מספר של תפילות

שאלה:

אם ה' ממלא את בקשותינו אך ורק בהתאם לטובתנו האמיתית, האם כאשר רואה האדם שתפילתו לא נענתה – עליו לחדול מלהתפלל?

תשובה:

גזירה קשה נגזרה על משה רבנו – למות במדבר, מבלי לזכות להיכנס אל ארץ ישראל. עבור משה רבנו, היודע ומכיר במעלתה וקדושתה של ארץ ישראל, הארץ אשר עיני ה' בה, ארץ המסוגלת ליראת שמים ולקיום התורה והמצוות בשלמות – הייתה זו גזירה קשה ביותר.

הוא מעתיר ומתפלל לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזירה – "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אֲדֹנָי אֱלֹקִים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…" (דברים ג כג-כה).

ואולם תפילתו לא נענתה. הוא מתפלל שוב, ולא נענה. חוזר ומתפלל, ושוב לא נענה. וכך הוא חוזר ומתפלל – 515 תפילות! (ילקוט שמעוני וילך תתקמ) עד שאומר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". ה', הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ידע כי לא טוב הדבר שמשה רבנו יכנס לארץ, ולכן ביקש ממנו שיפסיק להתפלל.

אולם מדוע הוצרך ה' לעצור אותו מתפילתו?

מסבירים המפרשים, כי ישנן בקשות אשר נקצב להן סך מסויים של תפילות, שאם אדם יתפלל אותן, יתמלא מבוקשו. לבקשתו של משה רבנו נקצבו 516 תפילות, ולכן אם היה מתפלל עוד תפילה אחת, היה נענה. אבל כיון שהקב"ה לא רצה בכך, לפיכך אמר לו: "רב לך". אל תתפלל יותר, כדי שלא אאלץ, כביכול, למלא בקשתך.

ממשילים זאת לקיר.

קביעה וגזירה של הקב"ה היא כמו קיר, מניעה. והתפילה היא כמו הכאת פטיש, החוטבת וחוצבת בקיר, עד שמסוגלת להבקיע אותו. ואולם יש קירות עשויות גבס דקיק ויש קירות יצוקות בטון. ישנן גזירות שדי בתפילה אחת או שתיים כדי לבטלן, וישנן גזירות שצריך בעבורן מספר רב יותר של תפילות, ולאט לאט הקיר הולך ונחטב עד שנבקע.

ואנו, שעומדים מצדו האחד של הקיר, לעולם לא נוכל לדעת. אולי עוד הכאת פטיש אחת ויבקע הקיר. לכן אדם לעולם אינו צריך לחדול מן התפילה. כל עוד לא אמר לו הקב"ה "רב לך", יכול הוא להמשיך לחטוב ולהכות בקיר.

חנה, אמו של שמואל הנביא, כיצד זכתה להיפקד בפרי בטן צדיק ומורם מעם, לאחר שנים ארוכות של עקרות וצער? אומר הנביא: "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה'" (שמואל א א יב). היא השיגה את מבוקשה על ידי ריבוי תפילות. ואמרו במדרש: מכאן שכל המרבה בתפילה – נענה! (מדרש שמואל ב ט),

ועוד אמרו (תנחומא וירא א): אמר הקב"ה: אפילו אין אדם כדאי להיענות בתפילתו ולעשות עמו חסד – כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עימו.

להסיר את לב האבן

ניתן לומר שהקיר הוא גם לב האבן שלנו. הלב הקשה, העקשן והאטום. שמסרב לשמוע את קול ה' הקורא אליו. שאינו מתלהט באהבת קודש לרוץ למצוות. שנוהה אחר תאוותיו החומריות. שאינו מתפעל, אינו מתרגש. רואה ושומע דברים וממשיך הלאה.

כמה מצפים אנו למימושה של הנבואה (יחזקאל לו כו): "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" – לזכות בלב בשר, לב חי ופועם ומתרגש, לב מבין וחכם, הפתוח לקלוט את קול ה'. עוד יבואו ימים, אליהם אנו מצפים, שבהם "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא ט), הלב יהיה פתוח ורחב להכיר ולדעת את ה', לב רגיש וקולט ומבין. אבל בינתיים – זה קשה. הלב קשה, הלב עדיין אבן. אדם יכול לשמוע ולדעת הרבה דברים, אבל הלב רחוק, סגור מלקלוט ולהפנים.

ולעתים כדי לשבור את לב האבן, האדם מקבל קשיים וניסיונות, שפותחים את לבבו, נותנים לו לצאת מקונכיית האנוכיות והגאווה ולהיפתח אל ה'. אבל כאשר אדם מתפלל ומרבה תחנונים לפני הקב"ה, אזי לב האבן שלו הולך ונמס, הולך ומתרכך, הולך ונפתח, ומתקרב לה' יתברך, ואז כבר אינו צריך לייסורים ולקשיים. מתפילה לתפילה הוא הולך ונעשה ראוי יותר לישועה.

וכמו שמסביר הרלב"ג בעניין חנה (שמואל א ז טו), כי ריבוי התפילה גורם שתחזק הדבקות בין המתפלל ובין ה' יתברך, ולזאת הסיבה נשמעה תפילתה של חנה, ונתן לה ה' את שאלתה.

לכן, גם אם רואה האדם שבקשתו לא התמלאה, ימשיך שוב ושוב לשפוך ולהמיס את לבבו בתפילות ובתחנונים לפני ה' יתברך. וכך אומר דוד המלך ע"ה: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד) – תְּקַוֶּה ותתפלל  אל ה', ואם לא תתקבל תפילתך – חזור וקווה! (רש"י), שוב ושוב תחזק ותאמץ את ליבך בתקוה, בייחול ובציפייה לישועת ה'.

מנוחת נפש הבוטח

יחד עם ריבוי התפילות, צריך האדם להיזהר שלא להתעקש בלבבו לאמר: כך אני רוצה – וזהו זה. זה הכי טוב, זה בדיוק מה שאני רוצה. כי בסופו של דבר לעולם לא נוכל לדעת מהו הטוב ביותר עבורנו. "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" – מתנת חינם אנו מבקשים, בתחנונים ובהתרפקות. אין לנו חלילה תביעות או טענות. סמוכים ובטוחים אנו כי בסופו של חשבון, יתן לנו הקב"ה את הטוב ביותר.

אמר החזון אי"ש זצ"ל לתלמידו, כי לאחר שאדם מתפלל תפילה אמיתית, צריך הוא להרגיש תחושת פורקן, שהמשא כבר לא עליו אלא השליכו על ה', מתוך ידיעה והבנה שהקב"ה מסדר עבורו את הטוב ביותר. תחושתו היא: אני את שלי עשיתי – התפללתי, והוא יתברך ייתן לי כפי שהוא מבין ומתי שהוא מבין, ואני סמוך ובטוח שגם אם לא ייתן לי – אין זאת אלא לטובתי.

וכפי שמגדיר רבנו בחיי את עניין הביטחון – "מנוחת נפש הבוטח". [ואין זה סותר שיכול הוא להמשיך ולהתפלל על הדבר שוב ושוב, בדרך תחנונים].

אינך "מטריח" את הקב"ה…