פרק ב משנה ז
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
מַרְבֶּה בָשָׂר – מַרְבֶּה רִמָּה.
מַרְבֶּה נְכָסִים – מַרְבֶּה דְאָגָה.
מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְשָׁפִים.
מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת – מַרְבֶּה זִמָּה.
מַרְבֶּה עֲבָדִים – מַרְבֶּה גָזֵל.
מַרְבֶּה תוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים.
מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – מַרְבֶּה חָכְמָה.
מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְבוּנָה.
מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לעַצְמוֹ.
קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה – קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
באור המשנה
הוא היה אומר – הלל. מרבה בשר – מרבה רימה – מי שמרבה באכילה ושתיה עד שנעשה שמן ובעל בשר, מרבה ברימה בקבר לאחר מותו. דהיינו, שהתולעים יאכלו את בשרו, וקשה רימה למת כמחט בבשר החי.
מרבה נכסים – מרבה דאגה – כל מי שמרבה בנכסים ועושר כגון: בתים ושדות, מרבה בדאגה לפי שדואג תמיד כיצד לשמור על רכושו שלא יגזלוהו או שמא יבואו עליו שודדים ויהרגוהו.
מרבה נשים – מרבה כשפים – מי שמרבה בנשיאת נשים מרבה גם בכשפים לפי שרוב נשים מצויות בכשפים.
מרבה שפחות – מרבה זימה, מרבה עבדים – מרבה גזל – מי שמרבה לעצמו שפחות ועבדים מרבה לעצמו גם זימה וגזל לפי שעבדים ושפחות שטופים בזימה ובגזל.
מרבה תורה – מרבה חיים – ככל שאדם מוסיף בלימוד התורה הקדושה כך גם מוסיפים לו מן השמים חיים ארוכים, שנאמר: "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ).
מרבה ישיבה – מרבה חכמה – מי שמרבה ללמד לתלמידים שיושבים לפניו, מרבה בחכמה שהתלמידים מחדדים אותו ומרבים את חכמתו.
מרבה עצה – מרבה תבונה – מי שמרבה להתייעץ עם חכמים על ספקות שיש לו הריהו מוסיף לקח ותבונה להבין דבר מתוך דבר, מהעצות שנתנו לו.
מרבה צדקה – מרבה שלום – ככל שאדם מרבה לתת צדקה הוא מרבה שלום בעולם כמו שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיהו לב, יז) ועל ידי כך כל אחד אוהב את השני יותר.
קנה שם טוב – קנה לעצמו – אדם שהשיג לעצמו שם טוב על ידי התורה שלמד והצדקות ומעשים טובים שעשה, קנה זאת לעצמו לפי שזה תמיד יישאר לו ולא כמו העושר ושאר דברים שכשהאדם מת הוא משאיר אותו לאחרים.
קנה לו דברי תורה – קנה לו חיי העולם הבא – מי שזכה ללמוד ולדעת את התורה זכה לחיי העולם הבא, והתנא בא להשמיענו שכל הריבויין קשים הם לאדם חוץ מריבוי תורה וחכמה וצדקה.
מעשי אבות
למדנו במשנתנו שהמרבה בנתינת צדקה מרבה בשלום, בענין נתינת הצדקה מסופר בגמרא על רבי בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם באה אליו אישה עניה בשנת בצורת, ואמרה לו: רבי פרנסני, אמר לה: אני נשבע לך שלא נשאר כלום בקופת הצדקה, אמרה לו: אם אין אתה מפרנסני הרי אני ושבעת בני מתים ברעב, מה עשה? עמד ופרנסה מכספו הפרטי. לאחר כמה ימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות, באו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו לפניו, ריבונו של עולם אתה אמרת שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, והרי בנימין הצדיק החייה אשה ושבעת בניה, ימות בשנים מועטות אלו? מיד קרעו לו גזר דינו בשמים והוסיפו לו עשרים ושתיים שנה על שנותיו (בבא בתרא יא.).