פרק ב משנה ו
אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִך יְטוּפוּן.
באור המשנה
אף הוא – הלל, ראה גולגולת אחת – של אדם, שצפה על פני המים, אמר לה – הלל לאותה גולגולת: על דאטפת – על שהטבעת אחרים, אטפוך – הטביעו אותך, כלומר, רשע היית ומלסטם את הבריות, והיית הורגם ומטביעם בנהר, כדי למחות עקבות הרציחה שלא יתגלה הדבר – ובאותה מידה מדדו גם לך.
וסוף מטיפיך – סופם של אלה שהטביעוך, יטופון – שיטביעו גם אותם, כי לא היתה רשות להורגך אלא לבית דין, וההורג בלא בית דין, חייב מיתה ולא מסרך הקדוש ברוך הוא בידם של רוצחיך, אלא מפני שמגלגלים חובה על ידי חייב, ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהם מיתתך.
מעשי אבות
למדנו במשנתנו שהקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה, וכבר נאמר במסכת סוטה (פ"א מ"ז): במידה שאדם מודד בה מודדין לו… שמשון הלך אחר עיניו (שרצה לשאת אשה גויה) לפיכך נקרו פלישתים את עיניו, שנאמר "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז, כא). אבשלום נתגאה בשערו – לפיכך נתלה בשערו… וכן לענין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר: (שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרחוק" – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר יב, טו). יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו (שהוא משנה למלך) מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה לטפל בעצמות יוסף, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק עמו אלא המקום שנאמר: "ויקבור אותו בגי" (דברים לד, ו).
ובענין איך שהקדוש ברוך הוא דן מידה כנגד מידה מובא מעשה באדם אחד שהשכיר דירה לאלמנה עניה ויתומיה עמה, וכעבור חודש ימים בא ותבע ממנה את שכר הדירה, אך לא היה לאלמנה מהיכן לשלם, הוא דרש ממנה לפנות את הדירה ולא היה לה מקום אחר לדור שם, והימים היו בעיצומו של חורף קשה, ברד וכפור ורוח זלעפות, מה עשה אותו האיש? בא עם שני כלבים והוציא בכוח את האלמנה וילדיה משם, באו אליו בני אדם רחמנים וביקשו והתחננו בפניו שיחוס עליה ועל יתומיה הקטנים, ויניח לה עד סוף ימי החורף, ולא אבה לשמוע, ונאלצה בעל כורחה לעזוב את הדירה, ודמעתה על לחיה. כולם דיברו על שערוריה זו, ועל אכזריותו של בעל הדירה הנזכר.
הגאון החפץ חיים, היה עד למעשה נבלה זה, הצטער מאוד וקרא בקול את הפסוקים "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם" וכו' (שמות כב, כא-כג) ותהה לומר מה יהיה איפוא סופו של בר נש אכזרי זה? והעונש בושש לבוא, ברם כעבור עשר שנים בא כלב שוטה ונשך את האיש הנ"ל בעל הדירה והתייסר בייסורים קשים ומרים והתפתל במכאוביו במשך כמה שבועות והיה נובח ככלב ולבסוף מת בייסוריו (ספר החפץ חיים לרב ישר ח"ג עמוד תתרל).