דִּינֵי עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת

כַּאֲשֶׁר חָל לֵיל הַסֵּדֶר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְעֶרֶב פֶּסַח הוּא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יֵשׁ לְהֵעָרֵךְ לְכָךְ בַּהֶתְאֵם, כְּדִלְהַלָּן:

הֲכָנַת נֵר דָּלוּק

יַדְלִיק מֵעֶרֶב שַׁבָּת נֵר נְשָׁמָה גָדוֹל, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵשׁ מוּכָנָה לְהַדְלִיק מִמֶּנָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, לְחִימוּם הַתַּבְשִׁילִים, וְהַדְלָקַת נֵר יוֹם טוֹב.

בַּמֶּה מְקַיֵּם סְעוּדוֹת הַשַּׁבָּת?

בְּכָל שַׁבָּת יֶשְׁנָהּ מִצְוָה לְקַיֵּם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בַּאֲכִילַת פַּת, וְאִלּוּ בְּשַׁבָּת זוֹ שֶׁחָלָה בְּעֶרֶב פֶּסַח, אָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ הָחֵל מֵהַשָּׁעָה הָרְבִיעִית מֵהַבֹּקֶר, וְכֵן אֵין לֶאֱכֹל מַצּוֹת בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כַּמְּבֹאָר לְעֵיל, וְכֵיצַד אִם כֵּן יְקַיֵּם מִצְוַת סְעוּדוֹת שַׁבָּת? לְהַלָּן נְבָאֵר שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת כֵּיצַד לִנְהֹג בַּאֲכִילַת שְׁתֵּי הַסְּעוּדוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בְּשַׁבָּת וּבְבִעוּר הֶחָמֵץ.

הָעֵצָה הַקַּלָּה הָרִאשׁוֹנָה:

בְּיוֹם שִׁשִּׁי י"ג בְּנִיסָן בַּבֹּקֶר יוֹצִיא אֶת כָּל הֶחָמֵץ מֵהַבַּיִת וְלֹא יַשְׁאִיר מִמֶּנּוּ כְּלָל, וְיִשְׂרֹף אֶת הֶחָמֵץ כִּבְכָל שָׁנָה עַד סוֹף הַשָּׁעָה הַחֲמִישִׁית [עַד 11:20 בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעוֹן קַיִץ]. וְכֵן יְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְאַחַר הַבִּעוּר כְּמִדֵּי שָׁנָה. (רסב, רסג)

וּמֵאַחַר וְאֵין עוֹד חָמֵץ בְּבֵיתוֹ, בַּמֶּה יְקַיֵּם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת?

לִסְעוּדַת לֵיל שַׁבָּת: יִקַּח שְׁתֵּי מַצּוֹת שְׁלֵמוֹת לְצֹרֶךְ לֶחֶם מִשְׁנֶה, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶן: "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". וִיחַלֵּק לְכָל בְּנֵי הַבַּיִת כַּמּוּת "כַּבֵּיצָה" [54 גְּרָם]. וּפָשׁוּט שֶׁיֹּאכְלוּ בַּצַּלָּחוֹת שֶׁל פֶּסַח, שֶׁכְּבָר הֻכְשַׁר כָּל הַבַּיִת וְאֵין שׁוּם חָמֵץ.

לִסְעוּדַת הַבֹּקֶר: מִכֵּיוָן שֶׁרַבּוֹתֵינוּ אָסְרוּ בְּיוֹם י"ד בְּנִיסָן לֶאֱכֹל מַצָּה, לְכָךְ לֹא יֹאכַל מַצָּה רְגִילָה כִּבְלֵיל שַׁבָּת, אֶלָּא מַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת שֶׁלֹּא יוֹצְאִים בָּהּ יְדֵי חוֹבָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר. וְכֵיצַד יָכִין מַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת? יְבַשֵּׁל מָרָק בְּיוֹם שִׁשִּׁי, וּכְשֶׁהוּא חַם מְאֹד, יִתֵּן בְּתוֹכוֹ כַּמָּה מַצּוֹת שְׁלֵמוֹת [בְּכַמּוּת שֶׁיֹּאכְלוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ], וְיַשְׁהֶה אוֹתָן מְעַט זְמַן כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת טַעַם הַמָּרָק וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶן טַעַם מַצָּה רְגִילָה. וּכְמוֹ כֵן יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְטַגֵּן אֶת הַמַּצּוֹת בְּשֶׁמֶן בְּמַחֲבַת גְּדוֹלָה. וְיַקְפִּיד שֶׁתִּשָּׁאַרְנָה הַמַּצּוֹת שְׁלֵמוֹת. וּבִסְעוּדַת שַׁבָּת בַּבֹּקֶר יִקַּח שְׁתֵּי מַצּוֹת כָּאֵלּוּ, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶן: "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". וִיחַלֵּק לִבְנֵי הַבַּיִת [54 גְּרָם] כִּבְכָל שַׁבָּת. (רסב)

הָעֵצָה הַשְּׁנִיָּה:

שׂוֹרֵף אֶת הֶחָמֵץ בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר. וְיַשְׁאִיר כַּמָּה פִּתּוֹת כְּפִי הַנִּצְרָךְ לִבְנֵי בֵּיתוֹ לִסְעוּדוֹת לֵיל שַׁבָּת וְהַבֹּקֶר, אַךְ לֹא יַשְׁאִיר חַלּוֹת, שֶׁהֵן גּוֹרְמוֹת לְפֵרוּרִים. (רנה)

טוֹב לְהִזָּהֵר שֶׁהַתַּבְשִׁילִים יִהְיוּ כְּשֵׁרִים לְפֶסַח, וִיבַשְּׁלֵם בַּסִּירִים שֶׁל פֶּסַח, אַךְ יָשִׂים לֵב הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶם שׁוּם פֵּרוּר חָמֵץ. וְטוֹב שֶׁיֹּאכְלוּ בְּצַלָּחוֹת וְסַכּוּ"ם חַד פַּעֲמִי יָפֶה. וְאִם הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֵלִים שֶׁל חָמֵץ, אֵין הֶתֵּר לִשְׁטֹף אֶת הַכֵּלִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא שֶׁמֵּכִין מִשַּׁבָּת לְחֹל, אֶלָּא יַצְנִיעַ אוֹתָם עַד לְאַחַר הַפֶּסַח. וְאוּלָם מֻתָּר לָתֵת בָּהֶם מַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְבַּק הַלִּכְלוּךְ. (סז, רנח)

לִסְעוּדַת לֵיל שַׁבָּת: יִבְצַע עַל שְׁתֵּי פִּתּוֹת שְׁלֵמוֹת לְצֹרֶךְ לֶחֶם מִשְׁנֶה, וִיחַלֵּק לִבְנֵי הַבַּיִת כ-60 גְּרָם. וְיִזָּהֲרוּ מְאֹד שֶׁלֹּא יִתְפַּזְּרוּ פֵּרוּרֵי הַלֶּחֶם. וּבִגְמַר הָאֲכִילָה יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ פֵּרוּרִים, וִיקַפֵּל הַכֹּל בַּמַּפָּה וְיִזְרֹק בְּפַח הָאַשְׁפָּה שֶׁבָּרְחוֹב. (סה)

יֶשְׁנָן מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת הַנּוֹהֲגוֹת לְהָכִין אֶת כָּל הַתַּבְשִׁילִים כְּשֵׁרִים לַפֶּסַח בְּכֵלִים שֶׁל פֶּסַח, וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בְּצַלָּחוֹת וְסַכּוּ"ם חַד פַּעֲמִי, וּמִתְּחִלָּה מְבִיאִים פִּתּוֹת וְסָלָטִים אוֹ מָנָה רִאשׁוֹנָה, וְאָז מְסַלְּקִים אֶת הַמַּפָּה הַחַד פַּעֲמִית, שׁוֹטְפִים אֶת פִּיהֶם וּמְנַקִּים אֶת בִּגְדֵיהֶם מִפֵּרוּרֵי הַלֶּחֶם, וּמְבִיאִים צַלָּחוֹת וְסַכּוּ"ם שֶׁל פֶּסַח, וְאוֹכְלִים מָנָה שְׁנִיָּה: עוֹפוֹת, בָּשָׂר וְאֹרֶז בְּלִי לֶחֶם, כַּאֲשֶׁר עַתָּה הַכֹּל כָּשֵׁר לַפֶּסַח. וְיֵשׁ לְהַבְהִיר שֶׁלְּכַתְּחִלָּה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי לְדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן קעז ס"ב), כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ בְּדַעְתָּם שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל יוֹתֵר פַּת וְגַם סִלְּקוּ אֶת הַמַּפָּה, עֲלֵיהֶם לְבָרֵךְ עַתָּה עַל הַתַּבְשִׁילִים בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה, וְאֵינָם נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן, מֵאַחַר וְאֵינָם שַׁיָּכִים לַסְּעוּדָה, כִּי סִלְּקוּ יְדֵיהֶם מִן הַפַּת. אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁרַבִּים מֵהָרִאשׁוֹנִים חוֹלְקִים עַל זֶה, וּלְדַעְתָּם כֵּיוָן שֶׁמַּאֲכָלִים הַלָּלוּ הֵם עַצְמָם מָזוֹן, וְאֵינָם בָּאִים לְקִנּוּחַ סְעוּדָה אֶלָּא לְהַשְׂבִּיעַ, הֲרֵי הֵם בְּעַצְמָם כְּחֵלֶק מִן הַסְּעוּדָה, וְהַפַּת פּוֹטֶרֶת כָּל מָה שֶׁבָּא לְמָזוֹן וּלְהַשְׂבִּיעַ. עַל כֵּן, חוֹזְרִים אָנוּ לַכְּלָל הַגָּדוֹל שֶׁסָּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל אֲפִלּוּ נֶגֶד מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְלֹא יְבָרֵךְ לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. אַךְ כָּאָמוּר, בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא נָכוֹן לְכַתְּחִלָּה לַעֲשׂוֹת כֵּן, אֶלָּא יֹאכְלוּ גַּם אֶת הַמָּנָה הַשְּׁנִיָּה עַל אוֹתָהּ מַפָּה בְּכֵלִים חַד פַּעֲמִיִּים, וְאַחַר כָּךְ יִזְרְקוּ אֶת הַמַּפָּה, וְלֹא יִכָּנְסוּ לְסָפֵק בְּרָכוֹת. וּבָרוּר שֶׁאִם אַחַר זְרִיקַת הַמַּפָּה יָבִיאוּ פֵּרוֹת וְקִנּוּחִים, עֲלֵיהֶם יִצְטָרְכוּ לְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה. (עיין הליכות עולם ח"ב עמוד לו. חוברת "הסעודה בהלכה ובאגדה")

לִסְעוּדַת הַבֹּקֶר: מֵאַחַר וְאָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ כְּבָר מֵהַשָּׁעָה הָרְבִיעִית [בְּעֵרֶךְ 10:00 בְּשָׁעוֹן קַיִץ], אִם כֵּן, צָרִיךְ לְהִזְדָּרֵז לָקוּם מֻקְדָּם וּלְהִתְפַּלֵּל בְּנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַסְּעוּדָה עִם פִּתּוֹת, וְלִגְמֹר עַד סוֹ­ף הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית. (רנז)

בִּטּוּל הֶחָמֵץ: בִּגְמַר הָאֲכִילָה יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ חֲתִיכוֹת פִּתּוֹת אוֹ פֵּרוּרִים, וִיקַפֵּל הַכֹּל בַּמַּפָּה וְיִזְרֹק בָּאַשְׁפָּה שֶׁבָּרְחוֹב. וְיֹאמַר אֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל.

סְעוּדָה שְׁלִישִׁית

חוֹבָה בְּכָל שַׁבָּת לֶאֱכֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית בְּפַת, וְלֹא דַּי בִּמְזוֹנוֹת בִּלְבַד. עַל כֵּן, גַּם בִּסְעוּדָה זוֹ יִשְׁתַּדֵּל לֶאֱכֹל מַצּוֹת מְבֻשָּׁלוֹת אוֹ מְטֻגָּנוֹת, וְיִקַּח לְפָחוֹת שְׁתֵּי מַצּוֹת לְלֶחֶם מִשְׁנֶה, וִיחַלֵּק לְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ. אַךְ אִם אֵין לוֹ מַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת, יֹאכַל מַצָּה עֲשִׁירָה מְעַט יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה [וִיבָרֵךְ מְזוֹנוֹת וְעַל הַמִּחְיָה], אוֹ תַּבְשִׁיל כְּבָשָׂר וְדָגִים. (סימן תמד ס"א. רסג, סח)

זְמַן סְעוּדָה שְׁלִישִׁית – מֵאַחַר וּבַלַּיְלָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל אֶת הַמַּצָּה לְתֵאָבוֹן, לְכָךְ יִזְדָּרֵז לְקַיֵּם סְעוּדָה שְׁלִישִׁית עַד הַשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית מֵהַבֹּקֶר [בְּעֵרֶךְ 15:30 בְּשָׁעוֹן קַיִץ]. וְאִם שָׁכַח, יְמַהֵר מִיָּד לַעֲשׂוֹתָהּ בְּמַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת, אֶלָּא שֶׁיֹּאכַל "כַּזַּיִת" [27 גְּרָם] עַד 50 גְּרָם וְלֹא יוֹתֵר [וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה]. וְאִם אוֹכֵל מַצָּה עֲשִׁירָה, יֹאכַל מְעַט יוֹתֵר מִ"כַּבֵּיצָה" [54 גְּרָם]. וּפֵרוֹת אוֹ אֹרֶז וִירָקוֹת וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לֶאֱכֹל עַד הַשְּׁקִיעָה. (רסד)

טִלְטוּל הַמַּצָּה

מֻתָּר לְטַלְטֵל מַצָּה רְגִילָה בַּשַּׁבָּת וְאֵינָה מֻקְצֶה, [כֵּיוָן שֶׁרְאוּיָה הִיא לַאֲכִילָה בְּלֵיל שַׁבָּת, וְכֵן מֻתָּר לִתְּנָהּ בַּיּוֹם לְקָטָן שֶׁלֹּא מֵבִין בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם.] אוּלָם מַצּוֹת שְׁמוּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת לְלֵיל הַסֵּדֶר, הֲרֵיהֶן מֻקְצֶה וְאָסוּר לְטַלְטְלָן. [וְאִם הֻצְרַךְ לְטַלְטְלָן, יִתֵּן עֲלֵיהֶן מַאֲכָל שֶׁהוּא וִיטַלְטֵל.] אֶלָּא שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ כַּמּוּת גְּדוֹלָה שֶׁל מַצּוֹת שְׁמוּרוֹת, וְאֵינוֹ מַקְפִּיד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵהֶן קֹדֶם הַפֶּסַח, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בַּשַּׁבָּת. (רו, רסו. השבת בהלכה ובאגדה)

הַהֲכָנוֹת לְלֵיל הַסֵּדֶר

טוֹב שֶׁהָאִשָּׁה תְּבַשֵּׁל אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים שֶׁל לֵיל הַסֵּדֶר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, כֵּדי שֶׁתּוּכַל לָשֶׁבֶת בְּנַחַת וָרֹגַע לִקְרֹא אֶת הַהַגָּדָה ולִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּבְלֵיל הֶחָג תַדְלִיק אֶת הַגַּז מֵאֵשׁ הַדְּלוּקָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ותְחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁילִים. וְלֹא יַתְחִילוּ בְּסִדּוּר הַשֻּׁלְחָן וּשְׁאָר הַהֲכָנוֹת אֶלָּא אַחַר צֵאת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָסוּר לְהָכִין מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב. וְקֹדֶם הַהֲכָנוֹת, תֹּאמַר: 'בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ'. (רסח)

אִם בְּנֵי הַבַּיִת מְרֻבִּים וְהַזְּמַן דָּחוּק, יְכוֹלִים לְהַתְחִיל בְּסִדּוּר הַשֻּׁלְחָן בִּלְבַד מִיָּד אַחַר הַשְּׁקִיעָה, אֲבָל אֶת שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת, כְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת אוֹ הַגַּז, לֹא יַתְחִילוּ בְּשׁוּם אֹפֶן אֶלָּא לְאַחַר צֵאת הַשַּׁבָּת.

ההכנות משבת ליום טוב

מותר להוציא מאכלים קפואים מהמקפיא כדי להפשירם לסעודת הלילה. ואין בזה איסור מכין משבת ליום טוב, כיון שההפשרה נעשית מאליה. מה גם שאין בזה טרחה, וזה לצורך מצוה. (חזו"ע שבת ב תמז)

הרגיל להוציא את השבת כזמן רבנו תם, [כמבואר בהרחבה בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה" שכך ראוי לכל ירא שמים], ישים לב שלא להדליק אפילו מאש לאש קודם זמן זה, ורק בשאר ההכנות שאין בהן איסור מלאכה מן התורה בשבת, כשטיפת כלים וסידור שולחן, רשאי לעשות קודם זמן זה. ומכל מקום רשאי לומר לחברו שלא מוציא את השבת כזמן רבנו תם או לילדו הקטן, שידליק עבורו את האש והגז, ואז יהיה רשאי בעצמו לתת את התבשילים המבושלים כבר מיום שישי על האש כדי לחממם, ואפילו תבשילים לחים כמרק וכיוצא בזה שבשבת אסור לחממם, עתה מותר לחממם ולהרתיחם. וכמו כן, רשאי לכתחילה לתת בעצמו מרק קר על פלאטה דלוקה אף שהמרק ירתח.

והטעם לדבר, כי בגמרא (שבת קמה ע"ב) מבואר, שאין בישול אחר בישול, כלומר דבר שהתבשל לגמרי, אין איסור לחזור לחממו ולבשלו בשבת. ונחלקו רבותינו הראשונים, האם כלל זה הוא רק בתבשיל יבש או גם בתבשיל לח כמו מרק, שיש אומרים [הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה, הר"ן, הריטב"א, ארחות חיים, מהר"ם, התשב"ץ ועוד], שאף בדבר לח אין בישול אחר בישול, ולדבריהם מותר לקחת מרק מבושל מהמקרר, ולהניחו על הפלאטה בשבת עד שירתח. ויש אומרים [רש"י, רבנו יונה, הרא"ש, הטור ורבנו ירוחם], שאין בישול אחר בישול רק בתבשיל יבש, כי היבש אינו מתבשל שוב אלא מתחמם בלבד, אבל התבשיל הלח חוזר ומתחמם, והרי הוא מוסיף טעם וכמתבשל מחדש. ולדבריהם, המחמם מרק בשבת עד שיגיע לחום שהיד סולדת בו, עובר על איסור בישול מן התורה. ולהלכה, כיון שזה ספק באיסור מהתורה, החמיר מרן השלחן ערוך (סימן שיח ס"ד) ופסק שיש בישול אחר בישול בלח, ואסור לחממו. אולם, מאחר שמרן פסק כן מחמת ספק, על כן אם יצטרפו סברות או ספיקות אחרים, אנו סומכים על הפוסקים המתירים לחמם. ובנידון שלנו שאדם זה מחמיר חומרה חשובה ביותר להוציא את השבת כזמן רבנו תם, מאחר וזו מחלוקת, הרי שיש לנו ספק ספיקא להתיר לחמם מרק, כי שמא הלכה שאין בישול אחר בישול אפילו בלח, ושמא הלכה כהגאונים ולא כרבנו תם. מה גם שכן המנהג גם כן כזמן צאת השבת היותר מוקדם של הגאונים, רק שהוא מחמיר.

עצה טובה וקלה – תבשילים המבושלים כל צרכם, מותר להוציאם מהמקפיא בשבת וליתנם על פלטה כבויה שתדלק אחר זמן בשעון שבת, [למשל יניח את התבשילים בשעה 4 אחר הצהריים, והפלטה תדלק בשעה 5], ויתחממו התבשילים עד הלילה. וכן מותר להניח מרק קר מבושל על הפלטה שיתחמם, שכיון שעתה הפלטה היא כבויה ותדלק לאחר זמן, הרי זה 'גרמא' שמותר. ("השבת בהלכה ובאגדה". ועיין חזו"ע שבת ד שמח) שוב הראוני שכן הובא להתיר בירחון "יתד המאיר" (מס' 161 סימן יב אות ד עמוד 46). וכן הראוני צילום כתב יד של מרן מלכא זצוק"ל שנשאל בזה, והשיב בלשון זו: ט' תמוז. כיון שנעשה דרך גרמא ולצורך סעודת יום טוב, מותר. ע. יוסף.

"וַתּוֹדִיעֵנוּ"

בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁל יוֹם טוֹב בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מוֹסִיף בָּעֲמִידָה 'וַתּוֹדִיעֵנוּ' [בִּמְקוֹם 'אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ' שֶׁבְּכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת] כַּמּוּבָא בַּסִּדּוּרִים. וְאִם שָׁכַח וְלֹא אֲמָרוֹ – אִם נִזְכַּר כְּשֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה' קֹדֶם שֶׁהִמְשִׁיךְ 'ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים', חוֹזֵר וְאוֹמֵר 'וַתּוֹדִיעֵנוּ', אֲבָל אִם כְּבָר אָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה" – כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר שֵׁם ה', אֵינוֹ חוֹזֵר. (רסח)

הַדְלָקַת נֵרוֹת

הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לִכְבוֹד יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח תֵּעָשֶׂה אַךְ וְרַק לְאַחַר צֵאת הַשַּׁבָּת, וְעַל יְדֵי הַבְעָרָה מֵאֵשׁ שֶׁהָיְתָה דְּלוּקָה לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ 'נֵר נְשָׁמָה'. וְיֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁהָאִשָּׁה לֹא תַּדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת לִכְבוֹד הֶחָג אֶלָּא עַד צֵאת הַשַּׁבָּת לְרַבֵּנוּ תָּם [20:30 בְּעֵרֶךְ]. (רסח)

הַטּוֹב בְּיוֹתֵר לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּשֶׁמֶן זַיִת, שֶׁבִּזְכוּת שֶׁמְּהַדְּרִים בְּמִצְוָה זוֹ, זוֹכִים לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (מסכת שבת כג ע"ב). אָמְנָם אִשָּׁה הַמַּדְלִיקָה בְּנֵרוֹת שעוה, תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּדְבִּיק בְּיוֹם טוֹב אֶת הַנֵּרוֹת לַפָּמוֹטוֹת עַל יְדֵי חִמּוּם הַשַּׁעֲוָה [מִשּׁוּם אִסּוּר מְמָרֵחַ, שֶׁהוּא תּוֹלְדַת מְלֶאכֶת מְמַחֵק], אֶלָּא תַּדְבִּיק בְּיוֹם שִׁשִּׁי אֶת הַנֵּרוֹת בְּזוּג פָּמוֹטוֹת אַחֵר, וּבְלֵיל הֶחָג תַּדְלִיק בָּהֶם. (חזו"ע יו"ט סא)