פרק ה משנה כג
בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר:
לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא (לפי הצער – השכר).
באור המשנה
בן הא הא אומר: לפום צערא – כפי רוב הצער שאתה סובל בלימוד התורה ובקיום המצוות. אגרא – כך גם יהיה שכרך מרובה. והרמב"ם פירש כך: לפי מה שאתה מצטער ומתייגע בלימוד התורה כך יהיה שכרך בהשגת התורה. דהיינו, כך תזכה להבינה ולחדש בה חידושים.
מעשי אבות
בן הא הא היה תנא קדמון בדורו של הלל הזקן כמאה שנה לפני חורבן בית המקדש השני.
ומובא במדרש שמואל שבן הא הא ובן בג בג גרים היו, וכדי להסתירם מן המלשינים נקראו כך. והם בני אברהם ושרה שנתווספה אות ה"א על שמותם, אברם – אברהם, שרי – שרה. ולפי שאברהם ושרה היו תחילה לגרים לפיכך כל הגרים נקראו בניהם.
הוא גם זכה לגילוי אליהו הנביא זכור לטוב. כפי שמופיע במסכת חגיגה (ט:). בן הא הא מלמדנו במשנתנו שלפי גודל הצער שאדם מצטער בלימוד התורה ובקיום המצוות, כך גם שכרו יהיה גדול לעולם הבא. ובעניין זה מובא משל על מלך גדול אחד שבנה ארמון נפלא. ואחר כך הביא ארבע אומנים ממרחקים שיצבעו לו את ארבעת קירות חדרו. ונתן לכל אחד ואחד כותל ואמר לו, מי שיעשה מלאכה נאמנה ובתכלית היופי, יקבל שכר גדול. ונתן להם שנה זמן עבודה. והנה שלשה אומנים השתדלו בחריצות יתירה לעשות מלאכה על הצד היותר טוב. ורצו בכל נפשם שתהא מלאכתם מלאכת אומן מעשה ידם להתפאר. ואילו הרביעי היה עצלן, וכילה בהבל ימיו באכילה ושתיה.
ויהי כאשר הגיע היום האחרון של השנה, המה כבר כילו מלאכתם. ואילו הוא לא התחיל עדיין במלאכתו. מה עשה? צבע את הכותל שלו בצבע מבהיק שבו משתקפים מראות אחרות. וכך השתקף על הקיר מראה שלשת הקירות האחרים של הארמון. והיה הדבר לפלא יותר ממעשי ידיהם של השלשה.
כאשר בא המלך ושריו להסתכל בקירות ראה את מלאכתם של השלשה והתפלא מאוד על ההשקעה שהם השקיעו ויופי המלאכה שהם עשו, אבל בראותו את הכותל הרביעי התפלא עוד יותר. שאל המלך את שריו, האם ראוי הרביעי לשכר על מעשהו, והרי לא עשה את מה שציוויתי. אלא שהתחכם ועשה עצה שכותלו יבהיק בשלל צבעם של שלשת הקירות האחרים. מה דעתכם ואעשה? והתחילו להתווכח השרים ביניהם, זה אומר כך וזה אומר כך.
מה עשה המלך? לקח שלשה צרורות של מטבעות זהב ותלה צרור זהב אחד על כל כותל וכותל של שלשת האומנים. ואמר לאומן הרביעי: הנה על כתלך נראים שלשה צרורות של מטבעות זהב, קח אותם בשכרך, כפי פעלך ומעשך. וכל אחד לקח את צרורו והוא יצא מהארמון בצער ובפחי נפש. כשם שלפי צערם של האומנים קיבלו את שכרם כך גם הנמשל הוא בעניין המצוות. מי שטורח כל ימיו ועמל בלימוד התורה וקיום המצוות בוודאי שיהיה שכרו רב לפי הצער (מעם לועז בשם מדרש חכמים).
לאחר שלמדנו את דברי בן הא הא שבמשנתנו, שאמר שלפי הצער שאדם מצטער בלימוד התורה ובקיום מצוותיה – כך השכר גדול לעולם הבא, מובנים דברי הגמרא במסכת ברכות (לד:): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד". הטעם לכך הוא מפני שבעלי התשובה טעמו בחייהם את טעמם של העוונות והתרגלו אליהן, ובכל זאת התרחקו מהן מחמת אהבתם לבורא יתברך, הרי הם עומדים בניסיון קשה כל ימי חייהם, ולכן מעלתם גדולה יותר משל הצדיקים שמעולם לא עשו עוונות ולא טעמו את טעם החטא, כי התרגלו מקטנותם לעשות רק מצוות ולא עמדו בניסיון.
ענין זה יובן על פי המשל הבא:
היה מלך אחד שהיו לו שלשה בקבוקי יין ישנים שקיבלם בירושה מאבות אבותיו ושמר עליהם מאוד. והנה הוצרך המלך לנסוע למדינה רחוקה וקרא לשלשה ממכריו ואוהביו והפקיד בידם את הבקבוקים, ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יעיזו לפתוח את הבקבוק.
שלושת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצוום לבל יפתחו את הבקבוק, וודאי שאין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאוד, ולכן רצו לפתוח ולטעום מהיין. ראובן פתח את הבקבוק שתה מעט מהיין והיין ערב לו מאוד, הוא לא יכל להתגבר על תאוותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אמנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק שתה מעט מהיין, ומאוד התאווה לשתות עוד מהיין, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו סגר את הבקבוק כשבפנים נשאר חצי מכמות היין.
לאחר שהמלך חזר, קרא לשלשת קרוביו לדעת מה הם עשו עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין נענש קשות על ידי המלך והכניסוהו לבית האסורים, שמעון שלא נגע כלל ביין קיבל מאת המלך מתנה של עשרת אלפים זהובים. לוי ששתה חצי מהכמות, נתן לו המלך עשרים אלף זהובים. כשראה שמעון כך, התפלא ואמר למלך: אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי ששתה חצי מהכמות נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?!
השיב לו המלך: אתה לא טעמת מהיין, ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאוותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זאת התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום.
והנמשל, הצדיק שלא עשה מעולם עוונות ולא טעם את טעמם, לא עמד בניסיון, כי התרגל מקטנותו לעשות רק מצוות ולא טעם את טעמם של העוונות, ועל כן אין הוא עומד כל כך בניסיון, מה שאין כן בעל תשובה שטעם חלק גדול מחייו את טעמם של העוונות והתרגל אליהן, ובכל זאת התרחק מהן מחמת אהבתו לבורא יתברך, הרי הוא עומד בניסיון קשה כל ימי חייו, ועל כן מעלתו גדולה, ועליו אמרו חכמינו: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".