׁמּוּר שֶׁל לִישָׁה וַאֲפִיָּה לֹא צָרִיךְ, כַּמְבֹאָר בַּשָּׁ"ס וּבַפּוֹסְקִים. מִיהוּ כָּל זֶה מִן הַדִּין, אָכֵן יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּר בְּכָל הַמַּצּוֹת מִשְּׁעַת טְחִינָה וּלְפָחוֹת מִשְּׁעַת לִישָׁה". גַּם בְּסִימָן תע"ז (ס"ב) כָּתַב מָרָן: "בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ" לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּר לַמַּצַּת מִצְוָה מִשְּׁעַת קְצִירָה… וּמְבֹאָר שֶׁחָלוּק הָיָה הַדָּבָר בְּמִנְהָג הַמְּקוֹמוֹת. וְכָתַב הַנּוֹדָע בִּיהוּדָה, "וּמִנְהָגָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל פּוֹלִין וְאַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁשׁ לֶאֱכֹל שְׁמוּרָה מִשְּׁעַת קְצִירָה אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן אֶלָּא הַמְהַדְּרִים מִן הַמְהַדְּרִים, וְכֵן דַּעַת הָרַמְבָּ"ם וְהָרֹא"ש וְהַרְבֶּה גְּדוֹלִים מְקִלִּים, וּבִדְרַבָּנָן שׁוֹמְעִים לְהָקֵל". ע"כ.

 

וְאָמְנָם, בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם מְצוּיוֹת בְּשֶׁפַע מַצּוֹת שְׁמוּרוֹת, וְכֻלָּם נִזְהָרִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר לְכַתְּחִילָה לֶאֱכֹל "מַצּוֹת מִצְוָה" שְׁמוּרָה עֲבוֹדַת יָד, אַךְ לְבַד מִמַּצּוֹת מִצְוָה אֵלּוּ, רַשַּׁאי כָּל אָדָם לְכַתְּחִילָה לֶאֱכֹל מִמַּצּוֹת מְכוֹנָה הָרְגִילוֹת לְלֹא חֲשָׁשׁ כְּלָל וְעִקָּר, וְאֵין בָּזֶה שׁוּם זִלְזוּל בַּמִּצְווֹת. וְעַיֵּין בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה שֶׁכָּתַב, "יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁכָּל הַמַּצָּה שֶׁאוֹכֵל בַּפֶּסַח תִּהְיֶה שְׁמוּרָה מִשְׁעַת קְצִירָה, וְאֵין בָּזֶה לֹא מִשּׁוּם יוּהֲרָה, וְלֹא מִשּׁוּם מַחֲלֹקֶת, וְלֹא מִשּׁוּם לֹא תִּתְגּוֹדְדוּ". וְהַפְּרִי חָדָשׁ כָּתַב: "הַנוֹהֵג לֶאֱכוֹל מַצָּה כָּל הַפֶּסַח מִשְּׁעַת קְצִירָה מִלְּתָא יְתִירְתָא הוּא דְּעָבִיד [דָּבָר מְיֻתָּר הוּא עוֹשֶׂה], וְאִם רוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִמַצָּה שֶׁאֵינָה שְׁמוּרָה מִשְּׁעַת קְצִירָה בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח חוּץ מִלַּילָה הָרִאשׁוֹנָה, אֵין צָרִיךְ הֲתָרָה". וְאָמְנָם לַהֲלָכָה הָיָה מָקוֹם לְהַצְרִיךְ הַתָּרָה, אַךְ אִם עָשָׂה הַתָּרָה בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינוֹ חַיָּב לַעֲשׂוֹת הַתָּרָה עַל מִנְהָגוֹ זֶה.

 

וזו לשון המשנה ברורה (סימן תנג ס"ד באור הלכה ד"ה טוב): בשם הגר"א הביאו שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור משעת קצירה, והוא היה נזהר בזה כל ימי הפסח, ומטעם שמא ירד עליהם מים במחובר לאחר שנתייבש התבואה. ע"כ. ומבואר שהגר"א היה נזהר בזה לעצמו, ולא הזכיר שגם אחרים יעשו כן, ואם כן מנין לנו לחייב את כולם להדר בזה?!

 

וּבֶאֱמֶת כִּי עַד לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים, לֹא הָיוּ מְצוּיוֹת כָּל כָּךְ מַצּוֹת מְכוֹנָה שְׁמוּרוֹת, וְהָיוּ מוֹכְרִים אוֹתָן בַּאֲרִיזוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל ק"ג 1 בִּלְבַד, וְרֹב כְּכָל הַצִּבּוּר וּבְנֵי הַתּוֹרָה אָכְלוּ מַצּוֹת מְכוֹנָה לֹא שְׁמוּרוֹת. צֵא וּרְאֵה מָה שֶׁסִּפְּרוּ בַּגְּמָרָא (מסכת יומא עט ע"ב, ומסכת סוכה כו ע"ב) עַל הַתַּנָּאִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁאָכְלוּ מַשֶּׁהוּ חוּץ לַסֻּכָּה. וְכָתַב הָרָ"ן: מַעֲשֶׂה זֶה בָּא לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאִם רָצָה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ בְּכָךְ, רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁלֹּא מְדַקְדֵּק בַּמִּצְווֹת (בית יוסף תרלט). וְכָּתַב עוֹד הָרָ"ן, וּמָה שֶׁכָּתַב הָרִי"ף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל שְׁמוּאֵל, לְלַמֵּד שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, מִדָּת חֲסִידוּת הִיא לוֹ, וְלֹא תֹּאמַר שֶׁחֲסִידוּת שֶׁל שְׁטוּת הִיא, כֵּיוָן שֶׁמָּצָאנוּ שֶׁשְּׁמוּאֵל הֶחְמִיר עַל עַצְמוֹ (בית יוסף יורה דעה סימן קפה). עַל כֵּן, הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר לְעַצְמוֹ בִּלְבַד וְלֶאֱכֹל מַצּוֹת שְׁמוּרָה כָּל יְמֵי הַחַג, רַשַּׁאי וְקָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ, אֲבָל לְלַמֵּד בָּרַבִּים שֶׁצְּרִיכִים לֶאֱכֹל בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח רַק מַצּוֹת שְׁמוּרָה, הֲרֵי זוֹ הוֹרָאָה שֶׁהִיא נֶגֶד הַתַּלְמוּד וְכָל רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב מָרָן הַחִידָ"א: "אַף שֶׁכָּל אֶחָד מַחְמִיר לְעַצְמוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, אֶת צְנוּעִים חָכְמָה לְהַחְמִיר בְּבֵיתוֹ וּבְחוֹמוֹתָיו. וְכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, יִתְחַמֵּק מִלְּגַלּוֹת מִסְתּוֹרָיו לִבְנֵי אָדָם. וְאִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, יוֹרֶה עַל פִּי הַדִּין דַּוְקָא". וְכָתַב הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פָלָאגִ'י: הַמַּחְמִיר לַאֲחֵרִים נֶגֶד פְּסַק מָרָן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁמְּאַבֵּד מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

 

וּכְבָר לִפְנֵי 40 שָׁנָה, הָיוּ כַּמָּה שֶׁהוֹצִיאוּ שֵׁם רַע עַל אַחַת הַמַּאֲפִיוֹת שֶׁל מַצּוֹת מְכוֹנָה לֹא שְׁמוּרוֹת, וְהָלַךְ לְבַקֵּר שָׁם מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף יַחַד עִם הַגָּאוֹנים רַבִּי בֶּן צִיּוֹן אַבָּא שָׁאוּל, ורבי בצלאל זולטי ועוד, וּכְשֶׁיָּצְאוּ מֵהַמַּאֲפִיָּה שִׁבְּחוּ וּפִרְסְמוּ בָּרַבִּים שֶׁהַמַּצּוֹת מְהֻדָּרוֹת לְלֹא חֲשָׁשׁ, וְסָתְמוּ אֶת פִּיּוֹת הַמְקַטְרְגִים. וְכֵן הָיָה מִנְהָגָם שֶׁל מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל וְעוֹד גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֶשֶׁךְ עֶשְׂרוֹת שָׁנִים לֶאֱכֹל "מַצּוֹת יְהוּדָה" הַמְפֻרְסָמוֹת אַף שֶׁאֵינָן "מַצָּה שְׁמוּרָה". ואף שבבית מרן זצוק"ל היו אוכלים בשנים האחרונות מצות שמורה, זאת משום שהיו אוכלים מצות של בד"ץ "בית יוסף" שהן שמורות. ואמר לי אחד מבאי ביתו של מרן, שמרן עצמו היה אוכל מצות דקות ביותר ששכנו האשכנזי היה אופה במיוחד לכבודו.

 

אך גם בשנים אלו, מעולם לא אמר לציבור להחמיר בזה, ולא הזכיר אפילו שיש מנהג כזה. ואדרבה להיפך, מִי שֶׁהָיָה מָצוּי בְּשִׁעוּרָיו שֶׁל מָרָן זצוק"ל, שָׁמַע כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים אֶת דְּבָרָיו בָּזֶה, ומעולם לא אמר שאדם ישתדל להחמיר בכל ימי הפסח לאכול שמורה. וכמו שמבואר גם בדבריו בשו"ת יביע אומר (חלק יא או"ח סימן מד) שהמחמירים בזה, אינו אלא מנהג של חסידות ופרישות. עי"ש.

 

לְהַלָּן מלל מִשִּׁעוּר שֶׁמָּסַר מָרָן זַצַ"ל, לאחר שביאר בְּטוּב טַעַם וָדַעַת את ההלכה אם חמץ בפסח חוזר וניעור או לא, אָמַר מָרָן כְּדִלְהַלָּן, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה מִלָּה בְּמִלָּה: "לכן, חבל ללכת לבזבז כספים ללא טעם ללא ריח, במקום זה שיתן את זה לצדקה, זה הרבה יותר טוב. מי שרוצה לעשות חומרות על עצמו, בבקשה, יבושם לו. אנחנו מדברים מצד ההלכה, אין לנו שום יסוד להחמיר במצות מסוימות נגד מצות אחרות. כל המצות כולן הן בסדר, כולן בחזקת כשרות, הכל כשרים, ואין בהן שום חשש, ואין להם שום נפתל ועיקש". עכ"ל.

 

ובשיעור אחר אמר כדלהלן: [המעוניינים לקבל שיעורים אלו, ישלחו בקשה במייל.] "כל המצות הן בהחלט הן כשרות, רק שיש עליהן פיקוח, יש עליהם השגחה מצד הרבנות, זה לא משנה מאיזה רבנות, עד אחד נאמן באיסורים, רק אם אדם כשר מעיד, זה גם כן נאמן. לא צריך שתהיה דוקא רבנות רשמית, זה לא משנה כלל איזה רבנות. כל שיש פיקוח, אז זה בחזקה שזה בסדר. יש על כל פנים, כשיש רבנות משגיחה על הדבר הזה, זה ודאי שזה בסדר. מפני שיש אנשים מפקפקים, אולי מצות יהודה לא בסדר, אולי מצות ראשון לציון לא בסדר, אולי מצות אביב לא בסדר, אולי מצות ישראל לא בסדר. לוקחים, מהדרים ולוקחים להם מצות של הלפרין שזה אולי פי ארבע או פי חמש, אני לא יודע פי כמה וכמה זה, ואני לא יודע אם זה כל כך, זה דבר שהוא באמת חיוני ודבר שהוא נחוץ. זה לא נחוץ ולא חיוני, ולא שום דבר. כל המצות הן כשרות, "יאכלו ענוים וישבעו" ולא יחושו לשום דבר". עכ"ל.

 

 

אָכַל מַצָּה לֹא שְׁמוּרָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר לְמַעַן הַשָּׁלוֹם

עַל כָּל אָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי כַּעַס וְהַקְפָּדָה בִּשְׁבִיל שֶׁרוֹצֶה לְהַדֵּר, וַחֲבָל עַל כָּל הִדּוּרָיו אִם בָּא עַל יְדֵי כָּךְ לְכַעַס וְרִיב. וְכָתַב מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל בְּסִפְרוֹ "עָנָף עֵץ אָבוֹת" (עמוד מה): בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה לְשִׂמְחָתֵנוּ רַבּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הַשָּׁבִים בְּכָל לִבָּם לַתּוֹרָה וְלַמִּצְווֹת, אַךְ יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁהִקְצִינוּ מְאֹד, מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וּמִפְּנֵי חֹסֶר יְדִיעָתָם בַּתּוֹרָה, וְהִתְנַהֲגוּתָם בְּקִיצוֹנִיּוּת רַבָּה, גּוֹרְמִים לַהֲפָרַת הַשָּׁלוֹם בַּבַּיִת, וּבִפְרָט אֵלּוּ שֶׁאֵינָם לוֹמְדִים הֲלָכוֹת כַּדָּת, וּמִתְנַהֲגִים בְּחוּמְרוֹת יְתֵירוֹת. וְלֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ וְלֹא זוֹ הָעִיר. אֲשֶׁר עַל כֵּן אָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה: "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתְךָ, וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתְךָ, וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ", שֶׁרַק עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה וְהַהֲלָכָה יוּכְלוּ לְכַלְכֵּל דִּבְרֵיהֶם בְּמִשְׁפָּט, וְיִחְיוּ בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר.

 

וּמַעֲשֶׂה בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁבָּא אַחַר יְמֵי הַפֶּסַח לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל הָרַב הַקָּדוֹשׁ  רַבִּי אַבְרָהָם יְהוֹשֻׁעַ הֶעשִׁיל מֵאַפְּטָא. שָׁאַל אוֹתוֹ הָרַב: "מָה לְךָ כִּי תִּרְצֶה לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתְּךָ?" הֵשִׁיב הַבַּעַל: "הָאִשָּׁה הַזֹּאת הֶאֱכִילָה אוֹתִי בַּפֶּסַח מַצָּה שְׁרוּיָה בְּמַיִם, בְּנִגּוּד לְמָסֹרֶת אֲבוֹתַי!" צִוָּה הָרַב בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד לִקְרֹא לְאִשְׁתּוֹ הָרַבָּנִית, וּכְשֶׁבָּאָה, שָׁאַל אוֹתָהּ: "הַגִּידִי נָא לִי, אֵלּוּ מַצּוֹת הִנַּחְתְּ לְפָנַי בְּלֵיל הַסֵּדֶר?" הָרַבָּנִית הֶחֱרִישָׁה, כִּי יָרְאָה לְסַפֵּר, אָמַר לָהּ הָרַב: "אַל תִירְאִי, הַגִּידִי לִי אֶת הָאֱמֶת". עָנְתָה הָרַבָּנִית: "שַׂמְתִּי לְפָנֶיךָ מַצּוֹת פְּשׁוּטוֹת בִּלְתִּי שְׁמוּרוֹת, וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה: אֶת הַמַּצָּה הַשְּׁמוּרָה שֶׁנֶּאֶפְתָה בְּעֶרֶב פֶּסַח לְשֵׁם מִצְוָה, הִנַּחְתִּי בְּמַפָּה מְיֻחֶדֶת בָּאָרוֹן שֶׁבַּחֶדֶר, וּבִהְיוֹתִי טְרוּדָה בַּהֲכָנַת הַסֵּדֶר, בָּא אִישׁ עָנִי אֶחָד וְאָמַר לִי שֶׁאֵין לוֹ מַצָּה שְׁמוּרָה לְלֵיל הַסֵּדֶר, אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַמַּצָּה הַזֹּאת הֻכְנָה לְרַבֵּנוּ לְלֵיל הַסֵּדֶר, נָטַל אֶת הַמַּצָּה וְנָתַן אוֹתָהּ לֶעָנִי, וּבְבוֹאִי לָקַחַת אֶת הַמַּצָּה, נִדְהַמְתִּי בִּרְאוֹתִי שֶׁנִּלְקְחָה מִן הָאָרוֹן, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה לַעֲשׂוֹת, וְיָרֵאתִי לְסַפֵּר לְבַעֲלִי הַקָּדוֹשׁ. נִמְלַכְתִּי וְלָקַחְתִּי מַצָּה פְּשׁוּטָה וְהִנַחְתִּיהָ בְּתוֹךְ הַמַּפָּה, וְעָשִׂיתִי עַצְמִי כְּלֹא יוֹדַעַת דָּבָר מִכָּל הַנַּעֲשֶׂה, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ עָרַךְ אֶת הַסֵּדֶר עַל מַצָּה פְּשׁוּטָה זוֹ". אָז אָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ לְזֶה שֶׁבָּא לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ: "רְאֵה בְּנִי, אֲנִי אָכַלְתִּי מַצָּה פְּשׁוּטָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר, וְעָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי כְּלֹא יוֹדֵעַ וְלֹא מַרְגִּישׁ, לְמַעַן לֹא אָבוֹא לִידֵי כַּעַס וְהַקְפָּדָה, וְהַכֹּל לְמַעַן הַשָּׁלוֹם, וְאַתָּה בָּא לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתְּךָ בִּשְׁבִיל מִנְהָג שֶׁל מַצָּה שְׁרוּיָה, הֲרֵי אֵין זֶה מִן הַדִּין כְּלָל!" עָשָׂה הָרַב בֵּינֵיהֶם שָׁלוֹם, וְנִתְפַּיְּסוּ, וְהָלְכוּ לְבֵיתָם בְּשָׁלוֹם.

 

 

מַצּוֹת מִצְוָה – לְאַחַר חֲצוֹת

מַעֲלָה גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה מְאֹד מְאֹד לֶאֱפוֹת מַצּוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם [12:40 בְּשָׁעוֹן קַיִץ] לְצֹרֶךְ מַצּוֹת הַמִּצְוָה שֶׁאוֹכְלִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר, כִּי חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ. (תלמוד ירושלמי, רב האי גאון, רב יהודאי גאון, רב מתתיה, רש"י, רבנו תם, רבנו יחיאל, רבנו שמשון משאנץ, רבנו אליעזר הגדול, רבנו שמואל הכהן, רבנו יהודה הכהן, הראבי"ה, רבנו פרץ, הרא"ש, הטור, רבנו ירוחם ועוד)

כָּתַב רַבֵּנוּ הַטּוּר (סימן תנח) אֵין מַתְחִילִים לְהִתְעַסֵּק בַּמַּצּוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן עַד אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת [חֲצוֹת הַיּוֹם]. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָפָה מַצּוֹת קֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת, וּכְבָר בִּעֵר אֶת חֶמְצוֹ, וְאָסְרוּ רַבּוֹתֵינוּ הַמַּצָּה, כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה הִקִּישָׁה מַצָּה לְקָרְבַּן פֶּסַח, [שֶׁנֶּאֱמָר (שמות יב ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", וְכֵן נֶאֱמָר (דברים טז): "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ… שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי"], וְכֵיוָן שֶׁקָּרְבָּן הַפֶּסַח אֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אַף הַמַּצָּה אֵינָהּ נֶאֱפֵית אֶלָּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה. אֲבָל רַבֵּנוּ אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל וְרַבִּי שְׁמוּאֵל הַכֹּהֵן הִתִּירוּ לְאָכְלָהּ, אַךְ לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהִזָּהֵר, מִשּׁוּם שֶׁחֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ. וְאַחַר שֶׁהֶאֱרִיךְ וְהִרְחִיב מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף לָדוּן בְּדֵעוֹת הַפּוֹסְקִים אִם רַק מַצּוֹת מִצְוָה שֶׁאוֹכְלִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר, יֵשׁ לֶאֱפוֹתָן בְּעֶרֶב פֶּסַח אַחַר חֲצוֹת, אוֹ גַּם שְׁאַר הַמַּצּוֹת שֶׁאוֹכְלִים בִּשְׁאַר יְמֵי הַפֶּסַח, סִיֵּם וְכָתַב: "וְנָהֲגוּ כָּל הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לְהַתְחִיל לָלוּשׁ עַד אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג". ע"כ. גַּם הָרַמָ"א בְּדַרְכֵי מֹשֶׁה כָּתַב: "וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לָלוּשׁ מַצּוֹת שֶׁל מִצְוָה אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם שֶׁל אַרְבָּעָה עָשָׂר, אֲבָל שְׁאַר מַצּוֹת אוֹפִים קֹדֶם לָזֶה, וְלֹא רָאִיתִי שׁוּם חֲשָׁשׁ בְּדָבָר זֶה". ע"כ. וְכֵן כָּתַב מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, נוֹהֲגִים לָלוּשׁ מַצַּת מִצְוָה בְּעֶרֶב פֶּסַח אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת, שֶׁהוּא זְמַן הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח. וּבְעֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, יָלוּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת. ע"כ. לְאוֹר הָאָמוּר, בְּוַדַּאי שֶׁעַל כָּל אָדָם לְהִתְאַמֵּץ כְּמֵיטָב יְכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מַצּוֹת שֶׁנֶּאֱפוּ לְאַחַר חֲצוֹת, כִּי לְכָל הַדֵּעוֹת יֵשׁ בְּזֶה לְפָחוֹת מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. (עי' קסז)

 

לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמִּצְוָה

רָאוּי לְכָל אָדָם לְהִתְאַמֵּץ בְּעַצְמוֹ בַּ"אֲפִיַּת הַמַּצּוֹת", וּלְהִשְׁתַּתֵּף יַחַד עִם חֲבוּרַת אֲנָשִׁים יִרְאֵי שָׁמַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֶת כָּל הַכֵּלִים הַדְּרוּשִׁים לְכָךְ, וְיוֹדְעִים בְּאֹפֶן מַעֲשִׂי אֶת כָּל תַּהֲלִיךְ הֲכָנַת הַמַּצּוֹת, וּבְקִיאִים הֵיטֵב הֵיטֵב בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ: שְׁאִיבַת הַמַּיִם, לִינַת הַמַּיִם, כַּמּוּת הַמַּיִם, כַּמּוּת הַקֶּמַח, מְקוֹם הַלִּישָׁה, זְמַן וּמְקוֹם הָאֲפִיָּה, הַפְרָשַׁת הַחַלָּה וְעוֹד, כַּמְּבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ מִסִּימָן תנג עַד סִימָן תסא.

 

כָּתַב הַטּוּר (סימן תס): בַּעֲלֵי מַעֲשֶׂה וַחֲסִידִים, מַחְמִירִים עַל עַצְמָם כַּגְּאוֹנִים הַמַּחְמִירִים וְלָשִׁים בְּעַצְמָם וְאוֹפִים, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בַּגְּמָרָא (פסחים קטז ע"א) "לֶחֶם עֹנִי", מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי הוּא מַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה, אַף כָּאן הוּא מַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה. עַל כֵּן, מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲשִׂיַּית הַמַּצּוֹת וּבַאֲפִיָּתָן, וְכֵן הָיָה נוֹהֵג אֲדוֹנִי אָבִי הָרֹא"שׁ זַ"ל, וְהָיָה מִשְׁתַּדֵּל בָּהֶן וְעוֹמֵד עַל עֲשִׂיָּיתָן, וּמְזָרֵז אֶת הָעוֹסְקִים בָּהֶן, וְהָיָה מְסַיֵּעַ בַּעֲרִיכָתָן. ע"כ. וְזוֹ לְשׁוֹן מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תס ס"ב): הָרֹא"שׁ הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בְּמַצָּת מִצְוָה, וְעוֹמֵד עַל עֲשִׂיָּיתָהּ וּמְזָרֵז אֶת הָעוֹסְקִים בָּהֶם וּמְסַיֵּעַ בַּעֲרִיכָתָן. וְכֵן רָאוּי לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת לְהִטָּפֵל הוּא בְּעַצְמוֹ בַּמִּצְוָה". ע"כ. וּמָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצוק"ל, כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים הָיָה טוֹרֵחַ לָלֶכֶת לְמַאֲפִיָּה בְּעֶרֶב פֶּסַח וְלֶאֱפוֹת מַצּוֹת מִצְוָה לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, כְּדֵי לִהְיוֹת שֻׁתָּף בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה.

 

 

נחלק הנהר למי שנשא חיטים שמורים לפסח, כי הוא עוסק במצווה

מעשה בתנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר, שהיה הולך לבית המדרש, ובדרכו היה נהר אשר גברו בו המים ועלה על כל גדותיו, ולא היה יכול לעבור בו. אמר לו רבי פנחס לשרו של הנהר: למה אתה מונע ממני ללכת לבית המדרש? חלוק לי את מימיך לשנים, כדי שאוכל לעבור! סירב שרו של הנהר לחלוק לו. אמר לו רבי פנחס: אם אין אתה חולק לי, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! מיד נחלק הנהר לשנים, ועבר רבי פנחס. היה עמו אדם שהיה נושא חיטים שמורים לפסח, אמר לו רבי פנחס לשרו של הנהר: חלוק גם לאיש זה, כיון שהוא עוסק במצוה, שנאמר "ושמרתם את המצות", וחלק לו. שאלוהו תלמידיו, האם גם הם יכולים לעבור בנהר ולא יסתכנו? השיב להם רבי פנחס: כל מי שיודע בעצמו שלא ביזה ולא העליב בן ישראל מימיו, יעבור, ולא יאונה לו כל אוון, ואם לאו, לא יעבור! (מסכת חולין ז ע"א, ירושלמי דמאי פרק א הלכה ג)

 

 

מַצּוֹת שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל

אָדָם הָרָגִישׁ לְקֶמַח חִטָּה, יֹאכַל מַצָּה מִקֶּמַח שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. (עו)

 

אפיית מצות עם גברים ונשים

ראיתי לנכון להציג שאלות שנשאלתי, ופורסמו בסייעתא דשמיא בעיתון שבועי "המביט".

 

שאלה: בלכתי השבוע ברחוב, ראיתי מודעה של אפיית מצות למשפחות, וישנה תמונה במודעה, ובה רואים שלחן שכולו גברים מרדדים את הבצק, ושלחן על ידו שכולו נשים מרדדות את הבצק, ברצוני לדעת, האם דבר זה נכון על פי ההלכה, כי מעולם לא ראינו שגברים ונשים אופים מצות יחד, אלו בצד אלו? (א. א)

 

תשובה: ידידי היקר, אף אני השבוע לצערי ראיתי את המודעה על אפיית המצות, וכאב לי מאוד היאך טועים ומחטיאים את הרבים בחוסר שמירת העיניים. כי גם אם נניח שכל הנשים תבאנה לשם בצניעות עם שמלה וכיסוי ראש כיאות, [מה שאין מדויק כלל, לפי התמונה שבמודעה], וכי מותר להסתכל על נשים צנועות?! הלוא כל בוקר אנחנו מתפללים "ואל תביאני לידי ניסיון ולא לידי בזיון", והיאך יעמידו שלחן גברים על יד שלחן נשים, שברור שרואים אלו את אלו ונכשלים.

 

ואמרו חז"ל (מסכת בבא בתרא נז ע"ב. ילקוט שמעוני ישעיה תלט) על מי נאמר הפסוק, "עוצם עיניו מראות ברע…", "מלך ביופיו תחזינה עיניך"? על זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, שאז שרווליהן מתרוממים ומתגלות ידיהן. ואם יש לו דרך אחרת ללכת, ודוקא הוא עובר משם, הרי הוא נקרא "רשע" אף שעוצם את עיניו ולא מסתכל, כי לא היה לו לקרב עצמו אלא להרחיק עצמו מן העבירה (רשב"ם). וכל שכן כאן שברור שבעת רידוד הבצק שרווליהם מתרוממים, ואף בעת חדוה שכולם נמצאים יחד, יצר הרע מתגבר יותר ויותר, וגדל הניסיון, וה' הטוב יכפר בעד.

 

וחבל שלוקחים מצוה כזו חשובה של אפיית מצות, ובמקום לשמור עליה בקדושה ובטהרה, מערבים בה טעם לפגם, טעם מאוס, ומקלקלים את האווירה הקדושה בתערובת גברים ונשים. ומעולם לא נשמע כדבר הזה אצל ציבור יראי שמים אמיתיים, שיאפו מצות גברים ונשים יחד.

 

ואשרי אותם יראי שמים שיזכו לעמוד על המשמר "לבלתי היות שם ערוב", וידברו על ליבם של אותם אחראים, ואולי יצליחו לשכנעם שיעשו שעות אפיה לגברים לבד, ושעות אפיה לנשים לבד, וכגודל טרחתם כך גודל שכרם, ואין ספק שיזכו לבנים תלמידי חכמים, קדושים וטהורים, כי הדוגמא האישית שרואים הילדים את הוריהם כמה כואב להם על הפרצה הנוראה בחומת הצניעות, משפיעה על בניהם ואט אט הדברים יפעלו בהם בעזרת השם.

 

בשבוע שאחריו פרסמנו בעיתון: בהקשר לתשובה שכתבנו בשבוע שעבר. שמחנו לשמוע כי ברוך ה' השבוע אפו מצות הגברים בשעות נפרדות, והנשים בשעות נפרדות. וברור שכל כוונתנו לשם שמים, וכפי שמרן הראשון לציון גדול הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה מנחה אותנו במשך כל השנים על פי המשנה במסכת אבות "אוהב את הבריות ומקרבם לתורה", לקרב אותם באהבה וחיבה ושלום לתורה, אבל לא לקרב את התורה לבריות, דהיינו לפי דעתם של הבריות, חס ושלום.

 

בשנה הבאה: בעקבות הפרסום בעיתון בשנה שעברה, זכינו שבשנה זו כבר הוחלפו התמונות במודעות לגברים האופים מצות ולא פורסמו תמונות של נשים. ואף כתבו במודעה למטה, שניתן לנשים להירשם לאפיית מצות לנשים בלבד. [ועיין בשאלה הבאה]

 

 אפיית מצות לנשים בלבד

שאלה: אשתי זוכה למסור שיעור לנשים מידי שבוע בשבוע, ועתה פנו אליה מתלמידותיה, ורוצות להתארגן קבוצת נשים לאפיית מצות. האם נכון דבר זה לעשותו על פי ההלכה או לא, כי מעולם לא ראינו נשים שאופות מצות? (י. נ)

 

תשובה: במשנה מסכת פסחים (מח ע"ב) מובא: רבן גמליאל אומר: שלש נשים לשות כאחת, ואופות בתנור אחד, זו אחר זו. וחכמים אומרים: שלש נשים עוסקות בבצק כאחת, אחת לשה, ואחת עורכת, ואחת אופה. רבי עקיבא אומר: לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין. זה הכלל: תפח – תלטוש בצונן. עי"ש.

 

אולם יש לדעת ולהבין, כי לא דומה זמנינו לזמנן, כי בזמנן היו רגילות הנשים באפית המצות, ובקיאות בפרטי ההלכה כיאות, ואף אם לא כולן היו בקיאות כל כך, אך לפחות היתה אחת שבקיאה כהלכה ומפקחת על כולן שהכל יתנהל כהלכה. לכן היה מצוי שבנות המשפחה היו מתאספות ואופות לעצמן מצות בבית. לא כן היום, המציאות אינה כן, ורובם ככולם קונים מצות מוכנות שהכינו אנשים יראי שמים עם השגחה צמודה כיאות, לבל יהיה חשש של חימוץ חלילה.

 

על כן, בודאי שלא מומלץ כלל שיתארגנו נשים לאפיית מצות, כי מן הסתם אינן בקיאות בכל פרטי ההלכות שבזה, כמו שרוב ככל הגברים לא בקיאים. וכבר כתב המשנה ברורה (סימן תס סק"ו) בשם הפרי חדש שיש לעמוד על העוסקים בהכנת המצות, כי רבו המכשולים בזה. וכתב בחק יעקב בשם שבולי הלקט, שאין להאמין לנשים בענין לישה ואפיה, כי כמה דברים יעלו על לב נשים שהן מותרות, או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן, ואינן יודעות שכר מצוה והפסד עבירה. ע"כ. על כן, רק אולי אם מתארגנות בנות משפחה, שאביהן בקי בהכנת המצות כדת וכהלכה, וילמד אותן את כל פרטי ההלכה ודקדוקיה, והוא עצמו יבוא וישגיח עליהן, שהכל נעשה כדת, אז אין חשש בזה, אבל בלאו הכי, אין לארגן קבוצת נשים לבדן שיכינו מצות.

 

ומכאן למדנו, שלא נכון מה שיש מפרסמים מודעות מטעם איזה "רב", שמתארגנות נשים לאפיית מצות, והכל יעשה בהשגחת "הרב" שהוא יעמוד עליהן וישגיח שהכל נעשה כהלכה. ולא הבנתי, היאך יעמוד הרב וישגיח על קבוצת נשים, וכי הרב לא מצווה על שמירת העיניים?! ועל אחת כמה וכמה שבעת רידוד הבצק שרווליהן מתרוממים, ובעת חדוה שכולן יחד, יצר הרע מתגבר יותר ויותר, וגדל הניסיון פי כמה וכמה. וכבר אמרו בגמרא (בבא בתרא נז ע"ב) שאם אדם יש לו דרך אחרת ללכת, ודוקא עובר ממקום שנמצאות נשים, הוא נקרא "רשע" אף שעוצם עיניו ולא מסתכל, כי לא היה לו לקרב את עצמו אלא להרחיק עצמו מן העבירה.

 

ואל תשאל אותי, ומי ישגיח עליהן, שלא יכשילו את אחרים במצות שאינן כשרות? כי אם אין אשה הבקיאה בכל ההלכות כיאות שיכולה לראות ולהשגיח עליהן שהכל נעשה כדת וכהלכה ללא חשש חימוץ, אז שלא יעשו מצות ולא כלום. ומי ביקש מהן לאפות מצות, ואז להביא את "הרב" שישגיח עליהן, והדברים פשוטים וברורים לכל בר דעת ומבין, ואשרי המדבר על אוזן שומעת, ושומע לנו ישכון בטח.

 

ודע, כי כל זה לבד ממה שהתארגנות זו של נשים, נובעת כיום לצערנו הרב, מתוך מגמה שגויה של "שוויון זכויות" כביכול, להשוות את הנשים לאנשים בכל ענייני המצוות, וכמה קלקולים רבים והרס רב יצאו מזה, וזה דרכם כסל למו של אותם חוגים מסויימים שהגיעו עד כדי כך להכניס ספר תורה לעזרת הנשים ב"שמחת תורה" שירקדו עימו הנשים. ומפעם לפעם הולכים מדחי אל דחי ברעיונות שונים ומשונים שלא שיערום אבותינו. על כן, ברור שאין לחדש רעיונות פסולים שכאלו וכיוצא בהן. וכבר רמז בזה הגאון החתם סופר זיע"א: "חדש, אסור מן התורה", והיינו הנהגות חדשות ומשונות שלא הנהיגו רבותינו הקדושים והטהורים ששתל אותם הקדוש ברוך הוא בכל דור ודור להנהיג את עם ישראל, ולהורות לנו את הדרך הישרה לבל נטעה ונסטה חלילה מהמסילה העולה בית אל, – אסורות מן התורה. כי כל סטיה מהדרך הסלולה והמסורה מדור דור, יכולה חלילה להוריד את האדם לשאול תחתית, 'וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה' (משלי ה ד).