פרקי אבות- פרק ו משנה א

פרק ו משנה א

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה,

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ,

נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב,

אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,

מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת,

וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה,

וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן,

וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת,

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה,

שֶׁנֶּאֱמַר: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" (משלי ח, יד),

וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין,

וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר

וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֶוֶי צָנוּע, וְאֶרֶךְ רוּחַ,

וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ,

וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים.

באור המשנה

רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה – כל מי שלומד תורה לשם שמים. דהיינו: לעשות את רצון הקדוש ברוך הוא. לדעת את התורה ולקיים את כל מצוותיה ולא כדי להתכבד בה או בשביל השכר שיקבל וכדומה. זוכה לדברים הרבה – והמשנה תפרט אותם לקמן.

ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו – כלומר, שכל העולם כולו נברא עבורו ובשבילו. נקרא רע – של הקדוש ברוך הוא. כמו שנאמר: "ולי מה יקרו רעיך א–ל" (תהלים קלט, יז). אהוב – אהוב הוא לה' יתברך ולבריות. אוהב את המקום – שזוכה ללמוד תורה ולקיים את המצוות מאהבה. אוהב את הבריות – שמקרב את הבריות לתורה ולמצוות וגומלן טוב. משמח את המקום – משמח הוא את הקדוש ברוך הוא במעשיו הטובים. משמח את הבריות – בדברי חכמתו ובמעשיו הטובים.

ומלבשתו – התורה מלבישה אותו במידות טובות, של ענוה ויראה – שזוכה להיות עניו וירא חטא. ומכשרתו – התורה מכשירה אותו, להיות צדיק – ההולך בתומו ואינו עושה עוולה, אלא כל דרכיו באמת וצדק. חסיד – במעשיו, שעושה לפנים משורת הדין. ישר – עושה יושר. ונאמן – בדיבורו. ומרחקתו מן החטא – התורה מרחיקה אותו מלחטוא. ומקרבתו לידי זכות – התורה מקרבת אותו ומזכה אותו לעשות מצוות ומעשים טובים.

ונהנין ממנו – בני אדם. עצה – שמקבלים ממנו עצות טובות. ותושיה – זוכים על ידו לגדולה. בינה – בבינה, שהוא העיון. וגבורה – ובגבורה שהוא המעשה (מדרש שמואל). שנאמר: "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" – כלומר, כך התורה אומרת על עצמה שמי שלומד בה לשמה זוכה למעלות אלו של עצה ותושיה בינה וגבורה.

ונותנת לו מלכות – כמו שנאמר: "בי מלכים ימלוכו" (משלי ח, טו). וכן נאמר בגמרא "מאן מלכי? רבנן" (מי הם המלכים? חכמים). וממשלה – שעל ידי זה שלומד תורה לשמה דבריו נשמעים. וחיקור דין – שעומק הדין פתוח לפניו. ומגלין לו רזי תורה – מן השמים מגלים לו את סודות התורה. ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק – כלומר, בכל יום ויום חכמתו הולכת מתווספת כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.

והוי צנוע – זוכה להיות עניו. וארך רוח – מתוך עסקו בתורה יזכה להיות סבלן ולא בקלות יבוא לידי כעס. לפי שכל הכועס אפילו למד תורה כמשה רבינו עליו השלום היא משתכחת ממנו. ומוחל על עלבונו – זוכה להעביר על מידותיו מרוב ענווה ולא להקפיד על שום אדם שפגע בו.

ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים – התורה תגדלהו ותרוממהו על כל מעשי המצוות, שיותר יתפארו המצוות בו ממה שהוא יתפאר במצוות כביכול. כאילו הוא גדול ומרומם מהן ומדרגתו גדולה ממדרגתן (מדרש שמואל)

מעשי אבות

למדנו מדברי רבי מאיר בעל הנס במשנתנו שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ובאמת גדולה היא מאוד מעלתו של העוסק בתורה לשמה. דהיינו, לשם שמים לעשות נחת רוח לה' יתברך בלימוד תורתו ובקיום מצוותיו.

אמר רבי אלעזר: מהו שנאמר (משלי לא, כו): "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"– וכי יש תורה של חסד, ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה – זו תורה של חסד, תורה שלא לשמה – זוהי תורה שאינה של חסד (סוכה מט:). שנו חכמים על הפסוק בחומש דברים (ל, כ): "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" – שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא.

רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם. אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קרדום להיות עודר בו. וקל וחומר מבלשצר. ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי הקודש, שעשאם כלי חול, נעקר מן העולם. המשתמש בכתרה של תורה שהיא חיה וקיימת לעד – על אחת כמה וכמה! (נדרים סב.).

אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. רב אמר: כאילו בנה פלטורין של מעלה ושל מטה. רבי יוחנן אמר: אף מגן על כל העולם כולו. לוי אמר: אף מקרב את הגאולה (סנהדרין צט:). רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים, וכל העוסק בתורה שלא לשמה – תורתו נעשית לו סם המוות (תענית ז.).

ולמרות שמעלת הלומד תורה לשמה עצומה היא עד מאוד. כבר אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ:).